הרב יצחק זילברשטיין
שלח מתנה יקרה משום שחשב שקראו לתינוק על שם בנו
החליט האב לקרוא את שם בנו 'משה', על שם 'משה רבנו' אשר יום לידתו ופטירתו היתה ביום ז' באדר
- הרב ארז חזני / והערב נא
- כ"ב שבט התשע"ה
לא הוזכר שמו של משה בזו הפרשה, מה שאין כן בכל החומש, שמשעה שנולד משה אין פרשה שלא הוזכר בה, (חוץ ממשנה תורה - ספר דברים). והטעם, מפני שאמר "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות ל"ב, ל"ב), וקללת חכם אפילו על תנאי באה ונתקיימה בזה (בעל הטורים).
הגאון מווילנא (קול אליהו) ביאר בטעם הדבר, שהוא משום שיום ז' באדר נופל תמיד בשבוע של פרשת תצוה (מלבד פעמים נדירות שפרשת תצוה נופלת אחר ז' באדר), וה' יתברך ויתעלה שמו, הצופה ומביט עד סוף כל הדורות, ידע מראש כי בז' באדר יסתלק משה רבנו ע"ה, לזאת לא שׂמוֹ בפרשה זו, לרמז על כך.
ומעתה נבוא לדון בשאלה אשר התעוררה לאחרונה:
מעשה שהיה באדם שנולד לו בן זכר ביום ז' באדר. לאחר שמונה ימים זכה להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה. החליט האב לקרוא את שם בנו 'משה', על שם 'משה רבנו' אשר יום לידתו ופטירתו היתה ביום ז' באדר.
כעבור זמן מה, קיבל האב מכתב מדודו שגר בחוץ לארץ. הדוד כתב לו דברי הוקרה וברכה על אשר קרא את שם בנו בישראל כשם בנו של אותו דוד, שנפטר בדמי ימיו, ר"ל, (ששמו היה משה). לאות הוקרה החליט הדוד לשלוח אף המחאה מכובדת ביותר בסך 1000$...
האב הנבוך פנה אל אחד מגדולי הדור ושאל: האם מותר לי ליטול ממון זה? הרי לא נתכוונתי כלל לקרוא לבני על שם אותו נפטר!
תשובה
מספרת הגמרא במסכת חולין דף צ"ד עמוד ב': מר זוטרא בריה דרב נחמן הוה קאזיל מסיכרא לבי מחוזא - מר זוטרא יצא ממקום ששמו סיכרא לעבר מחוזא, ורבא ורב ספרא הוו קא אתו לסיכרא - באותו יום ממש הגיעו רבא ורב ספרא לסיכרא לצורך עסקיהם. פגעו אהדדי - פגשו החכמים זה את זה, הוא סבר לאפיה הוא דקאתו - חשב מר זוטרא כי יצאו השניים לקראתו, אמר להו מר זוטרא: למה להו לרבנן דטרוח ואתו כולי האי - מדוע הטרחתם עצמכם כל כך ובאתם עבורי דרך כה ארוכה. אמר ליה רב ספרא: אנן לא הוה ידעינן דקאתי מר - לא היתה לנו ידיעה אודותיך, אלא הגענו לצורך עסקינו, אולם אי הוה ידעינן טפי הוה טרחינן - אם היינו יודעים שכבודו נמצא כאן היינו טורחים הרבה יותר! אמר ליה רבא לרב ספרא: מאי טעמא אמרת ליה הכי דאחלישתיה לדעתיה - מפני מה ספרת לו למטרת בואנו, הרי הוא סבר שכבדנוהו וכעת גרמת לו לחלישות הדעת! אמר ליה רב ספרא: והא קא מטעינן ליה - אם לא הייתי מגלה את אוזנו את האמת הרי שהיה מחזיק לנו טובה חינם. השיב לו רבא: איהו הוא דקא מטעי נפשיה - מאחר שאנו לא אמרנו לו לקראתך יצאנו אלא שתקנו, הרי שהוא הטעה כביכול את עצמו[1].
וכדברי רבא נפסק אף בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רכ"ח סעיף ו'): "אף לגנוב דעת הבריות בדברים, שמראה שעושה בשבילו, ואינו עושה - אסור. כיצד? לא יסרהב (יפציר) בחבירו שיסעוד עמו, והוא יודע שאינו סועד, ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל, ולא יפתח חביות הפתוחות לחנווני, וזה סובר שפתחם בשבילו, אלא צריך להודיעו שלא פתחם בשבילו. ואם הוא דבר דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה (שצריך היה להעלות על דעתו) שאינו עושה בשבילו, ומטעה עצמו שסובר שעושה בשבילו לכבודו, כגון שפגע בחבירו בדרך וסבור זה שיצא לקראתו לכבדו - אין צריך להודיעו"[2].
לאור זאת, נוכל אולי לומר כך אף בנוגע לשאלתנו, דהיינו, אותו דוד הטעה את עצמו בחושבו שנקרא הוולד על שם בנו הנפטר, ולפיכך אין צריך לחשוש כאן משום גניבת דעתו.
אולם ניתן לכאורה לדחות ראיה זו, שכן כל מה שלמדנו מדברי הגמרא הוא שמותר לשתוק ולהשאיר את הזולת עם טעותו, באופן שכעת יחזיק לנו טובה בחינם. אך מניין לנו להרחיק לכת ולחדש שאף את ממונו מותר ליטול כאשר טעה. דהיינו, בשאלתנו הדוד שלח מחמת טעות ממון רב והלא כל נתינתו היתה בטעות, וכיצד איפוא נוכל לקחת ממון זה?
ואכן הורה אחד מחכמי ישראל כי על ההורים להשיב את ההמחאה, ויסבירו כי קראו לו 'משה' על שם משה רבנו, והיה זה מרצונם ללא שום כוונת קבלת תגמול, ואם כעת יחליט להשיב להם את הכסף - מה טוב.
וחכם אחר הורה, כי מכאן ולהבא יכולים ההורים לחשוב בדעתם שהשם של בנם יהיה אף על שמו של בן הדוד, וממילא אינם צריכים להשיב את הכסף[3].
[1] ובביאור סברתו של רב ספרא, פירש בספר 'אמת קנה', כי רב ספרא היה 'סמל' למידת ה'לפנים משורת הדין' במידת האמת, כך נוכל ללמוד מהמעשה שהביא רש"י (במכות כ"ד.) מהשאילתות: מעשה ברב ספרא, שהיה לו חפץ מסוים למכור, ובא אדם אחד לפניו בשעה שהיה קורא קריאת שמע. אמר לו: "תן לי החפץ בכך וכך דמים". לא ענהו רב ספרא, מפני שהיה עוסק בקריאת שמע. היה סבור אותו אדם כי לא היה רוצה ליתנו לו בדמים הללו, ולכן הוסיף ואמר: "תנהו לי בכך וכך יותר..." לאחר שסיים רב ספרא קריאתו אמר לו: "טול החפץ בדמים שאמרת בראשונה - שבאותן דמים היתה דעתי ליתנם לך!"
רואים אנו כי רב ספרא היה 'דובר אמת בלבבו', ואפילו מוכן היה להפסיד על כך רווחים, וכך גם בסוגייתנו הצטיין במידה זו.
אמנם נזהר מאד שלא לפגוע גם ברגשות הזולת, והודיע למר זוטרא כי אילו היינו יודעים שאתה בא היינו טורחים יותר. ואף על פי כן העיר לו רבא שלא היה לו להחליש דעתו, שמכל מקום יש בזה הרגשה לא נעימה כשמתברר כי לא טרחו בשבילו כפי שסבר. ומכאן ניתן ללמוד עד כמה עלינו להיזהר כאשר מחמירים אנו על עצמנו, שאחרים לא יסבלו או יפגעו מכך. ומכאן סמך לדברי הסמ"ע (בחו"מ סימן רכ"ח סק"ח, בשם הדרישה) שכתב (על דברי השולחן ערוך המובאים בסמוך), כי דוקא הפצרה מרובה בחבירו אסורה (כאשר יודע בחבירו שלא יסכים לסעוד אצלו וכדומה), אבל מותר לומר לו פעם או פעמיים, שזהו כבודו, ופעמים שאם לא יעשה כן - הרי זה מזלזל בו.
[2] וכתב בספר 'אמת קנה', כי ניתן ללמוד מכאן, שהטורח לבקר חולה בבית חולים אשר במרחקים, ובהיותו שם פגש בחולה אחר ממכריו - אסור למבקר לומר, ואפילו ברמז, שבא לכאן במיוחד בשבילו. אך מאידך, אילו החולה הודה לו מקרב ליבו על טרחתו - אינו צריך לגלות לו את האמת, שהרי הוא זה שהטעה את עצמו.
[3] אולם יש לציין, כי יש קפידא שלא לקרוא את שם הולד על שם מי שהיה 'ריע מזליה', דהיינו אחרי מי שמת בצעירותו וכדומה, יעויין בים של שלמה (גיטין פ"ד סימן ל"א) ובשו"ת אגרות משה (ח"ב יור"ד סימן קכ"ב).
לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.