איפה אתה, אליהו הנביא שלנו?

אומרים שאליהו הנביא מגיע ברגעים שבהם אף אחד אחר לא עוצר.

לא תמיד רואים אותו.

לא תמיד יודעים לזהות.

אבל לפעמים –

מישהו פשוט תופס לך את היד, ולא נותן לך ללכת.

*

חמש שנים חלפו מאז ל"ג בעומר השחור.

שמוליק שלנו כבר חייל בצבא, ואנחנו עדיין מחפשים את אליהו הנביא שהציל אותו.

*

"אתה אליהו הנביא שלי", חזר ניר על התודה שלו לחזקי.

זה היה כמה שעות לפני המדורה של ל"ג בעומר, כשחזקי הלך לבקר אותו בבית החולים.

ניר שכב, מותש, על המיטה. יום לפני כן הוא עוד טיפס על רכס האנאפורנה. ככל שעלה בגובה, הוא הרגיש שהוא נחנק. אין לו אוויר. כל נשימה שיוצאת לו מהפה נקנית בייסורים.

החמצן הדליל השפיע עליו בבת אחת.

הוא הבין שמדובר במחלת גבהים בשלב מתקדם, ואז התעלף.

כשהתעורר, שלח יד אל הטלפון הלווייני שקיבל מחזקי לפני היציאה אל ההר.

ניר התפלל שהחילוץ יגיע כמה שיותר מהר. אחרת כבר לא יהיה את מי לחלץ.

עוד רגע וזה נגמר...

"שתדע, שאתה אליהו הנביא שלי", הוא אמר שוב ושוב לחזקי, שהגיע עם ההליקופטר להוריד אותו מההר.

גופו רועד כשהוא נזכר איך היה כבר תלוי בין החיים למוות.

"אליהו הנביא שלי".

*

באותה שעה ממש, חגיגת ל"ג בעומר בקטמנדו.

בבית חב"ד יושבים החברים והחברות סביב המדורה, וחוגגים לכבודו של רבי שמעון.

חזקי נמצא עם ניר במרכז הרפואי בקטמנדו,

ואני מארחת את כולם, דולה תפוחי אדמה מהאש, מכינה את הפיתות.

המדורה הגדולה שולחת אלינו אש חמה.

*

בזמן הזה יוצא שמוליק שלנו, בן ה-17, מהישיבה, לכיוון הר מירון.

שמוליק הוא נער עצמאי ופיקח. אחד כזה שמסתדר בכל מקום.

אני בדרך כלל לא דואגת לו כשהוא נוסע. אבל באותו יום? אני מתקשרת אליו פעם אחר פעם.

אני מתקשרת כדי לוודא שמצא עם מי לנסוע,

שעלה על האוטובוס הנכון, שהגיע בשלום.

הוא מרגיע אותי שהכול בסדר.

רק מאוד

מאוד

צפוף.

יש זרם עצום של אנשים לפניו ומאחוריו.

אני צוחקת ואומרת לו שהערב הזה שייך, כנראה, לצעירים.

נזכרת איך גם אני נדחסתי שם פעם, כשהייתי בגילו...

*

כנראה המחנק והצפיפות גורמים לכך שלשמוליק יורד דם מהאף.

זה קורה לו לפעמים, כשחם מדי, ולכן הוא לא מתרגש בכלל.

הוא ממשיך ללכת עם ההמונים,

כשלפתע רץ אליו חסיד עם זקן ארוך ומשקפיים.

"בחורצ'יק! בוא הנה!", הוא צועק לו.

"יורד לך דם מהאף", הוא אומר, ותופס אותו בעדינות אבל בנחישות.

"אתה לא יכול להמשיך ללכת ככה".

שמוליק מנסה להתווכח איתו, להסביר לו שהכול בסדר,

אבל החסיד לא מוותר.

"אתה לא ממשיך", הוא אומר לו.

הוא לוקח אותו חיש מהר לאוהל של מד"א.

"מוכרחים לטפל בך. אתה לא יכול ללכת לשם!".

משהו בעיניים שלו, של אותו חסיד, לא משאיר מקום לוויכוח.

שמוליק הולך איתו.

החסיד יושב לידו דקות ארוכות, לא יוצא מהאוהל עד שהוא מוודא ששמוליק נשכב לנוח ולא יזוז משם לפחות חצי שעה.

שמוליק מציית לו.

הדאגה של היהודי המתוק הזה נוגעת לו ללב.

עוברת חצי שעה.

שמוליק קם ויוצא מהאוהל.

כמה דקות אחר כך קורה האסון.

עשרות אנשים נמחצים.

אין להם אוויר.

עוד רגע וזה נגמר...

*

אנחנו שומעים על הטרגדיה עמוק אל תוך הלילה.

הנשמה מתפקעת מעצב ומדאגה.

למרבה המזל, שמוליק עונה לנו מיד.

הוא בדרך חזור.

הרחק ממקום הסכנה.

כל כך הרבה אנשים טובים ויקרים לא הצליחו להינצל.

כמה עצב יש באוויר.

*

ומאז, כבר חמש שנים אני מסתובבת עם שאלה אחת:

מיהו אותו חסיד עם המשקפיים,

שברגע אחד בחר בילד שלנו מתוך ים של אנשים?

מיהו אותו אדם שלא נתן לו להמשיך ללכת,

שלא ויתר,

עד ששמוליק עצר?

כי לפעמים,

זה כל ההבדל בין חיים למוות.

רק מישהו אחד

שלא ממשיך הלאה.

איפה אתה היום?

איפה אתה, אליהו הנביא שלנו –

זה שתפס את היד,

ולא שחרר.