הש"ץ הגביה קולו עד שלפתע הפלורוסנט נופץ לרסיסים...!

מעשה מדהים אירע בבית כנסת מפואר בירושלים, אליו הוזמן אחד מגדולי החזנים בדורנו, בשבת קודש לסדר "ואלה המשפטים".

התפילה היתה מלווה בפיוטים ושירים ערבים שטרם שמעתן אוזן, אשר נשמעו מפי החזן המהולל, שלפני התפילה צחצח קולו על ידי גמיעת שתי ביצים חיות. והנה, באחד הקטעים, החל לנגן ולסלסל בטונים גבוהים ביותר, ויהי קול החזן הולך וחזק מאד, וברגע שהגיע ה"מאוואל" לשיאו, פתאום נשמע קול התפוצצות... היה זה הפלורסנט הגדול שניצב בתיקרה, שנופץ לרסיסים מחמת קולו האדיר של הש"ץ... בחסדי ה' לא נגרם נזק לציבור המתפללים.

 בצאת השבת, ניגשו הגבאים לחזן, וביקשוהו שמאחר והזיק את המנורה, עליו לדאוג להציב במקומה מנורה חדשה או לכל הפחות לשלם להם את שוויה!!

"אשלם לכם בשמחה", אמר החזן, "אך זאת בתנאי שחייב אני בכך מן הדין".

האם אכן יש לחייב את החזן מדין אדם המזיק?

תשובה

שאלה זו נשאלה למו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, והשיב, שבמידה וידע החזן כי יש בכח קולו לפוצץ נורה, היה חייב להיזהר בזה, ולכן יש לחייבו, שכן אדם מועד לעולם. וכבר מצינו היזק מעין זה, שנגרם מחמת קול עז, שכך שנינו בשולחן ערוך (חושן משפט סימן ש"צ סעיף ט'): כשם שחייב על כח שיש בו ממש שהתיז צרורות[1], כך חייב על כח שאין בו ממש, כגון סוס שצנף (פירוש, צניפה בסוס כמו נעירה בחמור, נביחה בכלב ושאיגה באריה) וחמור שנוער, ושברו כלים בכח קולם, ותרנגול ששבר כלים ברוח כנפיו או שהושיט ראשו לאויר כלי ותקע בו ושברו, (במה דברים אמורים? כשיש בו זרעונים, דהשתא הוי אורחיה; אבל אם אין בו זרעונים הוי שינוי, ולא דיינין ליה השתא[2]).

אולם, אילו לא עלה כלל על דעתו של החזן, שתוכל נורה להתפוצץ מחמת קולו - הרי שנחשב הדבר לאונס גמור ויש לפוטרו.

 לבסוף הוסיף החזן לשאול האם ניפוץ הפלורוסנט נחשב לחילול שבת.

והתשובה היתה - שאין זה חילול שבת, שהרי הוא בגדר 'מתעסק' בעלמא, שעסק בתפילתו וכלל לא התכוון לנפץ, ומה עוד שנעשה הדבר בדרך קלקול וכו'.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.