הסיוטים מאושוויץ: מה עושים כשהתמונות בראש לא עוזבות?

"אני נכד של ניצולי שואה, אבל אני חש נרדף כאילו עברתי את השואה בעצמי. אני רואה תכופות תמונות של אושוויץ בחלומות ובתמונות שחולפות בתודעתי בהקיץ. לפעמים אני אפילו חושש לספר לאנשים שאני יהודי. זה נראה לי כל כך מגוחך להיות ככה באוסטרליה בשנות האלפיים, אבל זוהי האמת. האם אני מטורף?". 

שאלה זו הופנתה לרב אהרן מוס, המלמד קבלה, תלמוד ויהדות בסידני, אוסטרליה. תשובתו של הרב מוס מפתיעה ומעוררת מחשבה מחודשת: "אתה לא מטורף. יש לך נשמה יהודית רגישה, ומה שאתה חווה משקף אמת רוחנית עמוקה.

"תורת המיסטיקה מלמדת אותנו שכל הנשמות היהודיות קשורות זו לזו. אנו לא סתם משפחה אחת, אלא מהווים רצף אחד של נשמות. כל נשמה יהודית קשורה לכל האחרות, מעבר לגבולות הזמן והמרחב – אנו קשורים אופקית לכל יהודי שחי כיום, ואנו קשורים אנכית לכל היהודים שחיו בזמנים עברו.

"כולנו חווינו כבר את הקשר הרוחבי. כאשר משהו קורה ליהודי בצד השני של העולם, זה משפיע עליי כאילו זה קרה לי באופן אישי. כאשר אנו שומעים חדשות על טרגדיה שהתרחשה בישראל, הסיפור נוגע בנו עמוק מאוד, וקורבנות האסון חשים מרוממים הודות לרגשי האמפתיה והצעות התמיכה שאנו מגישים להם. זהו קשר הנפש האופקי שיש לנו לכל היהודים שחיים כיום.

"אבל אנו קשורים גם אנכית ליהודים מן הדורות הקודמים", המשיך הרב מוס. "תארו לעצמכם פירמידה של נשמות, כאשר אברהם ושרה, בני הזוג היהודים הראשונים, נמצאים למעלה, כל הדורות הבאים שוכנים מתחתם, ואנו, נשמות הדור הנוכחי, נמצאים ממש בקרקעית, מתחת לשכבות על גבי שכבות של נשמות העבר. הניצחונות והאתגרים, השמחות והאסונות של אותן נשמות שבאו לפנינו מוטלים כולם על כתפינו.

"זיכרון השואה הינו האתגר הגלום בחיים בדור שלנו. אנו נושאים נטל כבד, שכן אנו חיים זמן כה קצר אחרי הטרגדיה הנוראה ביותר בתולדות העם היהודי, שבה חייהם של יהודים כה רבים קופדו בעודם באיבם. אין זה מקום קל להיות בו, מתחת לכובד משקלן של כל הנשמות הללו.

"אולם יש לנו אפשרות לבחור", הפתיע הרב מוס את השואל. "אנו יכולים לקרוס תחת משקלו של מגדל הנשמות הזה. אך אנו יכולים גם לבחור ללכת בשביל אחר, לקבל את האתגר ולרומם את הפירמידה כולה. שכן קיבלנו מתנה שנלקחה מכל אותן נשמות שמעלינו – אנו בחיים, חיים בעולם המעשה. עולם שבו אנו יכולים עדיין לעשות מעשים טובים ולפעול בכיוונים חיוביים ולרומם את עצמנו. ואז, ממקום עומדנו בתחתית הפירמידה, אנו מסוגלים להרים את כל המבנה כולו ולרומם גם את הנשמות של אלו שנמצאים למעלה.

"נשמותיהם של כל הדורות הקודמים מביטות לעברנו. זמנן בעולם הזה תם, אך דרכנו ובעזרתנו ניתן להשלים את חייהם שלא הושלמו. בכך שנחיה חיים יהודיים ונהיה גאים ביהדותנו, בכך שניצור בתים יהודיים תוססים וקהילות יהודיות שופעות חיים ופעילות, בכך שנביא יותר ילדים יהודיים לעולם, נוכל לא רק להגשים את תכליתנו שלנו, אלא גם את תקוותיהן ואת חלומותיהן של אותן נשמות שלא הייתה להן ההזדמנות להגשימם בעצמן.

"קח את תמונות הכאב שמעיקות עליך, והנח להן להוות כוח מניע לעשות יותר מעשים טובים ולחיות חיים יהודיים יותר. כל אחד מאיתנו, בין שהוא צאצא לניצולי שואה ובין אם לא, צריך לשאול את עצמו: האם אימי השואה מגדירים את זהותי היהודית? אם כך הוא הדבר, אזי יהדותי עשויה בהחלט להפוך לנטל שאני מעדיף שלא לשאת. אך אם השואה מעניקה לי השראה להעמיק את זהותי היהודית ולעשות אותי יותר נחוש לחיות ולהגשים את שליחותי היהודית, שהיא להפוך את העולם למקום אלוקי, אזי לא זו בלבד שלא אקרוס תחת הנטל, אלא שארומם את אותן נשמות למקום גבוה יותר ואביא לעולם קצת מן הטוב שאותן נשמות רצו להביא אליו בעצמן".