חני ליפשיץ

"אני לא רוצה עזרה", היא אמרה בשקט. "אני לא מאמינה שאפשר לתקן. אבל אם יש לך... לא יודעת... איזו מילה, אפילו אחת, שיכולה להחזיק אותי עוד לילה אחד? אני אשאר"

"היא חיכתה לך הרבה זמן", אמר לי מישהו. "ואז?". "לקחה את התיק והלכה". "לאן?". הוא משך בכתפיים

ופתאום התורה לא שואלת רק מי הרג אותו, היא שואלת גם: מי ראה אותו קודם? מי יכול היה לעצור לרגע? מי יכול היה לתת לו משהו לדרך? ומי נתן לו לצאת לבד?

אחר כך יצאנו אל השדה. "עכשיו תדברי", ביקשתי ממנה. "אל העצים ואל האבנים". כי קל יותר לזעוק את הזעקה אל מי שאינו שופט אותה כלל

אוי, הנפש. אין דבר שברירי ממנה. וכשהיא נסדקת, השברים שלה אינם נשארים רק אצל מי שנושא אותם.הם ננעצים גם בלב של הורים. של אחים.של ילדים.של חברים.של כל מי שאוהב