החגים נגמרו, השגרה חזרה - ואז גיליתי את הסוד

תקופת החגים מתאפיינת באורות גדולים. רצף של ימים מלאי קדושה, התעלות ותחושת קרבה. אלו גם ימים של מעשים גדולים, תפילות, קבלות חדשות והתעוררות הלב. והנה מגיע הושענא רבה, שיאם של כל האורות, רגע של חתימה, של תפילה, של הזדמנות.
ובבית שלי, באותו ערב, לא היו שופרות ולא מנגינות מבית הכנסת.

היה בית עמוס, רועש, מתוק, עייף.
אחרי שבוע מבורך אך אינטנסיבי של סוכה, אורחים, הקפות, וממתקים בלי סוף,
מצאתי את עצמי עם הילדים, בעיצומו של ערב החג, מנסה לנשום בין סיר לקערת סלט, בין ערימת בגדים מלוכלכים לכוס מיץ שנשפכה על השיש.

כבעלת תשובה ובת זקונים, לא ראיתי מקרוב מודל של בית עם ילדים קטנים ותוססים. לא ידעתי איך נראית התארגנות של ערב חג כשיש קטנים שמתרוצצים בין הסלון למטבח, איך מחברים בין קיפול כביסה לתפילה, בין חיתוך סלט לילד שבוכה כי הבלון התפוצץ. בין רצון להתפלל מהלב אחרי הדלקת נרות לבין קול קטן שאומר: “אמא, את באה לשחק איתי במגנטים?”

וכל מה שרציתי, באמת, היה רק שירדמו כבר, שאהיה יכולה לשבת בשקט, לפתוח את ספר התהילים, ולומר כמה פרקים ביום הגדול הזה, יום של סגולות, של חתימה. אבל הם, כמובן, רצו להמשיך את החגיגה. כי חופש, כי שמחה, כי ילדים.

וברגע אחד קטן של עייפות מהולה באהבה, עלתה בי שאלה: איך הייתי רוצה שהילדים שלי יזכרו את הושענא רבה? התשובה עלתה בי מייד: יום של תפילה, של עוצמה, של קדושה. אבל אז, כמאמנת, נזכרתי בסוד הצעדים הקטנים.
ידעתי כי לא תמיד הדרך לערכים הגדולים עוברת במעשים גדולים. לפעמים, היא מתחילה בצעד קטנטן אחד.

שאלתי את עצמי: מהו הצעד הקטן שאני יכולה לעשות עכשיו, ברגע הזה, כדי להביא את הערך הזה הביתה? וידעתי שהצעד הקטן יהיה לומר איתם פרק תהילים אחד, "שיר למעלות".
הם הצטרפו, חצי משחק, חצי שירה. ואז המשכנו לעוד פרק. ועוד מזמור לתודה. סיפרתי להם, בשפה שלהם, על המעלה של היום הזה, ופתאום, ראיתי איך הרגעים הקטנים האלה הופכים לרגעים גדולים.

באותו ערב של הושענא רבה, הבנתי משהו עמוק גם על סיפור התשובה שלי.
בתחילת תהליך התשובה שלי עשיתי צעדים גדולים: החלפתי לבוש, סיננתי את המוזיקה ששמעתי, התחלתי להעמיק בלימוד התורה.

מבלי לשים לב, התחלתי למדוד משמעות רק דרך המעשים הגדולים, וכמה קל לשכוח שהחיים האמיתיים, הצמיחה האמיתית, מתרחשים דווקא בצעדים הקטנים.

נכון, כולנו יודעות לצטט את מאמר חז"ל:
"פִּתְחוּ לִי פֶּתַח כְּפִתְחוֹ שֶׁל מַחַט וַאֲנִי אֶפְתַּח לָכֶם כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם". אבל בלב, הרבה פעמים, אנחנו רוצות לפתוח דווקא את הפתח של האולם, לעשות שינוי ענק, פעולה דרמטית, מעשה ש"ירגיש". לפעמים, דווקא הפתח הקטן הוא זה שמשנה אותנו באמת. יש לצעדים הקטנים כוח מיוחד.

שש דרכים לזהות את הצעד הקטן שלך

כדי להבין איך לזהות את הצעד הקטן שלנו ולהפיק ממנו משמעות,
אפשר להשתמש בשש אסטרטגיות פשוטות:

• לעשות פעולות קטנות

• לחשוב מחשבות קטנות

• לשאול שאלות קטנות

• לתת תגמולים קטנים

• לפתור בעיות קטנות

• ולהיות נוכחת לרגעים קטנים.

כי האישה שלפני הצעד הקטן, היא לא אותה אישה שאחרי. משהו בך מתחיל לזוז.

אז השנה, בהושענא רבה, למדתי שיעור פשוט ועמוק:
עד כה הערכתי בעיקר את המעשים הגדולים, השינויים הדרמטיים וההישגים המרשימים. היום הבנתי שהכוח האמיתי טמון בצעדים הקטנים, הפשוטים, הקטנים ואפילו המצחיקים. הם מאפשרים להתחיל בלי לחץ, מצטברים לאורך הזמן ויוצרים שינוי משמעותי. הצעדים הקטנים הם אלו שמחברים אותנו לערכים, והם גם אלו שמחברים אותנו לסיפור הגדול של חיינו.

הצעד הקטן שאחרי החגים

עכשיו, כשהחגים חלפו והאורות הגדולים מתחילים להתפזר,
השאלה היא כיצד נביא את האור הגדול לתוך השגרה?
את הרוממות וההתעלות אל תוך הבוקר של יום ראשון, אל הסירים, אל העבודה, אל הילדים?

לפעמים כל מה שצריך הוא את הצעד הקטן של אחרי החגים.
זה יכול להיות לחייך לעצמך במראה פעם ביום,
לתת חיבוק לילד שחוזר מבית הספר,
לומר את החלק הראשון בברכת המזון ביותר כוונה,
או לשאול את עצמך "מה אני צריכה?" פעם ביום.

וכבר תראי איך ש"אחרי החגים" שלך נראים אחרת לגמרי.

אם התחברת, אבל אין לך מושג איך להביא את זה לחיים הפרטיים שלך –
מוזמנת לכתוב לי,
חגית מלכה – מאמנת נשים במסע תשובה, להתחבר לעומק שבפנים.

malkahagit777@gmail.com