חני ליפשיץ

חודש שלם הוא נשאר אצלינו בבית. אני זוכרת איך בסוף החודש הזה הוא אמר: "אני לא יודע איך, אבל יום אחד אני אחזיר לכם על זה". 18 שנים אחרי, הוא הזכיר לי

היא סיפרה שהחלה להרגיש תחושות מוזרות בגופה. העיניים שלה הסתובבו לה בתוך החורים. תחושת הזמן והמקום נמוגה. היא הרגישה שהיא נמסה אל תוך חור שחור

הוא רץ אחרי כל אגוז, מנסה להרים אותם כמה שיותר מהר. בסוף הוא עומד שם, עייף ומבולבל, עד שהוא מבין: הוא לא יכול להרים את הכל בבת אחת

הוא מבין מה היא מרגישה; איך כל הרוע שממנו ברחה בילדותה – שב אליה בילד שלה, נשקף אליה באישוניו של עשיו, בנה הבכור?

ביום רביעי לפני 16 שנים בדיוק, דיברנו, רבקי ואני, בפעם האחרונה. היא - מהבית שלה במומבאי, ואני - מקטמנדו. כמו תמיד, לא הצלחנו לסיים את השיחה בינינו. הרי יש לנו כל כך הרבה על מה לדבר...

היהלום היקר ביותר מצוי דווקא בקרקעית. צריך רק להשיל מעליו את התלאות

הם חייכו בחוסר אמון, חשבו כנראה שאנחנו סתם מנסים לעודד. אבל בשבילנו, זה היה יותר מהבטחה – זו הייתה שליחות

טיף. טף. טיף. טף. כן, זה טוב לי שהברז מטפטף בחדר הקטן כעת. הוא  מזכיר לי למה אנחנו כאן

חשוב לי לזכור שאני כאן לא בגלל סיפורים גדולים, אלא בגלל העשייה הפשוטה והיומיומית הזו. היום הזה בבית חב"ד, שבו אני שוב מלצרית? הוא עבורי שיעור בענווה