למה את צריכה למצוא את החוזקות שלך ומדוע הן נשארו מאחור?

בטור הקודם כתבתי על כך שלעיתים בעלות תשובה מאבדות את היכולת להקשיב לעצמן. נדמה שהקול הפנימי שלהן כאילו נעלם. לא רק בעניינים רוחניים, אלא גם בשאלות הכי פשוטות של החיים: מהן החוזקות שלי? במה אני באמת רוצה לעסוק?

עם השנים, ובעיקר בתהליך החזרה בתשובה, אנו מתרגלות לחשוב שהמחשבות שלנו "פחות לגיטימיות" שהרצונות שלנו "פחות נכונים", ותמיד יש מישהו - רב, רבנית, חברה או דמות רוחנית שיודע טוב מאיתנו מה כדאי לנו. כך לאט לאט אנחנו מפסיקות לתת אמון בעצמנו, בקול הפנימי שלנו, ונפרדות מחלקים חשובים שהיו חלק מאיתנו בעבר.
הרבה פעמים אותם כישרונות ומתנות שפעם היו חלק בלתי נפרד מאיתנו, מרגישים היום בשלב החדש של חיינו פחות מתאימים. לפעמים נדמה שהם כבר לא משרתים אותנו, ועוד יותר - אנחנו חושבות שהם "מכבידים ומפריעים", כאילו הם עומדים בינינו לבין האפשרות להיות מי שאנחנו מייחלות להיות עכשיו.

אבל האמת היא שהחוזקות שלנו - הן חלק מאיתנו.
אלה כוחות שהקב"ה נטע בתוכנו, ואנחנו רק צריכות לגלות אותם מחדש.
כאשר אנו ערות לחוזקות שבנו, הביטחון העצמי שלנו מתעצם, אנו סומכות יותר על עצמנו ובאופן טבעי מתחילות להקשיב פנימה לעצמנו. אנחנו מוצאות משמעות במה שאנו עושות, החוסן שלנו גדל, והאנרגיה שלנו מתמלאת כי כשעובדים מתוך חוזקות יש תחושת זרימה ולא מאמץ מתמשך.

אז למה זה בכל זאת כל כך קשה לנו?

לפעמים זה נובע מכך שהחזרה בתשובה הייתה בגיל צעיר.
ומי שהייתה במסלול של מדרשה יודעת שלרוב לא עסקו הרבה בבירור אישי ובפיתוח הזהות (לפחות לא לפני שבע־עשרה שנה, כשאני הייתי שם.)
כשאת חוזרת בתשובה בגיל צעיר את לא תמיד מודעת לחוזקות שלך ואז שוב את נכנסת ללופ הזה של ההקשבה לבחוץ .
אני מכירה כל כך הרבה נשים בעלות תשובה אשר עובדות במסלול הרגיל מבלי לדעת מה מתאים להן, מה הקשר שלהן בין מה שהן עוסקות לבין מה שהן אוהבות וטובות בו? ומי שחזרה בתשובה בגיל מבוגר מביאה איתה ניסיון עשיר וכישורים רבים מהעבר, אבל לא פעם נדמה לה שדווקא עכשיו זה כבר לא שייך, אולי אפילו סותר את חיי התורה.

בפגישה עם אחת המתאמנות שלי ביקשתי ממנה לספר על סיטואציה שבה הרגישה שהתמודדה בהצלחה. היא שיתפה על תקופה שבה התחזקה מאוד, פעלה מתוך ביטחון בה', האמינה שהכל אפשרי ולא הקשיבה לרעשי הרקע שהיו סביבה. המילה "עוז" חזרה שוב ושוב, והיה ברור שזו חוזקה טבעית שלה.

אבל כשהביטה על חייה כיום היא שאלה אותי: מה עושים עם העוז שבי? זה טוב או לא? איך מנתבים את זה לעבודת ה’? אולי זה בכלל לא חוזקה אמיתית?

כולנו יודעות לצטט בע"פ את המשנה במסכת אבות: "הוי עז כנמר לעשות את רצון אביך שבשמים" ובאותה משנה "עז פנים לגיהנום". כל מידה שיש בנו צריך לנתב לעבודת ה', אך הרבה פעמים קל לנו יותר לבטל או להתרחק מחוזקה שיש בנו מאשר למצוא את האיזון .
כי למצוא את האיזון זה כבר תהליך אחר לגמרי. זה דורש יושר פנימי, נקיות הלב, כנות מול עצמנו, ובעיקר נכונות לראות את החוזקה לא כאיום אלא כמתנה שזקוקה לכיוון נכון.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה גיליתי שהחוזקה המרכזית שלי היא אומץ.
שנים רבות חשבתי שאומץ שייך לחוצפה או לפריצת גבולות, ולכן דחיתי אותו. אבל היום אני יודעת שזה הכוח שמאפשר לי לכתוב לכן כאן, בגלוי ובכנות, את הטור הזה.

אז בפעם הבאה שתגלי בעצמך חוזקה, גם אם היא מפתיעה וגם אם נדמה לך שהיא שייכת לעבר, תני לה מקום.

האם גם את מזדהה? האם גם בך יש חוזקות מהעבר שאת מתלבטת אם להשאיר אותן מאחור או לאמץ אותן מחדש? אם את מזדהה עם מה שכתבתי, ממש אשמח לשמוע ממך.

חגית מלכה
מאמנת נשים במסע תשובה - להתחבר לעומק שבפנים
 MALKAHAGIT777@GMAIL.COM