הרב יצחק זילברשטיין

לקראת ערב, שאל ראובן את חבירו האם ביצע שליחותו. בוש ונכלם אני, השיב שמעון, לקחתי בעוונותיי את המנות ואכלתי אותם בעצמי...

האיש הביא עמו פרה (חיה) שמניבה חלב (ויכולה לפרנס את בעליה), יחד עם מאכל נוסף, מנחה שלוחה לרבינו

מעשה ביהודי שתפוס היה בבית-האסורים, וניתנה לו האפשרות על ידי השר לצאת ליום אחד, בו יוכל להתפלל ולקיים מצוות

"באחת מלילי שבת", מספר האיש, "עמדתי לקדש על היין, אלא שבני היו ישֵנים. יודע אני כי אילו אקיצם משנתם, יבואו בשמחה לשמוע את הקידוש, אלא שיקומו אף לחלל את השבת, ואם כן אולי נמצאתי מכשילם"

החליט האב לקרוא את שם בנו 'משה', על שם 'משה רבנו' אשר יום לידתו ופטירתו היתה ביום ז' באדר

כל מי שהוא זהיר במצות ציצית, זוכה לעתיד לבוא ומשמשים לפניו אלפיים ושמונה מאות עבדים... והוסיף עוד כהנה וכהנה דרשות

הגביר אחז באבני הכותל ובכה בתפילה כשעה ארוכה. לאחר גמר תפילתו, הכניס הגביר את ידו לכיס והוציא חפיסת שטרות ירוקים, קיפלם ותחבם בין אבני הכותל

והנה כל אחד מהם התנער מהאחריות על מציאות השטר המזוייף, וטען כי בוודאי שאין זה השטר שלו, ואת החוב צריך ראובן להשיב במלואו, כל עוד לא הוכח שהשטר המזוייף הגיע ממנו!

והנה, באחד הקטעים, החל לנגן ולסלסל בטונים גבוהים ביותר, ויהי קול החזן הולך וחזק מאד, וברגע שהגיע ה"מאוואל" לשיאו, פתאום נשמע קול התפוצצות...

האם אכן חייב הנוכל ששילח את היונה לשלם לחבירו מדין בהמתו שהזיקה?

הנה השן הנופלת לא היתה סתם שן, אלא עם ציפוי מזהב טהור. והתקוטטו השנים למי שייכת השן!

יצא הצנחן לדרכו, ולפתע נשבה רוח פרצים ששיבשה את מהלך הצניחה. האיש נפל בעוצמה רבה על גבי קהל הצופים וגרם לפציעתם של כמה מהם

איזו כליה כדאי לי לתרום - את הכליה הימנית או שמא יש להעדיף להוציא את השמאלית?

שני בניו, ראובן הבכור ושמעון הצעיר, חפצים היו מאד לזכות במצות נתינת הכליה לאביהם

אבי ביקש ממני: "תשקה נא תחילה את אמך", ואילו אמי דרשה כנגדו: "תשקה תחילה את אביך". ושאל הבן: כיצד עלי לנהוג?

לעולם לא ירשה לו להשתתף בשיעורי התורה, ואף יוציאו מהתלמוד-תורה, ויכניסו לבית-ספר שאין בו תורה ויראת ה'!

הדברים הגיעו עד לירידה לחייהם של היהודים באותו מקום. אנשי הקהילה סבלו ממנו מרורות, אם בגלל הלשנותיו המקוממות, ואם בגלל ההתנכלויות הישירות שלו

אני בטוחה שנלקחו החפצים מבית החולים מבלי רשות, ופעמים שאף ראיתי במו עיני כיצד 'סוחב' הוא בהחבא פריטי רפואה מבית החולים ומביאם למרפאתו

בבית המשפט הוברר כי הקשיש לא עבר במעבר חציה, אלא התפרץ לכביש הסואן מבין מכוניות חונות, באופן שלא היתה לנהג אפשרות לעצור, ולכן הזקן הוא אשר גרם למותו. בהמשך הגילוי אודות זהותו היה מצמרר...

והנה, לפני מספר שנים, אל שערי בית הדין הגדול בירושלים הגיע גוי ממוצא גרמני, וביקש להתגייר. לאחר דרישות וחקירות ניכר היה כי כוונותיו טהורות וכנות, ואכן מעוניין הוא להסתפח לנחלת ה', ללא מניעים זרים

ההתלבטות היה קשה ביותר. אמנם שני הרופאים הינם מומחים ובעלי שם, אולם אצל כל אחד קיימת תכונה בולטת, ובה יש לו 'יתרון' על עמיתו

ויהי באחת הלילות, החליט אחד מבני המשפחה לעשות מעשה. הוא התגנב לבית הכנסת באישון לילה, פתח את ארון הקודש, ופשוט החליף את המעילים של ספרי התורה!

זמן הלידה היה בדיוק בחצות הלילה - בשעה 12.00. והנה ליד חדרי הלידה עמדו עיתונאים וציוותי צילום בהמתנה ליולדת הראשונה ב"אלף החדש" (שנת 2000) למניינם

הדבר דווח למשרד הבריאות, וניתנה הוראה מפורשת להשליך לאבדון את כל היין שבבור! אף שלא הוכח כלל שהיה הכלב נגוע והחדיר ליין חיידקים, מכל מקום תקן מחמיר של משרד הבריאות מחייב במצב שכזה לאבד את היין מבלי לקחת סיכונים

"חושש אני לחיינו", פנה הנהג לצדיק, "אין לנו לא אוכל ולא משקה ואנו תקועים במדבר השמם, רעבים גם צמאים... מאין יבוא עזרנו?..."

"אסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת", השיב האב כי טעמו של דין זה הוא "כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום", אך נשיקותיו לא נבעו מאהבה, אלא כדי להראות לבנו מהי אהבת תורה והרגשת מתיקות ועריבות בלימוד

כעבור רגעים מספר שבה נשימתו של האב המרוגש. המוהל כבר הבין כי לפניו מקרה משמח במיוחד. "כמה זמן חכתם לו?", שאל. "עשרים ושתים שנים", השיב האב

והנה, בימי החלמתו של הילד הבחינו הרופאים, שמבקריו הרבים אינם אלא... אחיו ואחיותיו! לתמיהתם הסבירה האם: לא שיקרתי כלל, הילד אכן נולד כעבור 15 שנות נישואין...

אשה זו היתה עניה מרודה וחסרת אמצעים, ומאחר ולא היה באפשרותה כלל לגדל את בנה, היא החליטה לנוטשו

אני מוכן למול אצלך, אך ורק אם המילה תהיה ללא כל 'סממן דתי', דהיינו, ללא אמירת הברכות, קריאת הפסוקים, השירים וכו', כמו כן התינוק יהיה מושכב על מיטת המרפאה ולא בידי הסנדק...