פרשת השבוע

כל ניסיון שנעשה לרדוף אחר הכבוד – יבריח את הכבוד מפנינו, כי רק הקב"ה לבדו קובע למי יינתן. דווקא משה רבנו, שברח מן הכבוד כל חייו – לו הכבוד האמיתי

בפרשת בהעלותך אנו לומדים ממשה רבנו, לנסות ולהפוך את רצון השם לרצון שלנו ממש. הכוח לוותר על רצוננו כשהוא מנוגד לרצון הבורא, ולרצות בכל דבר בו חפץ השם – זוהי המעלה הגדולה עליה אמר רבן גמליאל, "עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו"

בפרשת בהעלותך אומר משה רבנו 'האנכי הריתי את העם הזה, אם אנכי ילדתיהו'. משפט זה מלמד אותנו על הכוחות העצומים, העל-טבעיים, המוענקים דווקא להורים

התלמוד מספר על נזיר שכבש את לבו של שמעון הצדיק, אחרי שהצליח לומר "לא" למידת הגאווה. אם נזכור שכישרונותינו והישגינו אינם שלנו, אלא ניתנו לנו כמתנה זמנית, נוכל להשיבם למי שהכל שלו – וללמוד את דרכה היפה של הענווה

מדוע בשל כישלון אחד, ניטלה משאול המלך המלוכה – אבל דוד, למרות שני כישלונות, לא איבד את הכתר? התורה מסבירה לנו את ערכה המיוחד של המילה "טעיתי". פרשת השבוע מלמדת אותנו לקחת אחריות

פרשת השבוע מסבירה לנו מהי המשמעות האמיתית של 'להיות דתי בלב'

אפילו יהודי שנראה רחוק ביותר – לעולם אין לדעת מה שכרו בשמיים * הקב"ה חושב על כל יהודי באופן מיוחד, ומחכה רק לו, על ערכה של מצווה אחת קטנה, שנעשית בכוונת הלב

האגדה מספרת שבת היענה טומנת את ראשה בחול כדי לא לראות את הסכנה * אבל האמת היא שזהירותה של היענה מצילה את חייה * מה מטרתו של הפחד שמעוררות בנו הקללות של פרשת בחוקותי?

כבני אדם, אנו נושאים באחריות למעשינו * אולם לתרנגול אין בחירה חופשית, ואינו נענש על דבר * כיצד נוכל לשאת את המכאוב שמגיע יד ביד עם הדעת? * על הדברים שצומחים בתוכנו רק מתוך ייסורים

מנוחת האדמה מאפשרת לה להתחדש ומשבחת את יבוליה – אבל לא זו הסיבה למצווה השמיטה. שנת השמיטה היא יום השבת של האדמה – אחרי שש שנים של חול, שנה אחת מוקדשת לנשמה

כמו ילדים השקועים במשחק מונופול, גם אנחנו עלולים לשקוע בדמיון שהבית, הקרקע או השדה שלנו – הם שלנו באמת. מצוות העלייה לבית המקדש מנתקת אותנו מהאשליה הזו, ומזכירה לנו שלכל הקרקעות יש רק בעלים אחד

על אף שזנח את חינוכו הדתי, המשורר ביאליק מחה בחריפות על חילול שבת בקיבוצים. מה יש בה, בשבת, שהופך אותה לדגל הלאומי שלנו?

דרכה של התורה מסתעפת למקומות הרגשיים העדינים ביותר של חיינו, ואין שעה קשה כמו אובדן של אדם יקר. דווקא בצל המוות והאבל, התורה מבקשת מאתנו לקדש את החיים