כל התכנים של יהוסף יעבץ

ומעבר ל"המון גויים" ול"קהל גויים", יש גם "גוי אחד" שממשיך את דרך אברהם, אך ורק על פי ההתגלות ביציאת מצרים, המשכה של ברית בין הבתרים. ובניו של אותו עם, כאשר הם מגיעים לשמונה ימים, מלים את בשר ערלתם, בדיוק כמו אבינו הגדול לפני שלשת אלפים ושמונה מאות שנה

המחשבה שאדם אחד אנונימי, העומד לבדו בלב הישימון עם עדר כבשים, ובפרט זקן ערירי בן מאה, שהוא, הוא וזרעו – שעדיין לא קיים – ינחלו את הארץ הזו, ארץ שכל כך הרבה עמים רואים לעצמם זכות לשלוט בה, והיא תהיה שלהם לעולם, היא בלתי נתפסת

אברהם, הנושא את עיניו ימה וקדמה צפונה ונגבה, באותה שעה היה אדם בודד. הוא עזב את מולדתו – אור כשדים; אביו ואחיו מתו בחרן; אחיינו עזב אותו כעת. הוא נשאר עם מנהל משק ביתו – אליעזר. הוא זקן מדי מכדי להוליד ילדים. אבל מישהו אחד היה לצידו: בורא העולם

הבעיה היא לא שאין ממצאים, ממצאים יש ויש. הבעיה היא שכשמגיעים הממצאים הם זוכים להתעלמות מוחלטת ולקול דממה דקה. כזה הוא סיפורו של המזבח בהר עיבל

בסתר שמרה צפורה את המצוות, לא האמינה בדת הבזויה שנכפתה עליה, והעיקר: שימשה כמרגלת סמויה של ממלכת הגדעונים, והעבירה להם בדרכי סתר ידיעות על תכניותיו הצבאיות של הקיסר

בתיאור חלוקת הארץ, יש אזכור לחלוקת הערים הגרגשיות, וזה כמובן מעורר את השאלה: מדוע אין תיאור של כיבוש הערים הללו בידי עם ישראל, אבל כן יש תיאור של החלוקה שלהן?

הראש היהודי לא נח לרגע, והמציא פטנטים לעקוף את הצנזורה. הגדיל לעשות יהודי תלמיד חכם מאיטליה, שכתב ביזמתו "קונטרס הוראות לצנזורים"

האדמה. לכאורה, בסך הכל קרקע מוצקה תחת רגלינו. איזה עוד דרישות יש לנו ממנה? גם אתם תופתעו

חוניו הרביעי היה מועמד להיות הכהן הגדול בבית המקדש בירושלים. אחיו הקטן שמעי קינא בו, ועשה לו מום באוזן, שפסל אותו מלהיות כהן, וחוניו, מרוב כעס, עזב את ירושלים, ירד למצרים והקים בה מקדש "חילופי" לה'

למי מאיתנו לא יצא להזהיר את החבר, "אל תפתח – חרם דרבנו גרשום"? אך מי היה רבנו גרשום, שבזכותו אנחנו יכולים להגן על הפרטיות שלנו?

נדיר שאחת הערים פשוט נעלמת מהמפה. קוראים עליה בספרי ההיסטוריה, אבל לאף אחד אין מושג איפה היא. זה מה שאירע לעיר "דורה אירופוס"

בדרך זו הלכו גם שני יהודים איטלקיים בשם יעקב ועמנואל פרנסיז, כדי ללחום במשיח השקר שבתי צבי. הם חיברו הגדה לתשעה באב, שכלפי חוץ מהללת את שבתי צבי, שכידוע ביטל את צום תשעה באב. ההגדה מלאה שירי הלל לשבתי צבי ולתעוזתו וגדולתו, אבל מפעם לפעם מבליחים בה דברי לעג הממחישים את הכוונה האמיתית

הזוועה הגדולה ביותר התרחשה בעיר חברון, שם נרצחו 67 יהודים, אנשים נשים וטף. חלק גדול מהנרצחים היו בחורי ישיבת חברון. הפורעים ביצעו את זממם באכזריות ובמפלצתיות שקשה לתאר, שכמותה ראינו רק בטבח שמחת תורה בשנה האחרונה

מלחמת אחים ניטשה בתוככי ירושלים והמקדש. בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם. בזמן המאורעות נדמה היה לכל אחד שלוחם בחברו, כי הוא עושה מצווה גדולה. במבט לאחור ברור לנו שמדובר בטירוף

עם בוא האביב הסתער אספסינוס על הגליל והגולן, עיר אחרי עיר. אנשי ציפורי נכנעו לרומאים, ואילו אנשי ידפת התבצרו בעירם. במשך 47 ימים הגנו אנשי ידפת בגבורה על עירם, ושפכו שמן רותח על החיילים הרומאים המתקרבים אל החומה

המלך אגריפס הגיע בתשעה באב, בראש צבא של שלושת אלפי איש, כדי להכניע את המרד, אך הובס. כל החיילים הרומאים במבצרים שסביבות ירושלים נטבחו. ארמון המלך והארכיונים נשרפו. בט"ז באב הושלם ניצחון הקנאים

פלורוס החליט לעורר מרד בכוח. הוא הגיע לשערי ירושלים. נכבדי העיר יצאו לברכו, והוא רמס אותם בפרסות סוסי חייליו. ב"תגובה" הוא הודיע שנכבדי ירושלים קיללו אותו, והוא דורש להסגיר אליו את הנכבדים המקללים

במרד הזה בר כוכבא היה המנהיג הבלתי מעורער של המרד. סיפרו עליו שהוא היה תופס אבני בליסטראות במעופן, וזורק אותן בחזרה על האויב. על החיילים שלו מספרים שהיו יכולים לעקור עץ ארז מהשורשים שלו תוך כדי רכיבה על סוס

אותות מפחידים נראו בשמיים באופן קבוע, ובכל בוקר היו דלתות ההיכל נפתחות מאליהם בקול רעם מבשר רעות. מטרת בניית בית המקדש היא היותו המרכז הרוחני של עם ישראל כולו, מקום התכנסות לעבודת ה' והיטהרות, ולא מרכז שליטה פוליטי למלכים בסגנון רומאי

הורדוס פירק לחלוטין את בית המקדש שבנו עולי הגולה, והרחיב את הר הבית המקורי פי שניים מגודלו על ידי מילוי עפר בתוך כתלי אבן גזית עצומים. חלק מהאבנים האלו נמצאות כיום בכותל המערבי והדרומי, מהן משקלן כ-50 טונות, ואין דומה להן בעוצמתן הכבירה