חני ליפשיץ

טיף. טף. טיף. טף. כן, זה טוב לי שהברז מטפטף בחדר הקטן כעת. הוא  מזכיר לי למה אנחנו כאן

חשוב לי לזכור שאני כאן לא בגלל סיפורים גדולים, אלא בגלל העשייה הפשוטה והיומיומית הזו. היום הזה בבית חב"ד, שבו אני שוב מלצרית? הוא עבורי שיעור בענווה

זו להם השנה החמישים שהם עומדים שם, לפני התיבה. "עד מתי תעמדו כאן ותזמינו אנשים לשבת עמכם?". "עד מתי שידרש", מחייך נח. "אנחנו רק שליחים. לא תמיד יש הצלחות. לא תמיד הדברים הולכים כמתוכנן. אהבת האדם והבורא היא הנוסכת בנו את הכוח"

"הסתובבתי ברחובות קטמנדו, אבודה, עד שראיתי את האור שבוקע מן החלונות. נכנסתי, בלי לדעת למה. אבל כשהתיישבתי פה, הרגשתי משהו שלא הרגשתי הרבה זמן – תחושה של בית, תחושה של חום"

ואולי, אני חושבת לעצמי, זה לא מה שאני צריכה לחשוב עליו בכלל כשאני יושבת איתה. אולי הקשר הזה שבינינו, עצם העובדה שהיא מחכה לי, שאני באה אליה, זה הדבר הטוב ביותר שיכול להיות

הם בנו לה תיבה גדולה מעץ ליד השער, ושם עברה לגור. חנן מצידו פיקח על המבצע כולו, והנהרה על הפנים שלו כמו האירה את המקום כולו

"אסור לך ללכת לאיבוד יותר, בובי", לחשתי לקוף כל הדרך חזרה לבית חב"ד, ולא היה אכפת לי אם רואים אותי בני האדם מסביב. "זיו ודגנית צריכים אותך איתם בעולם הזה", הסברתי לו.