חני ליפשיץ

עשרים וחמש שנה אנחנו כאן. עשרים וחמש שנה שאנחנו פותחים את הדלת לכל ישראלי שמגיע. אבל יש גם אלה שלא יודעים איך לבקש. שמתביישים. "אני בחיים לא הייתי באה אליכם בעצמי"

לא יכולתי להחזיר לה את אמא שלה. גם לא לקחת ממנה את הגעגוע. אבל לפחות לכמה שעות, בקצה השני של העולם, היא לא הייתה צריכה לשאת אותו לבד

אנחנו עובדים ומתכוננים לחגים האלה חודשים. חולמים על סוכה מלאה, שולחנות, שירים, מפגשים, אווירה. מתכננים הפנינג אחד גדול. ואז בא הגשם ופשוט אומר: חמודים, היו לכם תוכניות?

מטוס נחטף בצד אחד של העולם, מטיילים תקועים בצד אחר שלו, ויש משהו אחר שמשותף לכולם: הערבות ההדדית שלנו

"אני לא רוצה עזרה", היא אמרה בשקט. "אני לא מאמינה שאפשר לתקן. אבל אם יש לך... לא יודעת... איזו מילה, אפילו אחת, שיכולה להחזיק אותי עוד לילה אחד? אני אשאר"

"היא חיכתה לך הרבה זמן", אמר לי מישהו. "ואז?". "לקחה את התיק והלכה". "לאן?". הוא משך בכתפיים

ופתאום התורה לא שואלת רק מי הרג אותו, היא שואלת גם: מי ראה אותו קודם? מי יכול היה לעצור לרגע? מי יכול היה לתת לו משהו לדרך? ומי נתן לו לצאת לבד?