שואה

בתוך הגיהנום של מחנה ההשמדה, נער מותש מבקש תורה ולא חיים: סיפור מפתיע ומרגש על אהבת תורה וכוחות נפש נדירים של נער גלמוד, שזכה לצאצאים גדולי עולם

החנוכייה הוחבאה כל השנה והוצאה בסתר לחדר תת-קרקעי, שם הודלקו נרות חנוכה בפני קבוצת ילדים שלמדו על נס החשמונאים – בלב מחנה נאצי.  כמעט כל מי שהשתתף במעמדים האלה סיכן את חייו; אבל עבורם, החנוכייה לא הייתה קישוט – היא הייתה הצהרה על זהות

ואז – חנוכה! לא לוח שנה תלוי על קיר, לא מודעה בעיתון, אלא ידע פנימי של יהודים שסופרים ימים גם במחנה. "היום חנוכה", לוחשים מפה לאוזן. אך מהו חנוכה כשאין שמן, אין נרות, אין חנוכייה, וחצי מאנשי הצריף אינם עוד? ובכל זאת, מישהו מחליט: מדליקים

ביישוב העברי סערו הרוחות. החלטת הבריטים לגרש את הפליטים למאוריציוס נחשבה בגידה אנושית ומוסרית בעיתוי האכזרי ביותר – בשיא מלחמת העולם השנייה, כאשר דלתות העולם נסגרו בפני פליטים יהודים. אנשי ה"הגנה" החליטו שלא לעמוד מנגד

בפעמים אחרות הבריחה אנשים שלמים – קצינים, שליחים, פליטים – שברחו מפולין דרך הונגריה אל העולם החופשי. במקביל, לפי בקשת הבריטים, היא ובן זוגה למבצעים, אנדז'יי קוביירסקי, הקימו מערך תצפיות על רכבות שמובילות נפט משדות הנפט בפלוישט לרייך הגרמני

עמותת יד עזר לחבר, הפועלת לשימור מורשת השואה ולהנצחת זכר הנספים, הודיעה כי משלחת מטעמה יצאה לגרמניה, במטרה למנוע מכירה פומבית של פריטי שואה מקוריים. העמותה מנהלת משא ומתן לרכוש פריטים נוספים

"יד ושם" הצליח לזהות ולתעד חמישה מיליון שמות מנרצחי השואה, בזכות ארכיונים ברחבי העולם, טפסים ודפי עד. ההערכה היא שמאות אלפי שמות לא יתועדו לעולם - מאחר ולא נותר מהם זכר

כעת, כשגטו דובנו הוקף בגדרות תיל, ומדי זמן מה הוציאו מאות יהודים להריגה באכזריות, הוא נזכר לפתע במנהרה הסודית. אולי יצליח להגיע אליה, ולהציל דרכה את יהודי הגטו?

ניצולת שואה בת 93 הלכה לעולמה לפני שנה וחצי, אך גופתה הועלמה. רק לאחר חקירה ממושכת אותרה המנוחה כשהיא קבורה בבור בעומק שלושה מטרים בחצר הבית. הבת ובן זוגה חשודים בניסיון לקבל כספים במרמה

לעת זקנתו החל להדריך מבקרים ביד ושם, ולמסור עדות על ילדותו במסתור בזמן השואה. אפרים ניחן בזיכרון יוצא דופן, והוא מסוגל לתאר את כל שעבר עליו מגיל צעיר ביותר, כולל ניסיון הברחת הגבול והתפיסה ע"י הגסטאפו

השיר "א פייער זאל ברענען" נכתב על ידי הבחור מתתיהו געלמאן הי"ד בשנות השואה. כעת הוא יוצא מחדש. צפו גם בקליפ

כאשר נכנס הרבי לבית הכנסת בבוקרו של יום הכיפורים, הוא הבחין בחייל חסר הנעליים, נעצר על ידו ואמר לו: חייל המשרת בצבא חייב להקפיד על לבישת מדים. הנעליים הן חלק מן המדים, ועליך לנועלן גם ביום הכיפורים

במסגרת ביקור באושוויץ עם קבוצת תלמידים ממיאמי, מדריכה יהודייה הותקפה באנטישמיות - משום שהניפה את דגל ישראל. סרטון של העימות שפורסם ברשתות החברתיות עורר תגובות רבות. גולשת אחת כתבה: ״תארו לכם שמישהו בוחר לריב דווקא באושוויץ מכל המקומות״

מצבות לקהילות נכחדות, כדי אפר וספרי תורה שהפכו למעילים: "מרתף השואה" בירושלים חושף סיפורי גבורה רוחנית בלתי נתפסים מתקופת השואה, ואת עוצמת הנשמה היהודית גם בתופת הנוראה מכולן

רק מאוחר יותר התברר כי ילדיו של הטוחן לא נרצחו כלל. הם נמסרו לסבתם בעיירה סמוכה, לאחר שהאב – היינריך דרימר – שקע בחובות כבדים ליהודים, ורצה להפיל עליהם את האשמה כדי להיפטר מן החוב ולהשיג חמלה ציבורית

במהלך מלחמת העולם השנייה נכבשה נורווגיה על ידי גרמניה הנאצית. בית הכנסת הופקע ושימש כמחנה צבאי, וסמלי מגן דוד בחלונות הוחלפו בצלבי קרס

רעבים, רועדים מקור ומושפלים הצטופפו להם יהודי סאניק. לא היה להם דבר לאכול ולהשיב בו את נפשם מלבד סיר מהביל של מרק, שבתוכו צפו חתיכות של שומן חזיר. כאשר ראה הרב אהרונסון, רבה של קהילת סאניק, את החזיר, ידע כי לא יאכל מן המרק

הקבוצה הזאת עוד ניסתה להילחם. הם הסתירו את מי שיכלו, סיכלו פריצות, חסמו רחובות. בסופו של דבר נכנעו. והוצבו מול הדילמה: לבחור במוות – או לבחור את סוגו

מעמקי המזרח החלו מגיעות שמועות על המון פראי, על פורעים קוזקים ההולכים וקרבים, ובראשם אציל אחד, חמלניצקי שמו, שהלהיט את המונים באש השנאה. ככל שקרבו אל ערי פולין, הותירו אחריהם שובל דמים – שוחטים, בוזזים, שורפים, מכלים – לא הבחינו בין זקן לתינוק

בתחנת המשטרה טענו השוטרים שהבחורים הובלו אל העיר לוזן, אך בדיקה קצרה הראתה שהמשטרה משקרת. ככל הנראה המשטרה מנסה להסתיר אותם, כדי שלא יוכלו למנוע את השבתם לידי הנאצים