"מאמנת במסע התשובה” - אז מה זה בעצם אומר?

מאז שפורסמו הטורים, תיבת המייל שלי התמלאה. נשים כותבות, שואלות, מתעניינות ובעיקר חוזרות על שאלה אחת: מה זה אומר להיות מאמנת במסע התשובה? ובכלל, מה זה אימון?

יש לי שתי תשובות. האחת מקצועית, מסודרת, כזו שלומדים בקורסים. והשנייה אישית שלי - תשובה של לב, של ניסיון, של דרך.

נתחיל מההגדרה המקצועית:
על פי עולם הקואוצ’ינג, אימון הוא תהליך מובנה שמטרתו ללוות אדם מזיהוי המצב הקיים שלו אל עבר המצב הרצוי. זהו תהליך שמחדד מטרות, מחזק משאבים פנימיים, מזהה חסמים ואמונות מעכבות, ומסייע לאדם לפעול באחריות, בבחירה ובהתמדה. האימון לא “מתקן”, לא נותן עצות, אלא עוזר לאדם לפגוש את עצמו  ולבחור אחרת.

ועד כאן ספרי הלימוד.

ומה ההגדרה שלי? אימון זה לחזור בתשובה. אתן אולי חושבות לעצמכן, מה הקשר בין תשובה לקואוצ’ינג? אז זהו, שיש קשר, ועוד איך. בתהליכים הליווי לנשים, אני רואה את זה קורה שוב ושוב: אישה מתחילה לחזור לקול הפנימי שלה.
לרצונות העמוקים והשקטים, אלה שנקברו עם השנים מתחת לשכבות של “צריך”, “חייבת”, “אין ברירה”. ואז מתגלה דבר מופלא: הרצון העמוק ביותר שלנו איננו מקרי. זהו רצון ה’. זה הקול האלוקי שבתוכנו, שמתגלה לאט ובעדינות, ומכוון אותנו אל השליחות הייחודית שלנו כאן בעולם.

מעבר לכך, נשים מגלות מה באמת חשוב להן. אני אומרת "מגלות" כי לרוב, הערכים האלו כבר נמצאים עמוק בפנים, רק חיכו שייתנו להם מקום ושם. וכשאישה מתחילה לחיות בהלימה למה שחשוב לה באמת, לא למה שמצופה ממנה, לא למה שהתרגלה אליו - שם מתחיל האושר האמיתי.

וזה מחזיר אותי לשאלה הגדולה: למה ההקשבה הפנימית הזו כל כך חשובה?

לא מזמן יצא לי לרפרף בעיתונים בקהילה שלנו. כמה מודעות יש שם על מטפלות רגשיות. ועלתה בי מחשבה: מה היה קורה אם נשים היו עוצרות רגע לפני שהכול מציף? לפני שאין כוח, לפני שהלב כבד, לפני שהכול כבר “קשה מדי”. אם היו מסכימות לעצור את המרוץ היומיומי, ההישרדותי. להעז לעצור. להביט פנימה. לגלות מחדש את האני האמיתי - ומתוך המקום הזה להמשיך לפעול.

אתן דוגמה מהקליניקה:

הגיעה אליי אישה עייפה מאוד. אמא לחבורת ילדים צפופים, מטלות בית שלא נגמרות, דרישות, הספקים, ועבודה שלא ממלאת את הלב. לכאורה  זהו סיפור רגיל, מוכר, בלי שום דבר חריג, אבל זו בדיוק הנקודה. בסוף התהליך, המציאות החיצונית כמעט לא השתנתה. אותם ילדים, אותן מטלות, אותן התמודדויות. אבל משהו בה השתנה. היא למדה להקשיב לעצמה ולתת לה מקום על אף כל הדרישות וההספקים, היא למדה לזהות מה מחזק אותה ומה שוחק אותה. להפסיק להילחם בעצמה כל היום ולשחרר אמונות שהחזיקה בהן שנים רבות שאינן משרתות אותה עוד. ולהתחיל להתנהל אחרת בתוך אותה מציאות.

והעבודה? שם כן קרה שינוי. נולד בה אומץ. אומץ לבחור אחרת, לעשות צעד, להאמין שמותר לה לרצות יותר. ואני בטוחה שאם האישה הזו לא הייתה עוצרת בזמן, או שהייתה ממשיכה לחיות בעייפות שקטה ובחוסר חשק מתמשך, או שהעומס היה מוצא לעצמו ביטוי בדרכים אחרות, כאלה שהגוף והנפש כבר לא יכולים לשאת לאורך זמן.

וזה בדיוק העניין:
זה לא מותרות.
זה לא פינוק.
אלו החיים עצמם.

וכשנשים פועלות מהמקום הזה, הכול נראה אחרת, הקשר עם הבעל, עם הילדים, עם העבודה, והכי חשוב עם עצמן. אפשר להמשיך לסחוב יום ועוד יום. אבל האם זה מה שהקב״ה רוצה מאיתנו? עייפות תמידית? סחיבה? הישרדות? או חיים שיש בהם חיבור לרצון, לשמחה, לעשייה עם הלב? וכאן נכנס חנוכה. חנוכה קורא לנו לעצור רגע בתוך הזרימה, לא להמשיך אוטומטית את אחר הצהריים העייף של מטלות, שיעורי בית והכנות למחר.
אלא לעצור באמת. להודות - לא רק על מה שיש, אלא גם על מה שעוד מבקש להתגלות. להתפלל - לא רק במילים, אלא בהסכמה פנימית לבקש חיים שיש בהם יותר חיבור, יותר אמת. ולהתחיל צעד קטן, אפשרי, אמיתי, צעד אל עבר המצב הרצוי, גם אם הוא עדיין לא לגמרי ברור.

בעיני זו התשובה.
לחזור בתשובה זה לחזור הביתה.
 אל האור,
 אל הרצון,
 אל הנשמה.

ואם חנוכה מעורר בך רצון לעצור רגע ולא למהר לחזור לשגרה, את מוזמנת לכתוב לי למייל, ונראה יחד מה מבקש להידלק.
חגית מלכה מאמנת נשים במסע תשובה - להתחבר לעומק שבפנים: malkahagit777@gmail.com