טורים אישיים - כללי

עד כמה גדולה אהבתו של ה' אלינו, וכמה תענוג היא מסבה לנו. עדויות מהחיים שמעבר לחיים

המחיר ששילמתי על ההברקה של הבית דרש ממני מחיר גבוה ממה שאני מוכנה לשלם. ומי בכלל ביקש את זה ממני?

הקדוש ברוך הוא מתייחס אחרת לאיבר המרכזי שבתוכך. כיצד היחס הזה בא לידי ביטוי?

למה אנשים עושים קעקועים? המרדף אחרי דברים ריקניים הוא מיותר, הוא לא באמת גורם לסיפוק. את הצורך שדוחף אנשים לקעקוע, אפשר למלא רק בעבודה פנימית

לפעמים אנחנו רוצים להחזיר את הגלגל לאחור, לשנות דברים שקרו. אבל אנחנו שוכחים, שכל דבר שקרה לנו – קרה מאת ה', וברור שהוא הדבר הכי טוב בשבילנו

ברור ופשוט שכאשר אישה עומדת בניסיון ההמתנה, השכל מבין הרבה מאוד דברים שללב קשה לקבל. הלב מבקש בית, פינה חמה, זוגיות טובה, צאצאים, ובעצם כוסף לצאת מגלות הנפש המרה

למה אחרי זמנים של התחזקות גדולה ותחושת הצלחה, מגיעה הנפילה הגדולה? האם אנחנו רק שחקנים, מציגים את ההתקדמות הרוחנית שלנו בעוד אנו מתבוססים בבוץ?

במהלך החיים כולנו מחפשים מרגוע ולא מוצאים. מה מציק לנו בעצם?

רק בתוך ההגנות המגבילות של הבית, יכול אדם להית חופשי באמת

תקופת החגים בסה"כ "דורכת על יבלות" קיימות ומעיקות, ומשקפת את העובדה שמי שלא טרח בערב שבת, לא יאכל בשבת... או בחג. לא בנחת וביישוב הדעת, בכל אופן

כל אחד עובר ניסיונות, וכל אחד סוחב לעצמו "מטען" על הגב. ערב פסח, זה הזמן לנקות את כל המטענים האלה, להשתחרר ממה שכובל אותנו, ולצאת לחרות

הכרה ביכולות שלנו איננה גאווה. להיפך. עלינו להכיר בכוחותינו כדי להגיע לתכלית בריאתנו

במהלך השבוע שלך יש רגע אחד מכונן. הוא מדויק ועוצמתי. מהו?

"תוך כדי שאת חיה, ואת נראית כל כך קטנה, כל כך לא ייצוגית, תוך כדי שאת חווה בעיקר את איפה שאת תקועה ובקושי בקושי את איפה שאת מתקדמת - קורים דברים כל כך נפלאים... בסופו של דבר ה' יראה לך אותך – ואת לא תאמיני" – חיה הרצברג בטור רווי כאבים - ורווי תובנות

מדוע אנחנו מרגישים קושי דווקא כאשר אנחנו מתאמצים להתגבר על היצר? ומה עלינו לעשות אם אנחנו נכשלים?

"כמה אימהות יש בעולם, וכולן, הילדים שלהן עושים להן את המוות. מוציאים שיניים, שופכין להן על המפה קטשופ, ומטריפים להן את המוח. ואני לפחות באה אליך. יודעת שאני מגדלת לך את הילדים של עם ישראל. זה לא דבר קטן. זה לא דומה לילד סינִי. אני לפחות יודעת שמהדמעות שלי - נבנה. אתה הולך אחריי בסתר ומכין לי כתר"

פעם לא ידעתי שלכל מילה ומעשה שלי יש משמעות גדולה כל כך. למה לעשות דברים שמזיקים לנו, כשאפשר לעשות דברים מועילים?

אני בדיכאון, אני סובלת, ואין סיכוי בעולם שאצא מזה. האומנם? מדוע שולח אותנו היצר אל זרועות הדיכאון, ואיך אנחנו יכולים להילחם בכך?

את מחפשת מקור שעשוע לחייך, שימלא את מצברייך ולא ירוקן אותם. היכן הוא נמצא?

דור האינסטנט רוצה לקבל הכל ומהר. לכן לרבים מאיתנו קשה להשקיע בדברים שדורשים סבלנות. נישואין, למשל

האם הלב הוא אכן המנחה הטוב ביותר לחיינו? המציאות מוכיחה שממש לא. יש דבר חשוב הרבה יותר מהלב – הדעת

שוב מגיע אדר, וכולנו רוצות להרגיש שמחה באוויר. איך נעשה את זה?

הילד שלי תוסס מאד, האם עלי לקחת אותו לאבחון? איזה מקום יש לבושה באבחון של הפרעות קשב וריכוז? ומהן הסיבות שמובילות להתנהגות לא מרוסנת?

"אני כזאת עדינה. כזאת רוחנית. כזאת דקה. לא מתאים לי שום משא של עוון. העוון הזה נפל עליי, מעך אותי והכאיב לי. כמו שטף דם פנימי בתוך הנפש. עוד כחול. עוד שחור. עוד ירוק. עוד כואב. עוד מכה. עוד זפטה אדירה שקיפלה אותי לגמרי, כולי חבורות ופצעים..."

אבסורד מוזר: גברים מתכסים כדי להפגין רצינות, יוקרה, מכובדות. ונשים מרשות לעצמן לבוש בלתי צנוע, כי הן ממשיכות מרצון את מורשת ההחפצה שלהן כ"קישוט חברתי". הטור של מעיין כפיר

אותה אשה שמסתכלת עלי מכרזת הענק, לא שידרה לי שום חגיגה נשית אותנטית. זרועותיה השריריות כמו מובלטות ומסתירות כל זכר לרחמנות אימהית יהודית, בעודה מחזיקה גוזם, בקטיף עצי התפוז. כמו מתזכרת אותי שזו בכלל קללה ח"ו להיות נשית, צנועה וענוגה

"זה נשמע ממש מזעזע. מה זה חיה בדמות אדם? משהו כמו חתולה, ג'ירפה, קיפוד? מה אתה רוצה להגיד? שאנחנו חיות מאחורי הפרצוף המנומס?", וגם: מה שווה ציפורנו של הפחות מישראל? חיה הרצברג בטור גדוש באהבה

מידת הגאווה היא המידה שהכי קשה לשבור ולשנות. בעבר הייתי בטוחה שהשגתי הכל בכוחות עצמי. עם התשובה, הבנתי שהכל מתנות מהבורא

עלינו לזכור שלנסות לתקן את העולם, כמו גם את הבעל והילדים, זה פשוט בלתי אפשרי. עובדה שכל הניסיונות עולים בתוהו... העניין הגדול ביותר הוא שבכל אדם יש הפוטנציאל והכוח להיות המגדלור במקום בו הוא נמצא להפוך לקברניט של הספינה

אהבתו של הבורא היא נצחית ואינסופית. במה הוא מבטא את חיבתו העזה?