רעב, עבודת כפייה ואקציות: כיצד חגגו את חג החנוכה בימי השואה?

"מעולם לא היו כל כך הרבה חגיגות חנוכה בוורשה היהודית כמו בשנת 1940", מתאר המחנך חיים קפלן ביומנו את חג החנוכה הראשון אחרי סגירת הגטו, בדצמבר 1940: "נרות נדלקו בבתים צפופים, מסיבות קטנות לילדים, שירים חרישיים – הכול מאחורי קירות הגטו, הרחק מעין הגרמנים". שנה אחר כך, באותו גטו, הטון כבר אחר. חיים קפלן מתאר כיצד חנוכה הפך כמעט ליום אבל; יהודים שניסו לברוח מן הגטו נורו למוות, וכמעט שלא נראו נרות בחלונות. האור של חנוכה הפך למדד מדויק למציאות: ככל שהאחיזה הנאצית התהדקה – האור היה קשה יותר להדלקה.

לא רק בוורשה. גם בגטו וילנה, לודז' וגטאות אחרים תועדו הצגות חנוכה לילדים, מסיבות מאולתרות ואפילו "פוסטרים" לחג התלויים על קירות רעועים. בתוך מציאות של רעב, עבודת כפייה ואקציות, עצם ההחלטה להכין תפאורה, לגלף סביבון, לכתוב שיר ילדים על נס פך השמן – הייתה הכרזה: לא ויתרנו על הסיפור שלנו. מי שעמדו מאחורי האירועים הללו לא היו גיבורים חמושים, אלא מורות, מחנכים, הורים ונערים, שהפכו את החג למעין מחתרת תרבותית.

במחנות, האתגר היה גדול עוד יותר. בטרזיינשטט, מחנה־גטו בצ'כיה, גנב מישהו גוש עץ גדול ממחסני הגרמנים. מתוך הבלוק הזה גילפו האסירים חנוכייה מפוארת, עם תשעה קנים ומגן דוד, ועליה נחרטה הכתובת "מי כמוך באלים ה'". החנוכייה הוחבאה כל השנה והוצאה בסתר לחדר תת-קרקעי, שם הודלקו נרות חנוכה בפני קבוצת ילדים שלמדו על נס החשמונאים – בלב מחנה נאצי.  כמעט כל מי שהשתתף במעמדים האלה סיכן את חייו; אבל עבורם, החנוכייה לא הייתה קישוט – היא הייתה הצהרה על זהות.

במקומות אחרים הסתפקו בחומרים זמינים בהרבה. פרטיזנים יהודים ביערות המזרח הדליקו "נרות" מחתיכת פח, שומן בעלי חיים שצדו, ופתילות שנקרעו מבגדיהם. לא היה להם שמן זית, לא חנוכייה ולא סידור. היה תאריך זעיר בלוח שנה מקומט, ומעגל של לוחמים עייפים שנעמד סביב כתם אש קטן בשלג. בעדות אחת מסופר כיצד אחד מהם לחש: "אם לא נדליק נר חנוכה – בשביל מה ברחַנו ליער?".

ואז מגיע חנוכה שאחרי. בדצמבר 1945, כבר בגרמניה המשוחררת, ניצולי ברגן-בלזן מדליקים חנוכייה במרכז מחנה העקורים. לצידם – חיילים יהודים מהבריגדה היהודית בצבא הבריטי. אחד מהם בונה חנוכייה מחלקי נשק, מגוף של תת-מקלע, כסמל חדש: העם שחזר ונושא נשק להגנת עצמו מדליק שוב את נרות החנוכה מתוך אדמת גרמניה. עשרות ילדים ניצולים שרים "מעוז צור", חלקם ללא הורים, חלקם אחרי מסע נדודים ארוך. התמונות מאותן הדלקות – נרות מהבהבים על רקע צריפים ועמודי חשמל – נראות היום כמעט לא אמיתיות.

כשמסתכלים לאחור, חנוכה בימי השואה אינו "עוד פרק" בסיפור החג, אלא עדשה חדה שמראה מה המשמעות של אור קטן מול חושך גדול. נרות החנוכה באותן שנים לא האירו סמטאות מטופחות, אלא קירות לחים של גטו, תאי מגורים במחנה, או קרחת יער מושלגת. הם לא הבטיחו שמחר יהיה טוב יותר – לעתים קרובות, למחרת כבר לא היו חלק מן המדליקים בחיים. אבל עצם ההדלקה, הברכה על הנס העתיק, והעברת הסיפור לילדים – היו מעשה של התנגדות.

בין אם זו חנוכייה מגוש עץ "גנוב", בין אם נר עשוי שומן בהמה ובין אם חנוכייה שבנויה מחלקי נשק – בכל הסיפורים עולה אותו קו: כשמנסים למחוק עם, הוא עונה בסיפורו העתיק. וחנוכה, בימי השואה, היה הרגע שבו הסיפור הזה לחש: עוד לא כיבו את האור.