אני מבינה כמה הודיה יש בי על השגרה הכל כך לא שגרתית שלי

החבר'ה פה בטיול. יש להם תרמיל גדול על הגב, ואת מפת הדרכים בכיס שלהם, אבל אל תטעו לחשוב שכולם שמחים כל הזמן.

יש איתנו אחות של חייל שנפצע אנוש בקרבות, בחור שאחיו נמצא בשבי בעזה, בחורה שאחיה נהרג בנובה, הורים שאיבדו ילד בטבח בעוטף, פלוגה שלמה שאיבדה תשעה חברים, בחור שהשתחרר זה עתה מחמישה חודשים בשיקום, כמה משפחות מפונות מהצפון ומהדרום ועוד כל כך הרבה אנשים עם סיפורים שהם לא מפסיקים לספר לנו.

אנחנו מוצאים את עצמנו יושבים שעות נוספות על הספות בסלון ומדברים. מעבדים יחד את החוויות שהם עברו, בוכים ואז גם קצת צוחקים. כי אנחנו בכל זאת עם הנצח, ובואו נאמר את האמת, אם לא נצחק קצת – נשתגע...

שבוע אחרי פסח, כשעלינו הביתה, הרבה אחרי חצות, שאלתי את חזקי מה לדעתו היה קורה איתנו אם היינו חיים במקום אחר, ואם הוא חושב שהיינו אז מבינים מה זו השגרה של "אחרי פסח" שכולם מדברים עליה.

שנינו חייכנו, ולשנינו גם היה ברור למה.

כי כאלה אנחנו. אף פעם לא היתה לנו באמת שגרה. ברור לי שזה לא רק אורח החיים שלנו כאן בנפאל, אלא גם אנחנו, שתמיד היינו "סרבני שגרה" שכאלה. שנינו יחד, וכל אחד לחוד.

שום דבר בסדר היום של "אחרי פסח" כאן לא מתחיל אפילו להזכיר שגרה, במיוחד בימים המורכבים האלה. אלא אם כן שגרה כוללת: חילוץ בוקר מהרי ההימלאיה, ביקורים בבתי חולים, שיחות נפש סביב השעון, תוכניות גמילה מחומרים ממכרים, טיול אחר הצהריים בריקשות עם הילדים, עוד כמה שיחות שחיכו לי כשאחזור עם הילדים, והנה עוד טלפון דחוף ממישהי שקצת קשה לה, אז כדאי לקפוץ אליה לחדר – והיום הזה עוד בכלל לא נגמר.

כשאני שבה הביתה כדי להרדים את הקטן, אני מרימה את פני למעלה ורואה אותה – את הלבנה שברקיע.

לפני שבועיים היא עוד נראתה במלואה, והנה היום היא כבר כמעט ואיננה. כל הזמן משתנה לנו מול העיניים. פתאום אני נזכרת שהמילה הנרדפת למילה "שגרה" היא "מֵתוֹדָה", ואני מבינה כמה הודיה יש בי על השגרה הכל כך לא שגרתית שלי.

תראו מה זה! איך בורא עולם מסדר לכל אחד ואחת את החיים באופן הכי נכון ומדויק להם.

איך הוא סידר לחזקי ולי את החיים באופן הכי נכון ומדויק לנו.

ואני מחייכת. סתם כך. מתוך שגרה.

וגם, כי כמו שכבר אמרתי, אם לא נצחק קצת – נשתגע...