חני ליפשיץ

יכולתי לספר לכם על ראש השנה העצום שהיה לנו, על השיחות שנרקמו בינינו לבין המוני נשמות שזכינו לארח, אבל מול עיני עומדת דמותה של אסנת

"ככה היה גם בית הספר, גם בשכונה וגם בצבא", היא לחשה, "אז למה לעזאזל חשבתי שבטיול זה יצליח לי פתאום?"

"תביני, הייתי מוכרחה ללכת! לא הייתי ראויה לכל הטוב הזה! אני לא ראויה לכלום!", היא התייפחה. "אתן הייתן טובות אלי כל כך, אבל אם רק הייתן יודעות את האמת עלי..."

"תקראי לי מנג'ו בוייני", היא מבקשת אותי. "אחות קטנה", בשפה הנפאלית. "אני אקרא לך חני דידי. כי את כמו אחות גדולה שלי", היא אומרת לי. "אף פעם לא היתה לי כזאת"

בימים היא צחקה בקולי קולות אל כל מי שנכנס, ובלילות היא בכתה אל תוך הכתף שלי. "אני היחידה בכיתה שהתגרשה בגיל צעיר כל כך", אמרה

לא חלמתי שמיסיס שולמן, שמגיעה אלינו מניו יורק, תיראה ככה. בעיני רוחי דמיינתי לי אישה מבוגרת בגיל העמידה, אורתודוקסית מוקפדת. מה רבה היתה הפתעתי כשהיא נכנסה אל החצר של בית חב"ד

המילה "חדר" לא ממש יכולה לתאר את הקיטון שהן ישבו בו. וילון קרוע מפריד בינו לבין ה"חדרים" האחרים. כשנכנסתי, הן היו בהלם. חשבו שהן הוזות

הילדה הולכת לבית הספר היסודי של חב"ד בשכונה, והאם מסתובבת באזור, מחייכת אל נשות השכונה. "אני מנסה כל כך להתחבב עליהן", היא מספרת לי. הבדידות שנשקפת מעיניה השקטות לא עוזבת אותי