פרשת השבוע

הרן, אחיו של אברהם, הסכים להצהיר על אמונה באל יחיד, אבל הושלך לכבשן האש. למה? התשובה מסתתרת באותו מדרש. אדם מאמין חייב לקחת את אמונתו ולהביאה לידי מעשה. אדם שאומר שהוא מאמין בה' ושומר תורה ומצוות, אבל באותה מידה מאמין גם בדברים הסותרים את עיקרי האמונה היהודית, פוסח על שתי הסעיפים. בסופו של דבר, הדעות הסותרות עלולות להביא ל"קצר חשמלי" בנפשו

בימים נוראים כאלה, הנחמה שלנו היא שמול ישמעאל עומד יצחק. יצחק, על שם הצחוק שצחקה שרה כששמעה שעומד להיוולד לה בן בגיל תשעים, ובעלה בן מאה. וזוהי מהותו של העם היהודי – צחוק, נגד השכל ונגד ההיסטוריה. וכאשר תבוא בקרוב הגאולה, גם פראותו של ישמעאל תתמוסס אל מול צחוקם המהדהד של יצחק ושל האמונה היהודית העיקשת

אלוקים יכול היה להציל את נח מהמבול גם בלי תיבה. מה היה אם כן תפקידה של תיבת נח? ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה לגבי ההתמודדות הנוכחית שלנו עם גל הטרור?

כשנח בנה את התיבה, הוא ידע בבירור, שלא התיבה היא שתציל אותו, אלא רצון האלוקים בלבד. רצון הבורא זהו "קרש ההצלה" היחידי, המסוגל להציל את האדם מפני המבול. מי יודע מכמה "מבולים" היינו יכולים להינצל, לו היינו בונים לעצמינו תיבות

חז"ל מספרים שעשרת השבטים האבודים נמצאים מעבר לנהר הסמבטיון, שמשליך מקרבו חול ואבנים במשך כל ימות השבוע, ושוקט רק בשבת. גם החרב המתהפכת מסתירה מפנינו את גן עדן, שממילא אינו נגיש לנו בעולם הזה. אז מה מוטל עלינו לעשות, כדי לחצות את נהר הסמבטיון, לעבור את החרב המתהפכת, להזדכך – ולחזור הביתה?

גם ביומו האחרון, משה רבנו המשיך להשתנות. ללכת, לצאת מהמקום בו היה, מדפוסי החשיבה, ולעשות עוד צעד קטן, אל עבר עולם התשובה. כך גם אנחנו – עם קשה עורף – יכולים לרכך את קשיות עורפנו, לרכך את ליבנו. בפרט בימי הדין והרחמים

"כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" – אומר הרמב"ם, זוהי מצוות התשובה. כולנו רוצים להיות טובים יותר בשנה הבאה. התורה קוראת אלינו: "לא בשמיים היא!" לא צריך לקפוץ לשמיים בכדי לשוב בתשובה. על כל אדם לעשות את הצעד הקטן, מתוך המשבצת בה הוא נמצא. כאן ועכשיו – בואו נתחיל לצעוד בדרך חדשה, בצעדים מדודים וזהירים. דבר תורה לפרשת ניצבים

זו לא חוכמה להמליך את הקב"ה על העולם כולו, חוץ מחיינו שלנו. בראש השנה נשתדל לקבל על עצמנו קבלה אחת, קטנה אבל אמיצה. לוותר, אפילו בצורה חלקית, על משהו שמאוד קשה בעינינו לעזוב. להקיז מעט דם רוחני עבור הברית עם הבורא. דבר תורה לפרשת ניצבים

מה ביקש הקב"ה ללמדנו במצוות העומר? מדוע לתת מצווה שכל כולה עוסקת במצב לא רצוי ולא מתוכנן? משיבים חז"ל: אם על מצווה שלא מתכוונים לקיימה נתן לנו הקב"ה כזה שכר –"למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשי ידיך", על אחת כמה וכמה מצווה שאנו מתכוונים לקיימה, לומדים את פרטי ודיני המצווה, את ענייניה ושורשיה

"אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר, וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים". אנו נוטים לחשב חשבונות שונים ומשונים, שאין ביניהם לבין המציאות מאומה: לדוגמא, החישוב של מצוה "גדולה" ומצווה "קטנה". אדם לעולם לא ידע – לפחות בימי חייו כאן בעולם –אילו 'מעגלים' הוא יוצר עם כל מצוה. לכן על האדם להשתדל לשמור ולקיים את כל המצוות, ללא חישובים

לא לכולם יש בכל רגע נתון ממון מיותר לצדקה. אולם ישנה צדקה מהודרת ביותר, וזמינה לכל אדם בכל רגע נתון. הארת פנים, חיוך, הזדהות, מילה טובה, לטעת תקווה בלב אדם חסר כל – לכל אלה קוראת התורה "לתת את נפשנו". ואין שיעור לגודל הצדקה הזו

מלמד אותנו רש"י, שהסיבה שהיה על העם ללמוד את התורה ממשה ולא מאדם אחר, היא שמשה הצטער ומסר את נפשו על התורה. לימוד בצער, לימוד מתוך קשיים וניסיונות, הוא לימוד מסוג אחר לגמרי. ואם רק נזכור שהבורא מרגיש את צרתנו אף יותר מאיתנו עצמנו – לעולם לא נרגיש לבד, גם בזמנים הקשים

תכונת השכחה שהטביע בנו בורא עולם, היא חיונית מאוד. כך קל לנו יותר לפתוח "דף חדש", ולהתגבר על משקעי העבר. יחד עם זאת, בורא עולם מצווה אותנו ללכת לפעמים נגד טבע השכחה. לא מדובר בשכחת השכל, אלא בשכחת הלב. כאותן טיפות אשר בכוח התמדתן מחוררות את האבן, כך מצווה ועוד מצווה, לימוד ועוד לימוד, מטפטפים לתוך תודעתנו את האמת

בפתח ספר דברים מלמד אותנו משה רבנו שיעור חשוב מאין כמוהו על האופן בו ניתן לומר ביקורת

סיבה ומסובב הן שתי מילות קוד שכיהודים מאמינים כולנו מכירים אותן, ואף רגילים להשתמש בהן. אם זכינו שעינינו תיפקחנה לראות את הסיבה, הרי שהתפעלותנו מן המסובב גוברת, בבחינת "השגחה פרטית". אבל מה קורה כשאיננו מצליחים להבחין בכך?

בפרשה זו מובאים דברי הפרידה של משה רבינו מהעם, לפני כניסת העם לארץ ישראל. בימי בין המצרים מהדהדים דבריו של משה: מצוות התורה לא רק שאינן מגבילות, אלא רק דרכן יכול אדם לצאת מהמצר אל המרחב. לא כל מה שנראה מרחב הוא אכן מרחב. בן חורין אמתי הוא אדם המסוגל להגביל ולתחום את עצמו. "בצר לך... ושבת עד ה' אלוקיך, ושמעת בקולו"