חני ליפשיץ

"כל יום בשבילי הוא מסע של חיפושים, והרגליים שלי כבר כואבות". סיפור קטן, בלי זיקוקים

אני שואלת אותה איך היא מרגישה, כמו שאני תמיד עושה, אבל אז היא מזיזה את התלתלים שלה מצד לצד, מסתכלת עלי במבט חודר ושואלת אותי לאט לאט: "ואיך את?"

בהחלטה של רגע הוא רץ לחדרו של איתן ודופק על הדלת. "הערב נר ראשון של חנוכה", הוא אומר לו. "אתה יהודי ואני יהודי, בוא נדליק אותן יחד!"

"כולם פחדו ממנה. היא היתה קשה מאוד, אכזרית. הילכו עליה סיפורי זוועה"

הלוואי שיכולתי לספר שהיה לי קל לעזור לה. אבל האמת היא שזה היה ניסיון קשה

זה מרגיע אותי, קשה לי להסביר עד כמה. איכשהוא אני מרגישה שאני לא לבד בכל הסיפור הזה

אנחנו לא רגילים להיתקל באנטישמיות בנפאל כלל וכלל. והנה פתאום השכן שלנו, מוכר השטיחים, מתפרץ ומנופף בידיו באלימות

"האיש עם ההילה", הם קראו לו. גופו צמוק, ועיניו - אש יוקדת. השפה לא מוכרת. המילים עפות באוויר. "תניא...", הוא ממלמל. ואז הוא שר. וכשהוא שר, מלאכים שרים יחד איתו

"חשבתי שמחקתי אותם... שהם כבר לא קיימים אצלי...", הוא אומר בדמעות, "עד ארוחת השישי של הערב בבית חב"ד, האווירה המופלאה שיש אצלכם והילד האהוב הזה..."