יוצאות למסע: מהי תפילת הדרך של בעלת תשובה?

היום אני רוצה לדבר איתכן על תפילת הדרך. כן, כן אותה תפילה שאנחנו רגילות לומר כשאנחנו יוצאות לנסיעה ארוכה. אבל היום אני מזמינה אתכן לקרוא אותה באוזניים חדשות.

"ותגיענו למחוז חפצנו"
 רגע, מהו בכלל מחוז חפצי? לאן אני רוצה להגיע באמת?

"ותצילנו מכל אויב ואורב וליסטים בדרך" ומי הם האויבים שלי בדרך?
 לא תמיד מדובר באנשים מבחוץ. לפעמים אלה דווקא המחשבות, ההשוואות, הפחדים, חוסר האמונה, העייפות, היציאה מאזור הנוחות.

והיום אני רוצה לדבר על אויב מסוג אחר - אותו אויב פנימי שמחכה רק “להגיע כבר ליעד”, ולמה הוא אויב? כי הוא לא נותן לנו להנות מהדרך והופך אותה לבלתי נסבלת. אלה ה"ליסטים" שלוקחים לנו את השמחה, את הביטחון, את הדרך עצמה.

בסדנה שהעברתי השבוע לנשים שהרגישו עייפות מהמסע דיברנו על "תפילת הדרך" לא רק כתפילה לנסיעה, אלא כתפילה לחיים עצמם. כי בעולמו של הקדוש ברוך הוא, העיקר הוא הדרך, לא היעד. התוצאות? הן ממילא בידיים של השם יתברך. מה כן בידיים שלנו? ההחלטה לצאת לדרך, הפעולות הקטנות והיומיומיות, הניסיונות העקשניים להמשיך לצעוד גם כשקשה.
 ולא פחות חשוב זה ליהנות מהדרך.
 כי כשאנחנו נהנות יש לנו את היכולת והכח להמשיך בדרך, אחרת יהיה מאוד קשה להמשיך. מהסדנה אני והנשים יצאנו בתחושה של עוצמה, ביטחון ושמחה מהרווחים שיש לנו בדרך.

ועכשיו אני רוצה לדבר איתכן, אחיותיי היקרות, בעלות התשובה. אם יש משהו שאנחנו אלופות בו זו היציאה לדרך. כולנו יצאנו למסע ארוך, אמיץ, לעיתים בודד, מלא פחדים והתמודדויות.
 אבל הרבה פעמים אנחנו רק רוצות כבר להגיע אל עבר התוצאות - משפחה גדולה, נחת יהודית, תחושת יציבות ושייכות. כשאנחנו בתחושה הזאת של “מתי כבר נגיע?”, הדרך נעשית עייפה ובלתי נסבלת.

אבל תנו לי לגלות לכן סוד - אנחנו אף פעם לא באמת “מגיעות”. אנחנו תמיד בדרך.
במסע מתמשך שבו כל יום הוא עוד צעד, עוד התקדמות, עוד גילוי. יש איזה יצר הרע כזה, שמשכנע אותנו שאם רק נגיע ליעד מסוים  החיים סוף סוף יהיו טובים יותר.
 

לפני שהתחתנתי חשבתי: רק כשאבנה בית, יהיה לי יותר קל...ואז לקח שבע שנים עד שנולדה הבכורה שלנו. בכל השנים האלו חשבתי: רק כשיהיו לנו ילדים - נגיע אל המנוחה והנחלה. ואז היא נולדה, הילדה המתוקה שלי, וחשבתי: רק כשאמצא עבודה קבועה  אגיע אל הנחלה. אחר כך חיכיתי לילד נוסף, ושוב  רק כש... רק כש...

עד שהבנתי זה תעתוע אחד גדול של יצר הרע. הוא גורם לנו לרדוף כל הזמן אחרי התוצאה, אחרי ה"וי", במקום פשוט לחיות את הדרך.

כמאמנת, ברור לי שצריך מטרות ויעדים. בלי כיוון, אי אפשר בכלל לצאת לדרך.
אבל לא פחות חשוב, ואולי אפילו יותר לדעת להנות מהנופים שבדרך, מהאתגרים, מהנפילות, מהעליות, מהסיבובים בכיכר כשלא ברור בדיוק לאן לפנות.
 כי שם, באמצע הדרך - שם נמצאים החיים האמיתיים.

בשבוע שעבר הגיעה אליי מתאמנת, מלאה בציפייה לראות תוצאות מהעסק שהקימה. ההמתנה וחוסר הוודאות גרמו לה לתחושות של ייאוש וחידלון. אז שאלתי אותה שאלה פשוטה: "מה את מרוויחה מהדרך שבה את צועדת לעבר ביסוס העסק?" השאלה פתחה פתח לכיוונים שטרם חשבה עליהם: ביסוס הערך העצמי שלה והביטחון מול התעלמויות ותשובות שליליות, מיקוד בפעולות שבשליטתה ולא במה שאינה בשליטתה. פתאום היא הבינה כמה היא כבר מרוויחה מהדרך גם בלי לראות עדיין את התוצאה הסופית.

אני זוכרת רגע אחד שבו זה ממש הכה בי. זה היה בפורים. משפחה קטנה -אני, בעלי ושלושה ילדים קטנים. כל השכנים חוגגים סעודות פורים שמחות, רוקדים עם בחורי ישיבות, דברי תורה, שמחה גדולה. ואצלנו? בעלי, אחרי כמה כוסיות יין, נרדם. ואני, עם שלושה קטנטנים, מסתכלת החוצה וחושבת: "טוב, כשהילדים יגדלו גם אני אזכה לסעודת פורים שמחה באמת. כשאגיע ליעד  אז אהיה מאושרת. עכשיו, עכשיו זה רק לעבור איכשהו".

אבל אז עצרתי. הבנתי עכשיו אני בדרך. ועכשיו אני רוצה להנות מהדרך, לא רק לחכות ליעד. מה עשיתי?
 פתחתי פלייליסט עם שירי פורים שמחים במיוחד, ורקדנו כולנו אני והילדים  עד שלא נשאר לי אוויר. אז נכון, זו לא הייתה סעודה עם בחורי ישיבה שיכורים שרוקדים ודברי תורה מתוקים, אבל זו הייתה סעודה מלאה באוצרות קטנים: צחוק, חום, אהבה, חיים.

אני מזמינה אותך לשאול את עצמך:
 מה אני מרוויחה מהדרך שלי?
אולי את בציפייה לילדים, אולי לזוגיות, אולי את אמא עייפה עם ילדים קטנים ומתוקים שמחכה ליום שיגדלו, או אמא לנוער מתבגר ושובב שמבקשת רק קצת שקט בלב.

אם את מרגישה שגם את רוצה להפסיק לרדוף אחרי היעד ולהתחיל ליהנות מהדרך שלך, תכתבי לי כמה מילים, ויחד נגלה מה מחכה לך בדרך הזאת.
 חגית מלכה
 מאמנת נשים במסע תשובה -להתחבר לעומק שבפנים

 malkahagit777@gmail.com