חני ליפשיץ

כמה מהם סוחבים כאב מסוג אחר. לא פיזי. נפשי. צלקות שקטות מהחיים, מהמלחמה, מהילדות. גם הם לפעמים מרגישים שהם מחוץ למחנה. וגם להם – בדיוק להם – אני רוצה לומר: "טהור הוא"

היא פתאום הרימה מבט, ושאלה בשקט: "אה... פסח עכשיו?"

המשיחה הראשונה הייתה זהירה, כמעט רועדת. השנייה כבר הייתה בטוחה יותר. אחרי דקה היא כבר הייתה שקועה לגמרי

הוא סיפר לנו איך ברגע שנעצר מול בית חב"ד וראה את הדלת הפתוחה, הוא הרגיש שזו הזדמנות. "זה היה כאילו מישהו אומר לי – בוא! יש מקום גם לך". באותו רגע הבנתי

שעון היד שלה נעלם ביום השני, כמו כל מה שהביאה איתה מהעולם הקודם. היא הייתה שייכת לכאן, כך אמר לה הגורו. היקום הוביל אותה אליו. היא שלו! להוציא את האור מתוך החושך

אולי דווקא עכשיו, דווקא ברגע הזה שבו נדמה לך שאת בלתי נראית, את בעצם עומדת על סף הרגע הכי משמעותי בחיים שלך, בחיים של אחרים. בדיוק כמו אסתר המלכה

הנהנתי. "לפעמים רק כשבן אדם נרטב מבחוץ, הוא שם לב כמה הוא צמא מבפנים". הוא הרים אלי מבט. לרגע, נדמה היה שהוא רוצה לומר משהו, אבל אז הסתפק בלגימה נוספת