חני ליפשיץ

הוא מבין מה היא מרגישה; איך כל הרוע שממנו ברחה בילדותה – שב אליה בילד שלה, נשקף אליה באישוניו של עשיו, בנה הבכור?

ביום רביעי לפני 16 שנים בדיוק, דיברנו, רבקי ואני, בפעם האחרונה. היא - מהבית שלה במומבאי, ואני - מקטמנדו. כמו תמיד, לא הצלחנו לסיים את השיחה בינינו. הרי יש לנו כל כך הרבה על מה לדבר...

היהלום היקר ביותר מצוי דווקא בקרקעית. צריך רק להשיל מעליו את התלאות

הם חייכו בחוסר אמון, חשבו כנראה שאנחנו סתם מנסים לעודד. אבל בשבילנו, זה היה יותר מהבטחה – זו הייתה שליחות

טיף. טף. טיף. טף. כן, זה טוב לי שהברז מטפטף בחדר הקטן כעת. הוא  מזכיר לי למה אנחנו כאן

חשוב לי לזכור שאני כאן לא בגלל סיפורים גדולים, אלא בגלל העשייה הפשוטה והיומיומית הזו. היום הזה בבית חב"ד, שבו אני שוב מלצרית? הוא עבורי שיעור בענווה

זו להם השנה החמישים שהם עומדים שם, לפני התיבה. "עד מתי תעמדו כאן ותזמינו אנשים לשבת עמכם?". "עד מתי שידרש", מחייך נח. "אנחנו רק שליחים. לא תמיד יש הצלחות. לא תמיד הדברים הולכים כמתוכנן. אהבת האדם והבורא היא הנוסכת בנו את הכוח"

"הסתובבתי ברחובות קטמנדו, אבודה, עד שראיתי את האור שבוקע מן החלונות. נכנסתי, בלי לדעת למה. אבל כשהתיישבתי פה, הרגשתי משהו שלא הרגשתי הרבה זמן – תחושה של בית, תחושה של חום"

ואולי, אני חושבת לעצמי, זה לא מה שאני צריכה לחשוב עליו בכלל כשאני יושבת איתה. אולי הקשר הזה שבינינו, עצם העובדה שהיא מחכה לי, שאני באה אליה, זה הדבר הטוב ביותר שיכול להיות