בתוך התופת: למה בירך הרבי "שהחיינו" בבוכנוואלד?

בליל חנוכה אחד, בתוך לב־החושך של ברגן-בלזן, התנוצץ רגע עקשן של אור. היום החל בסלקציה אכזרית והסתיים בנר קטן שניסה להתייצב מול המוות – ובשאלה נוקבת אחת על אמונה, שנשארה ללוות ניצולים שנים רבות אחרי המלחמה.

בוקר חורפי, מחנה ברגן-בלזן. שלושה קציני אס-אס, במדים שחורים מגוהצים, נכנסים אל צריף הגברים במצב רוח מרומם. הם אינם צריכים רשימות, דרכונים או מספרים. די באצבע אחת שמתנשאת באוויר ומצביעה על פנים חיוורות: "קום!" – פקודה אחת, מילה אחת, גזר דין. השורה הארוכה של קריאות "קום, קום, קום" נורית כמו מטח ירי על פני הצריף, והנבחרים נגררים החוצה אל החצר. שם מחכים חיילים נוספים עם אלות, מוטות ברזל ורובים. מי שנופל, מי שכבר איננו מסוגל לעמוד, מקבל את הירייה המסיימת. עד שקיעת החמה מתמלאת החצר בערימות של גופות מעונות, וגוש של דממה כבדה משתרר על שאר האסירים שנותרו בחיים.

ואז – חנוכה! לא לוח שנה תלוי על קיר, לא מודעה בעיתון, אלא ידע פנימי של יהודים שסופרים ימים גם במחנה. "היום חנוכה", לוחשים מפה לאוזן. אך מהו חנוכה כשאין שמן, אין נרות, אין חנוכייה, וחצי מאנשי הצריף אינם עוד? ובכל זאת, מישהו מחליט: מדליקים.

הדמיון היהודי מגויס למשימה. נעל עץ גסה של אחד האסירים הופכת לבסיס החנוכייה. חוטים נתלשים מבגד הפסים כדי שיהיו פתילות. במקום שמן – משחה שחורה להברקת נעליים, חומר זול ומדולל, אבל דליק. החפצים האפורים הללו, שנלקחו מעולמו של המחנה, הופכים בן רגע לסמלי חירות.

לא רחוק מערימות הגופות, מתאספת קבוצת "שלדים מהלכים", כפי שתיארו עצמם הניצולים: אנשים רעבים, מותשים, עטופי סמרטוטים, עומדים צפופים סביב הנעל שהפכה לחנוכייה. במרכז המעגל ניצב האדמו"ר מבלאז'וב, רבי ישראל שפירא. הוא מרים את עיניו, לוחש את הברכות הראשונות בקול נעים אך שבור, ומדליק את הנר הראשון. מנגינת "להדליק נר של חנוכה" – אותה מנגינה עתיקה – נמשכת מעל שדות המוות, טעונה בכאב שלא היה כמוהו.

ואז מגיעה השאלה הגדולה. כשהוא עומד להגיע לברכה השלישית, "שהחיינו", הרב נעצר. העיניים שלו סורקות את המקום: מצד אחד – חבורת יהודים מרוסקים נפשית וגופנית. מצד שני – הרים של גופות שנשחטו רק לפני שעות. האם באמת אפשר לומר כאן "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"? הוא פונה לרגע לאחיו הרבנים, מחפש במבטו עצה – ואז, לפתע, מחליט. הרב חוזר אל הנר, מזדקף ומכריז בקול ברור, כמעט חגיגי: ברכת "שהחיינו" נשמעת באמצע ברגן-בלזן, כאילו הייתה זו שמחת בית השואבה בבית המקדש.

בין הנוכחים עומד גם זאמייצ'קובסקי, פעיל בונדאי לשעבר, אדם חכם, ישר, לא שומר מצוות אבל חד־חוקר. הוא מחכה עד סוף הטקס, דוחף את עצמו קדימה ושואל את הרב בלי ניסוח דיפלומטי: "רבי, להבין למה הדלקת נרות – אני יכול. להבין למה אמרת 'שעשה ניסים' – אולי עוד איכשהו. אבל איך יכולת לברך 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה', כשבצל האור שלך מונחות מאות גופות, כשסביבך אלפי יהודים נראים כמו שלדים, וכשאתה יודע שבכל אירופה נרצחים מיליונים? על מה אתה מודה?".

תשובת הרב, כפי שנשמרה בעדות, הופכת את הסיפור הזה מרגע מרגש לוויכוח עקרוני על עצם משמעותה של אמונה. הוא מודה בכנות: גם הוא היסס. הוא עצמו שאל את עצמו אם מותר לומר את הברכה. אבל אז, סיפר, הסתובב לרגע וראה מה מתרחש מאחוריו: מאות יהודים עומדים בצפיפות, מביטים בנר הקטן בעיניים בוערות, בקשב, בדבקות. הם יודעים בדיוק היכן הם נמצאים, הם רואים את ההרוגים, יודעים שבכל רגע יכולים הנאצים לפרוץ לצריף – ובכל זאת הם עומדים דוממים ומאזינים לברכות החנוכה, כמו בבית כנסת בימים טובים. באותו רגע, אמר הרב לעצמו: אם בתוך הגיהינום הזה יש עדיין יהודי שעדיין רוצה לשמוע ברכה, שעדיין מחזיק בסיפור של נס חנוכה, אז יש על מה לומר "שהחיינו". הברכה אינה על התנאים החיצוניים, אלא על עצם העובדה שיש עדיין עם כזה, שיש עדיין נשמה כזו.

השנים חולפות. הרב מבלאז'וב שורד, עולה לארצות הברית, מקים מחדש את קהילתו בברוקלין. יום אחד הוא מקבל דרישת שלום מזאמייצ'קובסקי, דרך בן של רב אחר. הבונדאי הישן, זה שהתקשה לעכל את ברכת "שהחיינו", מבקש להעביר לרב מסר: התשובה ההיא, באותו לילה שחור של חנוכה בברגן־בלזן, הלכה איתו כל חייו. בכל פעם שנקלע למשבר, בכל פעם שהעולם שוב נראה חשוך, הוא חזר באוזניו למילים ההן – והן הפכו עבורו למקור של כוח.

כך הופך לילה אחד של חנוכה במחנה מוות קטן לסיפור גדול על היכולת להדליק נר במקום שבו הכול מתוכנן לכבות. לא נס של שמן שנגמר ולא נגמר, אלא נס מסוג אחר: עם מרוסק שאומר "שהחיינו" דווקא כשאין כמעט שום סיבה נראה לעין לחגוג את "הזמן הזה" – ובכל זאת הוא עושה זאת.