אפרת ברזל

לאחר שישבו, התבססו והשתלבו בחיי האיכרים המשיכו יהודים לסייע לאחיהם ה"נוצרים החדשים" שנותרו בספרד – שלחו אליהם בסתר מוהלים ואוכל כשר, סיפרו להם על תאריכי החגים, השיאו זוגות ועוד. למלכה איזבלה היו מרגלים בכל מקום והם סיפרו לה על כך. היא רגזה מאוד, אך לא יכלה לעשות מאומה

"מה זה? אתם ממש הייתם משפחה חילונית", היא ניגבה את העיניים והוסיפה, "תראי איך אתם עכשיו"

בפועל אתה חגב, אבל בגימטרייה אתה אחד. "וגם אהבה", כמו שהוסיפה תמיד הרבנית קניבסקי כשסיפור החגב עלה ועלה בכל פעם שדיברנו עליו

ואת לא באת. את ראית את אבא ואמא מתאווים לילד, לעוד ילד, ולא באת. ראית את כולנו, בעלי התשובה של רעננה, מתחננים, ולא באת. רוצה את הכי יצירתי בתפילה שאמא ואני עשינו בתשובה?

אימהות בעלות תשובה, שכבר לא מזהים עליהן שהן כאלה. כולנו בכינו אותן הדמעות, כולנו אמרנו, כולל אני, אותן אמירות. "בזכותו הבן שלי תלמיד חכם", "בזכותו הבן שלי בן תורה אמיתי". לזכרו של הרב ישעיה אריה טוויאטו זצ"ל

כשאת מדברת עם אדם, עם אישה, עם חברה, זה דבר מופלא, עולם ומלואו. את מבינה דרכו דברים חשובים קודם כל על עצמך. זה תענוג שאני לא יודעת להסביר

אני פשוט חיה לי, אבל מתרגמת כל הזמן עניינים שמתרחשים בחיי לנושאי תשובה וחזרה, התקרבות והתחזקות. "ומלכותו בכל משלה". זה משעשע אותי ומשמח אותי, והופך לי את עבודת ה' לאמיתית כל כך

ואז, אחרי כמה ימים, הייתה עוד שיחה. הסתכלתי. ארבע שניות היא ארכה. השיחה השנייה הייתה חזקה פי כמה מכל האורך הארוך של השיחה המתלבטת הראשונה

מה זו בכלל התחושה הזו, שתיכף הפקק יגמר ונגיע "הביתה"? והאם באמת "ביתי הוא מבצרי" אצל כל אחד?

מה קורה כשמשהו נחרב, ואיך פונים מן החורבן אל הבנייה? אפרת ברזל בשיחה מרתקת עם סיגל ציוויאק ואסתי גרינפלד

אפרת ברזל משוחחת עם הסופרת הדסה קאלוש, שמחיה את מאורעות תרפ"ט בספר שמתפרש על פני ארבעה דורות

זה חידד לי הרבה יותר את האמירה המפורסמת של ר' חיים זצוק"ל, "לרופא יש רשות לרפא, אין לו רשות לייאש". זו כבר לא בושה היום לדרוש שרופאים יהיו נחמדים אלינו

אפרת ברזל בשיחה עם ד"ר אפרת לירז על ההורים והאחים של נוער נושר. איך צומחים מתוך הכאב?

מה שאני הכי אוהבת בסבתאות שלי, דומה מאוד לחלק שאהבתי באימהות שלי. כי סבתאות מחזירה אותך שוב לחלקי אימהות ששכחת כמה אהבת אותם, בצעירותך

בגיל חמישים בטוח כבר צוברים ידיעות על כך שבחיים יש הפתעות וגם אכזבות, אבל אולי הידיעה החשובה ביותר, בואי נקרא לה "שמחת הידיעה המצטברת"?

אפרת ברזל בשיחה מרגשת עם רבקי רוטנברג, אמא לשניים, שבנערותה עזבה את ביתה בקרית ספר והתרחקה כמה שרק אפשר – עד שחזרה

אביה המשיכה לצחוק, לקחה מהארונית שליד המיטה שלי את כל הבובות שהיו מונחות שם אל כפות ידיה שלה, ושאלה, האמת די בהיגיון, "אז של מי הבובות האלה?"

איך מתמודדים עם כמויות המידע שמגיע אלינו ברשת? הכל נגיש והכל זמין, ויש כל כך הרבה. אפרת ברזל משוחחת עם אביגיל מאיר, יוצרת תוכן ופעילה בתחום תכנים ברשת

אפרת ברזל נזכרת במילים שכתבה לבתה לפני שמונה שנים, כשלמדה לקרוא. פרידה מבית הספר היסודי