פרשת השבוע

אחד מענפי החינוך שמרבים לשאול עליו, הוא נושא הענשת ילדים. ישנם הסוברים, שעיקר החינוך נעשה על ידי ענישה. דעה זו הינה מוטעית ביסודה. עונש צריך להיות האמצעי האחרון בחינוך. אם נקודת המבט היא מתי צריך להעניש את הילד – זו גישה מעוותת, השומטת את הבסיס מכל חינוך בריא

חוסר אונים מביא לתפילה – שלא ניתן לפעול שום דבר בלעדיה. טור לפרשת וארא

הרב הרצל חודר בחידושים נפלאים על פרשת השבוע - פרשת וארא: למה קוצר רוח גורם לחסרון באמונה? איך נרמזת גאולת ישראל בשמותם של משה ואהרון? למה הביא הקב"ה דווקא את עשרת המכות האלו? למה חלק מהמכות בוצעו על ידי משה וחלק על ידי אהרון? למה בהגדה של פסח נרמזות המכות בראשי תיבות דצ"ך עד"ש בחא"ב? בשביל מה צריך לזה בכלל ראשי תיבות? ואיך יתכן שלמרות כל המכות, הניסים והנפלאות שהתרחשו במצריים - נשאר פרעה ברשעותו? לקראת סוף השיעור ידבר הרב בגדלותו של הרב יצחק כדורי זצוק"ל שיום ההילולא שלו יחול בשבוע הקרוב

מה המשאב הכי חשוב שלנו, שפרעה גזל מבני ישראל?

איך מצליחים להביא עם שלם לעבדות, שתחילתה מרצון? המצרים ניצלו את הצורך של היהודים להוכיח את נאמנותם, אחרי ששכחו שדווקא המצרים הם אלה שחייבים להם הכרת הטוב

מהי הסיבה האמיתית שנשים מדברות יותר מגברים? ומדוע בני ישראל נאנחו כשפרעה לקה בצרעת במקום לשמוח לאידו? תובנה של אחד מגדולי ישראל לפני כמאתיים שנה בפרשתנו, תגרום לנו להביט במראה הפנימית שלנו ולבחון את מצב הרוח מחדש

למה שלח השם את משה רבנו לפרעה, כאשר התוצאה הייתה רק הכבדת העבודה? כותב הרש"ר הירש, שזו הייתה כוותנו של הקב"ה. הגילוי במלואו של חוסר האונים והייאוש, כשיתייצבו משה ואהרן מול העם חסרי אונים – אז יתברר שהאדם הוא רק מכשיר, והגאולה האמיתית תוכל להתחיל. דווקא כשאפסה התקווה האנושית, מופיעה ידו של בורא עולם

למה יעקב אבינו מספר לבניו את חסרונותיהם לפני פטירתו? ומה ההבדל בין אחדות לאחידות?

מרגעי הפרידה של יעקב אבינו מילדיו, אנו לומדים מסר חשוב: אותו חסד משמיים שקרע עבורנו את ים סוף – הוא זה ששם כיכר לחם על שולחננו. עלינו להודות על הקיום היומיומי, ממש כמו על ההצלה ברגעי המשבר. אומר המדרש: "מה גאולה פלאים, אף פרנסה פלאים. מה פרנסה כל יום, אף גאולה כל יום"

לעתים אנו מנסים לפעול בדרכים שונות כדי להשיג מטרה מסוימת, אך כאשר רצון הבורא הוא שדבר מסוים יתבצע – הפעולות שייעשו בכדי למנוע מאותו דבר להתרחש, בסך הכל יקצרו את התהליך ויביאו בדיוק לרצון הבורא בדרך מהירה יותר

כשבישרו האחים ליעקב הצדיק שיוסף בנו חי – עדיין לא נחה רוחו. יעקב ידע שחיינו האמיתיים אינם בגוף, אלא בנשמה, ולכן השאלה אינה אם יוסף חי בגופו – אלא האם נשמתו חיה, האם לבו עדיין קשור לתורה. יש בכך לקח גדול עבורנו, לגבי חשיבותו המכרעת של חינוך הילדים בדרך אבותינו

אנחנו רגילים לחשוב על שלום בין מדינות או בין אויבים. אבל ישנו שלום פנימי יותר – בתוך האדם, בין מידותיו ותכונותיו, כך שלכל תכונה מקומה וזמנה. ומהו השלום העמוק ביותר? לדעת בבירור שכל מה שנמצא בעולם מונח במקומו המדויק. הכל מעשה ידיו של אב הרחמן. וכך אמר יוסף הצדיק לאחיו: "לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹקִים"

הכרה בהשלכות המעשים היא הבסיס ליראת שמיים. וגם: מה החומרה הגדולה של צום עשרה בטבת?

אנחנו מדליקים את החנוכייה ברשות הרבים "משום פרסומי ניסא". אבל איך פרסום קשור ליהדות? למה צריך לפרסם את הנס? האם יש כאן מקום למחלקת קריאייטיב? ואולי המטרה של כל זה – לפני הכל – היא להחדיר ללבנו שלנו את משמעות הניסים שנעשו לאבותינו ולנו? בימים ההם בזמן הזה

פרשת מקץ מבטאת את הניגודיות שבחוויה האנושית: חומר מול רוח. יוסף הצדיק בחר ברוח. גם אנחנו יכולים לבחור נכון, אם נזכור שנשמתנו דומה לפח השמן: גם אם אדם מרגיש אטום וטמא, כפי שהחשמונאים מצאו את בית המקדש, עליו לדעת, שאם יחפש, הוא ימצא את הנקודה הפנימית הטהורה – ממנה יאיר מחדש את חייו ונשמתו

כולנו רוצים לחיות בשלווה, לשבת מול הנוף עם כוס קפה. אבל לא זה תפקידנו בעולם – וכמה שנקדים להבין זאת, כך ייטב לנו. עם ישראל נבנה מתוך קשיים. האמהות היו עקרות והאבות עברו מסלול אתגרים וכאבים. כאשר אדם יושב במקום ואינו מתקדם בעבודתו הרוחנית, אזי יקפצו עליו קשיים, שיגרמו לו ללכת ולנוע. אבל כשאדם הולך, נע, מתקדם ברוחניות – הוא פוגש מלאכים בדרכו

בפרשת השבוע שלנו, ישנן הרבה שאלות לא פתורות. איך לא חשש יהודה להותיר את חותמו האישי אצל אשה שאינו מכיר? מה היה קורה אם לא היה עומד בהבטחתו? ואיך זה קשור למלך המשיח? דבר תורה לפרשת "וישב"

מה בין גורלו של יוסף אחרי מאסרו הממושך ובין הפריחה שנהנה ממנה עם ישראל בתום מלחמות החשמונאים?

יעקב אבינו נקט בדורון, תפילה ומלחמה. החשמונאים, לעומת זאת, יצאו למלחמה שנראתה אבודה מראש. מה ההבדל בין המקרים?