אפרת ברזל

אפרת ברזל משוחחת עם אשת הטיפול מימי קליין, על גדילה נשית אישיותית מתוך הסודות של מגילת אסתר. המהפך של אסתר המלכה מפסיבית לאקטיבית, הצורך של נשים לגולל – ורגעי הגילוי הפנימיים

"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע", ואני חושבת, כי בתהליך המסרה והמסרה לזקנים ולאנשי כנסת גדולה, מישהו שקשור אלינו הפסיק את המסירה

חני פנגר-גולדשמיט, בתו של הרב יצחק פנגר, משוחחת עם אפרת ברזל על תופעת החרמות, עם תובנות עומק דווקא מהכיוון של המחרימים. מאיפה הם פועלים? רמז: לא ממקום חזק

אז סגרנו שלא מדברים. לא צבא, לא פוליטיקה, לא מפלגות, לא אף שם של חבר מהתקשורת שמקפיץ להורים שלי את הפיוזים. ואז אבא שלי אמר שהוא רוצה פתיתים

אפרת ברזל משוחחת עם הסופרת ענת קלו לברון על למה – מהי פעולת הנפש הזו, של "להיות בפגיעות", ומה זה נותן לנו?

ראיתי תמונה אחרונה שצולמה, מבית החולים, שבה אבא, סבא, צעיר בסוף ימיו נושק באהבה לראשה של נכדה שלו, שרק עכשיו התחילה כאן. טור קשה לקריאה

אפרת ברזל משוחחת עם בתה, מאיה, על קבלת תעודות בבית הספר: מה ילדים רוצים להרגיש כשהם מביאים הביתה תעודה? על תהודה אוהבת לילדה הנכשלת

אמא היא דמות משיבת נפש. אפרת ברזל ובתה מאיה משוחחות על האור שילדות מבקשות לעולם מאמא

מה קרה מתחת לעץ הזה? קרה בו המון, ואני אנסה, במילים, וברווחים בין המילים, להסביר. ויהיו כאלה שיבינו, ויהיו כאלה שלא. אבל כולנו עשינו את מה שאני עשיתי מתחת לעץ הזה

הוא משלים מהר יותר ממה שאני. עד היום. הוא לא מתייחס למריבה כלל, כאילו לא קרתה, ומספר בשצף קצף על החלום שלו

אפרת ברזל משוחחת עם שירה, שמספרת איך משפט אחד של סבא יכול למחוק לנו את האישיות, כמה כולנו צריכים את הבית והלב – ומה עושים כשאין, וגם: טיפ להורים: מה עושים כשטועים, ואיך עושים שימוש חיובי בכאב שנוצר?

"כרית זה עניין למקצוענים, אני לא קונה יותר בכל המקומות החדישים האלה שלך, שיש שם גם כריות וגם כל מיני רהיטים. כרית – מייקרים"

אפרת ברזל משוחחת עם ליאורה קוסמן, יועצת חינוכית ובתו של הצייר אורי ליפשיץ, על המסע משכונת עג'מי ביפו אל הקהילה הליטאית, ועל חינוך מתבגרים באהבה, ולא רק

בלי האשמות ובלי מצפונים, איפה בדיוק נמצא המקום שלך? עכשיו יש לך הזדמנות לגלות ולבנות את הקשרים שתמיד רצית שיהיו לך עם הסביבה הקרובה לך

תסתכלו מהצד על קשר טוב, דווקא בין אנשים מבוגרים. ממש זקנים. תסתכלו על חיוך, על חיות מלאה קמטים, על זיכרונות וגעגוע

כשלקחתי הרגשתי איך כל השיפוטיות שלי גואה. הוי, זה היה נורא. "מי זורק כזאת פלטה?", דיברתי אל עצמי. "בטח איזו משפחה שהחליטה לשמור שבת והרימה ידיים. פרץ דתי של רגע ודי, אה?". בעלי חשב אחרת

מה עושים כשדמות מיטיבה, דווקא אינה כזאת? שושנה, אמא לארבעה מירושלים, מספרת לאפרת ברזל מה קרה כשהיתה בחורה ואחותה נפטרה, מי תמך בה, וכמה שנים לקח לה לצאת מ"עזרה שכזאת"

להיות בעל תשובה זה פאר בעיניי. ויש על מה להתפאר. כשאני מסתכלת לפעמים על התמודדויות שיש למשפחה שלי, לילדים שלי, לנכדים, לעצמי, עכשיו, בזמנים האלה, אני עוד יותר מתפארת

איזה חשוב זה להנאת הנותן, לדעת מהם הגבולות והכללים של האחרים? איזה חשוב זה לדעת באיזו שפה לרצות סובבים?! איזה כלי נפלא זה של קשר קרוב ונעים?