כל התכנים של חגית מלכה

הרבה פעמים יש בלבול בין עובדות לבין פרשנות, והיכולת להפריד ביניהן היא קריטית כמעט בכל סיטואציה בחיים. איך נצליח לעשות זאת?

מעגל הדאגה הוא מה שלא בשליטתי - עיסוק במה שקורה סביבי, בעבר או בעתיד, תוצאות, בפעולות, החלטות ובדעות של אחרים. האם אני בוחרת להיות במעגל הזה?

לא פעם יש פער בין האישה שאני רוצה להיות - זו שכבר הגיעה אל האופק הנכסף, לבין האופן שבו אני מתנהגת באמצע הסערה

אפשר להמשיך לסחוב יום ועוד יום. אבל האם זה מה שהקב״ה רוצה מאיתנו? עייפות תמידית? סחיבה? הישרדות? או חיים שיש בהם חיבור לרצון, לשמחה, לעשייה עם הלב?

כשלא יודעים מה באמת חשוב לנו - הזמן והחיים מתמלאים במה שרוצים ממני, במקום במה שנכון לי וככה אנחנו מוצאות את עצמנו מותשות, נשחקות, ועוברות ממשימה למשימה בלי אוויר. מה אפשר לעשות כדי להתנהל אחרת?

אם יש משהו שאנחנו אלופות בו זו היציאה לדרך. כולנו יצאנו למסע ארוך, אמיץ, לעיתים בודד, מלא פחדים והתמודדויות. מתי נגיע ליעד?

לנו, בעלות התשובה, יש זוללי אנרגיה מיוחדים, לעיתים מתוך רצון לאישור חיצוני מהסביבה, ולעיתים מחשבות על העבר שמורידות מאיתנו כוח. איך נזהה את זוללי האנרגיה ומה נעשה איתם?

כששאלתי מתאמנת בעלת תשובה “מה יטעין אותך?”, היא שתקה. היה שם מבט של בלבול, של געגוע לעצמה, של אישה שמבקשת לדעת איך לחזור להרגיש חיה. בדרך לתשובה, נשים רבות מאבדות בלי לשים לב,  לא רק הרגלים, אלא קצת מעצמן בדרך

כבעלת תשובה ובת זקונים, לא ראיתי מקרוב מודל של בית עם ילדים קטנים ותוססים. לא ידעתי איך נראית התארגנות של ערב חג כשיש קטנים שמתרוצצים בין הסלון למטבח, איך מחברים בין קיפול כביסה לתפילה, בין חיתוך סלט לילד שבוכה כי הבלון התפוצץ. בין רצון להתפלל מהלב אחרי הדלקת נרות לבין קול קטן שאומר: “אמא, את באה לשחק איתי במגנטים?”

הרבה פעמים אותם כישרונות ומתנות שפעם היו חלק בלתי נפרד מאיתנו, מרגישים היום בשלב החדש של חיינו פחות מתאימים. האם זה נכון?

מהן החוזקות שלי? במה אני באמת רוצה לעסוק? התחושה היא שהקול הפנימי כאילו הלך לאיבוד. עם השנים התרגלנו לחשוב שהמחשבות או הרצונות שלנו לא מספיק נכונים ושיש תמיד מישהו אחר שיודע טוב יותר מאיתנו. איך לומדים להקשיב שוב ללב?

בתקופה הזו גיליתי מה באמת חייבים, ומה רק דמיונות שלי