פרשת חוקת
דרגתו הגבוהה של משה – היא זו שהביאה לעונש החמור
בניגוד למקובל בעולם הגשמי, במשפטו של בורא עולם מחמירים יותר דווקא עם הצדיקים. הרהורים לפרשת חוקת
- הרב מנחם יעקבזון
- א' תמוז התשע"ו
בלשון התורה מתחלקות פקודות האלוקים וציוויו לשני סוגים: חוקים ומשפטים. המצוות השכליות, המובנות בשכל האדם, מוגדרות כ'משפטים' – ואילו אלו שטעמן אינו מובן מוגדרות כחוקים. בתוך חלוקה זו מופיעה מצות הטהרה על ידי פרה אדומה כסמל ל'חוק' בלי טעם.
ננסה להבין תחילה את הרעיון בכללותו. בעברית המדוברת חוק אינו דוקא משהו שאי אפשר להבין אלא כל עיקרון משפטי שנקבע בספר החוקים של מדינה. בדרך כלל הוא אמור להיות סביר ומנומק, שהרי אם לא כן לא היה נקבע על ידי המחוקקים. מהו הרעיון של חוקי התורה שהם כביכול ללא טעם? האם הבורא נתן חוקים ללא סיבה? ומדוע הכינוי לציווי כזה הוא 'חוק'?
באופן כללי הכוונה היא שטעמם של החוקים אינו נגלה לבני אנוש, ברור שהבורא החפץ בטובת בריותיו חוקק את כל החוקים מתוך רצונו להיטיב לבריותיו, וללא ספק יש להם טעם ותועלת, החלוקה היא אפוא במידת ההבנה שלנו.
האם החוק שרירותי?
לאור זאת הבה נתבונן: הרי ישנן רמות שונות של הבנה והשכלה, מהו הפרמטר הקובע להגדרת המצוה כ'חוק', האם מה שלא מובן לכל אדם הוא חוק? האם לא די בכך ששכבה של משכילים ונבונים בעלי ידע והבנה תורנית יבינו את המצוה? הרי גם בחוקי ממשל ישנן שכבות אוכלוסייה נחשלות שאינן מבינות את החוק ולא נקבע משום כך שזהו חוק ללא טעם.
האם מה שלא מובן כלל לשום אדם זהו הקריטריון להגדרת חוק? הרי לפי דברי חכמינו גם פרה אדומה הובנה למשה רבינו.
יתכן שההגדרה הקובעת היא האם זו מצוה הנתפסת בשכל אנושי או שניתן לתפסה לפי מידת החיבור לשכל אלוקי. איסורי גנבה ורציחה מובנים בשכל האנושי, מצות כיבוד אב ואם, ואהבת לרעך כמוך, והדרת פני זקן ועוד רבות כהנה – מבוססות על המוסר שהטביע הבורא בתבונה האנושית.
המצוות שהן חוקים כוללות את כל אלו שיכולת ההבנה בהן היא כפי מידת רוחניותו של האדם ודבקותו בשכל האלקי.
חקיקת חוק וחקיקה באבן
חקיקה אינה רק קביעת חוק, המילה חקיקה מתייחסת להטבעה של אותיות או צורות ברובד היותר עמוק של חומר קשיח כמו אבן וכדומה. הקשר בין שני המושגים (חקיקה באבן וחקיקת חוק) בכך שגם 'חוק' מחוקי התורה שבמבט חיצוני אין לו סיבה וטעם, הרי שברובד הפנימי נמצא הנימוק והטעם (מפלאי לשון הקודש!) היכולת לחדור לרובד הפנימי תלויה במידת רוחניותו של האדם.
רבי שמעון בר יוחאי גילה בספר הזוהר הרבה טעמי מצוות שלא נגלו בתורת הנגלה, הוא עסק בגילוי הרובד הפנימי הנקרא משום כך 'תורת הנסתר', אולם לפני כן הוא חי שנים רבות במערה בבדידות כמעט מוחלטת, אכל חרובים ומים בלבד כשהוא מכוסה בחול (מחוסר ביגוד להחלפה) ועסק בתורה יום ולילה... משה רבינו השיג גם את טעמה של מצות פרה אדומה מפני שמשה הוא האישיות הרוחנית ביותר באנושות והוא מכונה בתורה 'איש האלקים'.
משה נולד כאישיות רוחנית כמו שאמרו חכמינו כי כשנולד 'נתמלא הבית אורה' והוא לא נעצר בנקודה הזו והמשיך במשך מאה ועשרים שנותיו להיות עבד השם ולבטל כל רצון עצמי. לכן, גם כשכל האנושות אינה מבינה את פרה אדומה (ואת הפרדוכסים הכלולים בהלכותיה) משה רבנו זוכה להבינם בשכלו האלוקי, ועדיין היא חוק וחוקה – מפני שהיא הרחוקה ביותר מהתפיסה האנושית והטעם שלה מוסתר ברובד הפנימי והעמוק ביותר.
אין הנחות
ומענין לענין, להמשך הפרשה. מתוך הדברים דלעיל על מדרגתו של משה רבינו, נקבל זוית מיוחדת על פרשת מי מריבה ועונשו החמור של משה.
הפרשנים מתחבטים מאד בהבנת החטא, וכבר עסקנו בנושא זה בעבר. יהיה ההסבר מה שיהיה בסופו של דבר, לא היתה כאן התחשבות מקילה במדרגתו הגבוהה ובהתבטלותו המוחלטת לרצון בורא עולם ככתוב 'בכל ביתי נאמן הוא'.
לא זו בלבד נראה כי אם נשתמש בהשאלה במושג 'מבחן בוזגלו' - נמצא כי הוא פועל באופן הפוך, לאישיות הבכירה יש יחס מחמיר במיוחד... ההכרות שלנו עם המבחן הזה במערכת האזרחית מעלה בדרך כלל שאישים בכירים המקורבים למערכות החוק והמשפט יוצאים בהקלות, ובמקרי הצורך גם זוכים ל'איתרוג'...
לעומת זאת במשפט של בורא עולם הכלל שהוא 'מדקדק עם חסידיו כחוט השערה' והדוגמה החריפה במיוחד להנהגה זו היא בעונשו של משה רבנו שנגזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל, לא יראה את העם אותו הוביל והנהיג בשנות הגלות במצרים ובמדבר - כשהוא מגיע אל המנוחה ואל הנחלה, ולא יזכה לטעום מקדושת הארץ על אף תחנוניו הרבים.
שורשה של הנהגה זו הוא בכך שמעלתו של אדם כאשר הוא זוכה בשכרו ובעולם הבא שלו - בזכות ולא בחסד, אולם מלבד זאת – כאשר הקדוש ברוך מדקדק עם הצדיקים מתקבלת תחושת צדק ואמון חזק במשפטו של בורא עולם.
'צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת', אמיתות התורה מקבלת משנה תוקף כאשר כל העם נוכח לדעת כי יש צדק אבסולוטי, אין הנחות לאף אחד, אדרבה המקורבים מוכיחים את עצמם כראשונים לשמירת החוק ולקבלת העונש על הפרתו.
כמובן שהשתתפותם של הצדיקים במסר חינוכי זה מזכה אותם בנקודות זכות, ובכך הם מקדשים שם שמים וזוכים למעלה יתירה – על אף שבטווח הקצר הינם מקבלים יחס מחמיר.
ברעיון זה ניחם משה את אהרן כשמתו שני בניו ואמר לו 'בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד', ויחידי הסגולה המסוגלים לעמוד במשימה זו – הם באמת הנבחרים שבעם המעדיפים את מעלת קידוש השם על פני האינטרס האישי המידי.
מעובד מדברי הרב מנחם יעקובזון, ראש ישיבת 'מאור יצחק' במושב חמד.
הטור מתפרסם לעילוי נשמת מנחם ורחל שרעבי ע"ה.
ננסה להבין תחילה את הרעיון בכללותו. בעברית המדוברת חוק אינו דוקא משהו שאי אפשר להבין אלא כל עיקרון משפטי שנקבע בספר החוקים של מדינה. בדרך כלל הוא אמור להיות סביר ומנומק, שהרי אם לא כן לא היה נקבע על ידי המחוקקים. מהו הרעיון של חוקי התורה שהם כביכול ללא טעם? האם הבורא נתן חוקים ללא סיבה? ומדוע הכינוי לציווי כזה הוא 'חוק'?
באופן כללי הכוונה היא שטעמם של החוקים אינו נגלה לבני אנוש, ברור שהבורא החפץ בטובת בריותיו חוקק את כל החוקים מתוך רצונו להיטיב לבריותיו, וללא ספק יש להם טעם ותועלת, החלוקה היא אפוא במידת ההבנה שלנו.
האם החוק שרירותי?
לאור זאת הבה נתבונן: הרי ישנן רמות שונות של הבנה והשכלה, מהו הפרמטר הקובע להגדרת המצוה כ'חוק', האם מה שלא מובן לכל אדם הוא חוק? האם לא די בכך ששכבה של משכילים ונבונים בעלי ידע והבנה תורנית יבינו את המצוה? הרי גם בחוקי ממשל ישנן שכבות אוכלוסייה נחשלות שאינן מבינות את החוק ולא נקבע משום כך שזהו חוק ללא טעם.
האם מה שלא מובן כלל לשום אדם זהו הקריטריון להגדרת חוק? הרי לפי דברי חכמינו גם פרה אדומה הובנה למשה רבינו.
יתכן שההגדרה הקובעת היא האם זו מצוה הנתפסת בשכל אנושי או שניתן לתפסה לפי מידת החיבור לשכל אלוקי. איסורי גנבה ורציחה מובנים בשכל האנושי, מצות כיבוד אב ואם, ואהבת לרעך כמוך, והדרת פני זקן ועוד רבות כהנה – מבוססות על המוסר שהטביע הבורא בתבונה האנושית.
המצוות שהן חוקים כוללות את כל אלו שיכולת ההבנה בהן היא כפי מידת רוחניותו של האדם ודבקותו בשכל האלקי.
חקיקת חוק וחקיקה באבן
חקיקה אינה רק קביעת חוק, המילה חקיקה מתייחסת להטבעה של אותיות או צורות ברובד היותר עמוק של חומר קשיח כמו אבן וכדומה. הקשר בין שני המושגים (חקיקה באבן וחקיקת חוק) בכך שגם 'חוק' מחוקי התורה שבמבט חיצוני אין לו סיבה וטעם, הרי שברובד הפנימי נמצא הנימוק והטעם (מפלאי לשון הקודש!) היכולת לחדור לרובד הפנימי תלויה במידת רוחניותו של האדם.
רבי שמעון בר יוחאי גילה בספר הזוהר הרבה טעמי מצוות שלא נגלו בתורת הנגלה, הוא עסק בגילוי הרובד הפנימי הנקרא משום כך 'תורת הנסתר', אולם לפני כן הוא חי שנים רבות במערה בבדידות כמעט מוחלטת, אכל חרובים ומים בלבד כשהוא מכוסה בחול (מחוסר ביגוד להחלפה) ועסק בתורה יום ולילה... משה רבינו השיג גם את טעמה של מצות פרה אדומה מפני שמשה הוא האישיות הרוחנית ביותר באנושות והוא מכונה בתורה 'איש האלקים'.
משה נולד כאישיות רוחנית כמו שאמרו חכמינו כי כשנולד 'נתמלא הבית אורה' והוא לא נעצר בנקודה הזו והמשיך במשך מאה ועשרים שנותיו להיות עבד השם ולבטל כל רצון עצמי. לכן, גם כשכל האנושות אינה מבינה את פרה אדומה (ואת הפרדוכסים הכלולים בהלכותיה) משה רבנו זוכה להבינם בשכלו האלוקי, ועדיין היא חוק וחוקה – מפני שהיא הרחוקה ביותר מהתפיסה האנושית והטעם שלה מוסתר ברובד הפנימי והעמוק ביותר.
אין הנחות
ומענין לענין, להמשך הפרשה. מתוך הדברים דלעיל על מדרגתו של משה רבינו, נקבל זוית מיוחדת על פרשת מי מריבה ועונשו החמור של משה.
הפרשנים מתחבטים מאד בהבנת החטא, וכבר עסקנו בנושא זה בעבר. יהיה ההסבר מה שיהיה בסופו של דבר, לא היתה כאן התחשבות מקילה במדרגתו הגבוהה ובהתבטלותו המוחלטת לרצון בורא עולם ככתוב 'בכל ביתי נאמן הוא'.
לא זו בלבד נראה כי אם נשתמש בהשאלה במושג 'מבחן בוזגלו' - נמצא כי הוא פועל באופן הפוך, לאישיות הבכירה יש יחס מחמיר במיוחד... ההכרות שלנו עם המבחן הזה במערכת האזרחית מעלה בדרך כלל שאישים בכירים המקורבים למערכות החוק והמשפט יוצאים בהקלות, ובמקרי הצורך גם זוכים ל'איתרוג'...
לעומת זאת במשפט של בורא עולם הכלל שהוא 'מדקדק עם חסידיו כחוט השערה' והדוגמה החריפה במיוחד להנהגה זו היא בעונשו של משה רבנו שנגזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל, לא יראה את העם אותו הוביל והנהיג בשנות הגלות במצרים ובמדבר - כשהוא מגיע אל המנוחה ואל הנחלה, ולא יזכה לטעום מקדושת הארץ על אף תחנוניו הרבים.
שורשה של הנהגה זו הוא בכך שמעלתו של אדם כאשר הוא זוכה בשכרו ובעולם הבא שלו - בזכות ולא בחסד, אולם מלבד זאת – כאשר הקדוש ברוך מדקדק עם הצדיקים מתקבלת תחושת צדק ואמון חזק במשפטו של בורא עולם.
'צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת', אמיתות התורה מקבלת משנה תוקף כאשר כל העם נוכח לדעת כי יש צדק אבסולוטי, אין הנחות לאף אחד, אדרבה המקורבים מוכיחים את עצמם כראשונים לשמירת החוק ולקבלת העונש על הפרתו.
כמובן שהשתתפותם של הצדיקים במסר חינוכי זה מזכה אותם בנקודות זכות, ובכך הם מקדשים שם שמים וזוכים למעלה יתירה – על אף שבטווח הקצר הינם מקבלים יחס מחמיר.
ברעיון זה ניחם משה את אהרן כשמתו שני בניו ואמר לו 'בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד', ויחידי הסגולה המסוגלים לעמוד במשימה זו – הם באמת הנבחרים שבעם המעדיפים את מעלת קידוש השם על פני האינטרס האישי המידי.
מעובד מדברי הרב מנחם יעקובזון, ראש ישיבת 'מאור יצחק' במושב חמד.
הטור מתפרסם לעילוי נשמת מנחם ורחל שרעבי ע"ה.