חדר הילדים מבולגן? הכול תלוי בפרשנות שלך למה שקורה

אחד המקומות שאני הכי פחות אוהבת לסדר בבית הוא חדר הילדים. וכל פעם שאני מסדרת אותו עולים בי קולות: “איזה ילדים מפונקים…”, “איזו אימא אני, שלא יודעת לחנך לסדר…”, “אם אני אסדר עכשיו - איך הם ילמדו לסדר לבד?..” הקולות האלה לא נשארים רק בראש, הם מביאים איתם רגשות של כעס, תסכול, אשמה, עייפות ולפעמים גם ייאוש, ומשם הדרך לתגובה לא מאוזנת קצרה מאוד.

 השבוע אמרתי לעצמי שאנסה משהו אחר: תסדרי את החדר, אבל תפרידי רגע בין המעשה לבין הקולות. פשוט תסדרי, כאילו את מישהי זרה שבאה לעשות סדר. ופתאום זה נהיה פשוט, בלי סיפור, בלי דרמה, רק סידור של חדר ילדים. ושוב התחדדה לי הבנה שאנחנו פוגשות יום־יום, בין אם נרצה ובין אם לא: זו הפרשנות שלנו למציאות.

הרבה פעמים יש בלבול בין עובדות לבין פרשנות, והיכולת להפריד ביניהן היא קריטית כמעט בכל סיטואציה בחיים. עובדות הן מה שיש: מה שקורה בפועל, בלי סיפור, בלי משמעות ובלי רגש. על עובדות אי אפשר להתווכח. החדר מבולגן. זה הכול. אבל הפרשנות זה כבר עולם שלם: סובייקטיבי, רגשי, מושפע מהעבר, מאמונות, מפחדים ומחוויות. אחרי שאני מזהה את הפרשנות שלי, חשוב לשים לב איך אני מרגישה בעקבותיה ואיך אני מגיבה מתוך הרגש הזה. כמעט בכל סיטואציה יש לנו שתי אפשרויות לפרש את המציאות: פרשנות מקדמת או פרשנות מעכבת.

נחזור לחדר הילדים, שכבר הספיק, אגב, להתבלגן שוב היום. פרשנות מעכבת יכולה להיות: “ילדים חסרי גבולות”, “אני לא יודעת לחנך”. זו פרשנות שמעכבת אותי, כי היא גורמת לי להגיב מתוך כעס, אשמה או ייאוש, רחוק מאוד מהאמא שאני רוצה להיות. לעומת זאת, פרשנות מקדמת יכולה להיות: “יש כאן ילדים שחיים וגדלים”, “אני בתהליך של למידה איך ללמד אותם סדר וניקיון”. הפרשנות הזו מקדמת אותי, כי היא מאפשרת לי להגיב ברוגע, בהובלה ובסבלנות, כמו האמא שאני שואפת להיות. אותה מציאות - תגובה אחרת.

ועכשיו תעצרו רגע ותתבוננו בחיים שלכן: איחרתן לפגישה, מישהו לא חזר אליכן, התוכנית לא יצאה כמו שרציתן, הבית לא נראה כמו שחלמתן. איזו פרשנות קפצה לכן לראש? “אני תמיד כזאת…”, “משהו בי לא מספיק…” או אולי: “זה רגע”, “זה אנושי”, “אפשר ללמוד מזה ולהמשיך.” רק להתבונן, להקשיב לסיפור שאתן מספרות לעצמכן על מה שקורה, ולשאול בעדינות: האם זו פרשנות שמקדמת אותי אל מי שאני רוצה להיות? או פרשנות שמעכבת אותי? עצם ההתבוננות כבר מתחילה להזיז משהו מבפנים.

ואם נרצה למצוא פרשנות חדשה, אפשר להתחיל משאלות פשוטות: מי אני רוצה להיות בסיטואציה הזו? איך הייתי רוצה להגיב? איזו מחשבה או אמונה, אם הייתי מאמינה בה, הייתה מאפשרת לי להגיב כך? וכאן נקודה קריטית: לחפש את האמת שבפרשנות החדשה, לא סיפור מנותק, אלא כזה שאפשר לעמוד מאחוריו באמת.

המחשבות האלו פגשו אותי גם בהקשר רחב יותר. רבות דובר על הדור השני של בעלי תשובה, על האתגרים ועל הפחד שאולי “הם ירדו מהדרך”. הרב דן טיומקין מדבר על זה הרבה. יצא לי לפגוש הורים רבים בעלי תשובה שלעיתים מגיבים בעוצמה שאינה פרופורציונלית להתנהגות מסוימת שהילד מביא. לדוגמה, ילד שחוזר מהגן עם שיר מסוים, עם סלנגים, עם מילים שפחות מתאימות - זו העובדה. אבל כאן נכנסת הפרשנות. שמתי לב שלעיתים הפרשנות של הורים בעלי תשובה שונה מזו של הורים שכל חייהם היו דתיים. הרבה פעמים היא מיד הולכת למקום של: “הנה זה מתחיל…”, “אולי הוא יזלוג החוצה…”, “אולי משהו בנו לא מספיק…”, “אולי כשלנו בחינוך לתורה ולמצוות…” והפרשנות הזו מולידה רגשות של פחד, אכזבה, תסכול וכעס, ומהרגש - תגובות, שלעיתים אינן פרופורציונליות למה שקורה באמת. שווה לעצור רגע ולהתבונן.

ובכלל, לא רק בהקשר הזה, בכל תחום ובכל סיטואציה בחיים, כמה חשוב לעצור, להפריד בין העובדות לפרשנות, ולבחור בפרשנות שמקדמת אותנו ולא מעכבת. כי בסופו של דבר, אנחנו לא תמיד יכולים לבחור את המציאות, אבל אנחנו כן אחראים לפרשנות שאנחנו נותנים לה.

לתגובות-
חגית מלכה מאמנת נשים במסע התשובה
malkahagit777@gmail.com