סוד ששווה חיים: בית המחסה שעיוור את עיני הנאצים

לילה קפוא בדרום בלגיה, 1942. הרכבת הנאצית כבר שועטת מזרחה, ומחנות ההשמדה בפולין "מוכנים לפעולה". לתוך המציאות הזאת נכנס נזיר שקט, בעל פנים רכות ומשקפיים עגולים – דום ברונו, האב אנרי ריינדרס, בנדיקטיני ממנזר מון־סזאר בלוון. אף אחד מהעולם שמסביבו לא דמיין שדווקא הוא יהפוך למפקד רשת הצלה שחילצה מאות ילדים יהודים מן המוות.

כשהממונים עליו שלחו אותו לתפקיד צנוע בבית מחסה לעיוורים בכפר הבלגי הודבומון, זו נראתה כמו שליחות צדדית. אבל שם, במסדרונות האפלים של המוסד, גילה דום ברונו סוד שהיה שווה חיים: מנהל הבית ורבים מן הדיירים אינם סתם עיוורים קתולים – אלא יהודים במסתור. המבוגרים והילדים הגיעו לשם בזכות עורך הדין מקס־אלברט ואן דן ברג, איש ציבור קתולי שהצטרף למחתרת ושיתף פעולה עם ארגוני סיוע נוצריים כדי להסתיר יהודים מהגרמנים.

המצב היה נפיץ עד קצה גבול הדמיון. הגסטאפו צד יהודים בבלגיה באופן שיטתי, מודיעים מקומיים התרוצצו בכל כפר, ובית המחסה לעיוורים – עם הריכוז הגבוה של יהודים בו – הפך למלכודת. דום ברונו וואן דן ברג הבינו שהמקום "שרוף". הם קיבלו החלטה קשה אך הכרחית: לסגור את הבית ולפזר את היהודים בין כפרים, מנזרים, פנימיות ובתים פרטיים – לפני שהנאצים ימצאו אותם.

מכאן ואילך, הנזיר השקט הפך למפקד שטח. הוא רתם את כל השפעתו, וניצל את ההיכרויות והקשרים שלו עם החברה הקתולית. הוא שכנע משפחות פשוטות, נזירות במנזרים, מנהלי פנימיות ומוסדות קתוליים, לפתוח את הדלת לילד יהודי שאינו שלהם, בלי להתחשב בסיכון הגדול שבכך. דום ברונו לא הסתפק בתיאום מלמעלה; הוא ליווה את הילדים בעצמו, באופניים, מכפר לכפר. הוא מסר אותם לידיים בטוחות, חזר לבקר, הביא חדשות מההורים אם גם הם הצליחו להסתתר, והחזיק בידיים שלו את חוט הקשר האחרון בין חלקי משפחות שהתפזרה ברוח.

כדי שהילדים יוכלו להיעלם בתוך החברה הבלגית, דום ברונו דאג להם לזהות חדשה: תעודות זהות מזויפות עם שמות לא־יהודיים, כרטיסי מזון ולעיתים גם תעודות לידה חדשות. הוא נסמך על רשת מחתרתית רחבה – פקידים בעירייה שסיכנו את עבודתם, בנקאים כמו ז’ול דובואה־פלרן שתמכו כלכלית, פעילי מחתרת שידעו להשיג ניירות ואישורים. הארכיון של יד ושם מתאר כיצד הוא דאג שילדים יקבלו כרטיסי מזון ותעודות זהות מזויפות, ושמשפחות המסתור יקבלו סיוע כספי, רשת שלמה שנבנתה כדי שלכל ילד תהיה קורת גג.

בשלב הראשון פעל דום ברונו כמעט לבד. אבל ככל שגדל מספר הילדים, כך גדל גם מעגל המסייעים – וגם הסיכון. הגסטאפו התחיל לחשוד. יום אחד פשטו על מנזר מון־סזאר בלוון. דלתות נפרצו, תאים נבדקו וניירות הוחרמו. אך דום ברונו, בהשגחה פרטית כמעט מוחשית, לא היה במקום. מאותו רגע הוא הפך למבוקש. הוא פשט את בגדי הנזיר, לבש בגדים אזרחיים, כיסה את ראשו המגולח בברט פשוט וקיבל זהות חדשה מנזיר אחר, שהבריח עבורו תעודות מזויפות. עכשיו הוא כבר לא רק מציל ילדים – אלא גם חי כמותם, במרחב שבין פחד לאמונה.

ועדיין, גם כשהוא עצמו בנמלטים, הוא לא הפסיק. על האופניים, עם התיק הקטן, דום ברונו המשיך לקפוץ ממנזר לכפר, מבית מסתור אחד למשנהו. לסדר כרטיסי מזון חדשים, להעביר ילד ממקום שנעשה מסוכן לאחר, בטוח יותר, להרגיע אמא שמסתתרת בעליית גג בעיר אחרת שילדיה עדיין חיים. אחד הניצולים, גילס רוזנברג, סיפר שנים אחר כך על לילה ב־1943, בו פגש את דום ברונו ברחוב: "הוא לא הכיר אותי, אבל אני זיהיתי אותו לפי ההליכה, הגלימה והכובע הגבוה. פשוט זרקתי את עצמי עליו וביקשתי עזרה… שבועיים אחר כך אני ואחי כבר היינו במסתור".

על פי מחקרים שונים, בין 300 ל־400 יהודים – רובם ילדים – ניצלו בזכות הרשת שדום ברונו הוביל, לעיתים בשיתוף פעולה הדוק עם הרשת של ואן דן ברג בליאז’ ועם תנועת ההתנגדות CDJ.

כששוחררה בלגיה ב־1944, העבודה שלו לא נגמרה. עכשיו התחיל המסע ההפוך: לנסות לאתר הורים ששרדו, לחבר ילדים למשפחותיהם, להחזיר זהויות שנלקחו. לא פעם נתגלו רק שמות של הורים שנספו ותמונות ישנות. המחלוקות בין מוסדות כנסייתיים לקהילות יהודיות סביב גורלם הרוחני של היתומים היו קשות, אך דום ברונו התעקש שוב ושוב: טובת הילד קודמת לכל, וצריך לדון בכל מקרה לגופו.

בשנת 1964, מדינת ישראל ויד ושם העניקו לדום ברונו ריינדרס את התואר "חסיד אומות העולם", ונטעו עץ על שמו ב"שדרת החסידים" בירושלים. עשור לאחר מותו נקראה על שמו כיכר בעיר אוטיני בבלגיה, ועל האבן שם נכתב: "האב ברונו ריינדרס, בנדיקטיני (1903–1981), גיבור המחתרת. בסיכון חייו הציל כ־400 יהודים מברבריות הנאצים".