חני ליפשיץ

זה מרגיע אותי, קשה לי להסביר עד כמה. איכשהוא אני מרגישה שאני לא לבד בכל הסיפור הזה

אנחנו לא רגילים להיתקל באנטישמיות בנפאל כלל וכלל. והנה פתאום השכן שלנו, מוכר השטיחים, מתפרץ ומנופף בידיו באלימות

"האיש עם ההילה", הם קראו לו. גופו צמוק, ועיניו - אש יוקדת. השפה לא מוכרת. המילים עפות באוויר. "תניא...", הוא ממלמל. ואז הוא שר. וכשהוא שר, מלאכים שרים יחד איתו

"חשבתי שמחקתי אותם... שהם כבר לא קיימים אצלי...", הוא אומר בדמעות, "עד ארוחת השישי של הערב בבית חב"ד, האווירה המופלאה שיש אצלכם והילד האהוב הזה..."

אני עדיין מסתכלת לצדדים כשאני הולכת ברחובות קטמנדו, מה שלא קרה לי בכל 23 השנים שאנחנו בשליחות כאן. אבל נראה לי שהתחושה הזו היא נחלת כולנו – העם היהודי בעולם כולו

כמה היא סיפרה לי על התינוקת הזו. והיא יושבת שם ואוכלת סנדויץ' שניצל עם האצבעות העדינות שלה. אני לא רוצה לספר לה!

מייקל מחזיק את הספר הקטן כל הזמן באותו העמוד. כשכולם שרים, הוא מזמזם את המנגינה העתיקה של סבתא עם המילים בשפה הלא מוכרת. כשמשתחווים, הוא מניח לרגע את הספר על ספסל העץ וכורע אף הוא

יכולתי לספר לכם על ראש השנה העצום שהיה לנו, על השיחות שנרקמו בינינו לבין המוני נשמות שזכינו לארח, אבל מול עיני עומדת דמותה של אסנת

"ככה היה גם בית הספר, גם בשכונה וגם בצבא", היא לחשה, "אז למה לעזאזל חשבתי שבטיול זה יצליח לי פתאום?"

"תביני, הייתי מוכרחה ללכת! לא הייתי ראויה לכל הטוב הזה! אני לא ראויה לכלום!", היא התייפחה. "אתן הייתן טובות אלי כל כך, אבל אם רק הייתן יודעות את האמת עלי..."