חני ליפשיץ

הוא סיפר לנו איך ברגע שנעצר מול בית חב"ד וראה את הדלת הפתוחה, הוא הרגיש שזו הזדמנות. "זה היה כאילו מישהו אומר לי – בוא! יש מקום גם לך". באותו רגע הבנתי

שעון היד שלה נעלם ביום השני, כמו כל מה שהביאה איתה מהעולם הקודם. היא הייתה שייכת לכאן, כך אמר לה הגורו. היקום הוביל אותה אליו. היא שלו! להוציא את האור מתוך החושך

אולי דווקא עכשיו, דווקא ברגע הזה שבו נדמה לך שאת בלתי נראית, את בעצם עומדת על סף הרגע הכי משמעותי בחיים שלך, בחיים של אחרים. בדיוק כמו אסתר המלכה

הנהנתי. "לפעמים רק כשבן אדם נרטב מבחוץ, הוא שם לב כמה הוא צמא מבפנים". הוא הרים אלי מבט. לרגע, נדמה היה שהוא רוצה לומר משהו, אבל אז הסתפק בלגימה נוספת

האמונה היא לא רק תיאוריה – היא הדרך שבה אנחנו חיים, הדרך שבה אנחנו מוצאים תקווה גם בימים האפלים ביותר

לא תמיד אנחנו רואים את הנס בעיניים, אבל זה לא אומר שהוא לא כאן... לפעמים הנס – הוא עצם העובדה שאנחנו קמים בבוקר וממשיכים. שאנחנו לא מוותרים. שאנחנו לא שוכחים את טוב הלב שבנו

"במנזר הם מלמדים אותנו להתרכז בנשימות", היא סיפרה, "אבל דווקא אז, בזמן המדיטציה, אני שומעת בתוכי מנגינות מהבית. שירים שסבתא שלי הייתה שרה, קולות של שבת, ריחות של חלה"

ולפעמים זה לא קשור בכלל לאיפה את נמצאת. הבדידות הזו היא משהו שכל אחד מרגיש. זו הרגשה שמשהו בפנים לא מצליח להתחבר, כאילו יש פער בין מה שאת נותנת לבין מה שאת מרגישה

"למה בכלל לנסות?", היא שאלה פעם. אבל בכל פעם כזו, השתדלתי להיות שם ולהזכיר לה – היא הרבה יותר חזקה ממה שהיא חושבת

לפעמים, דווקא ברגעים שבהם נדמה שאין לנו בכלל מה לתת – אנחנו הופכים למגדלור של תקווה עבור מישהו אחר