אף אחד לא יזכור איפה בדיוק עמד השולחן. הם יזכרו את האווירה

אני מתחילה לחשוד שנפאל מנסה לרמוז לי משהו.

לא מזמן סיימתי ריאיון עם אחד מאמצעי התקשורת בארץ ובאיזשהו שלב המראיין שאל אותי, חצי בצחוק חצי ברצינות אם יכול להיות שאני זאת שמביאה את הנאחס לנפאל, ואולי פשוט כדאי שאעזוב כבר את המדינה....

האמת?

התחלתי לשקול את זה.

כי נדמה שכל פעם שאנחנו אומרים לעצמנו "טוב, עכשיו אפשר קצת להירגע?" – מגיע הפרק הבא.

*

גשמים.

סופות.

הצפות.

דרכים שנחסמות.

ועכשיו גם חלק מהדרך לאזור האנאפורנה נפגע. ישראלים לא יכולים לצאת כרגיל, והטרק הכשר שלנו לסוכות, מסע שעבדנו עליו כמעט חצי שנה, צריך פתאום לשנות מסלול ותוכניות.

ובתוך כל זה... חג סוכות.

סוכות, כן?

החג שבו אמורים לשבת בסוכה.

רק שאצלנו כמעט אף אחד לא באמת הצליח לשבת בה עד אמצע חול המועד.

הגשם ירד בלי הפסקה.

סופה של ממש.

חוץ מחזקי והבנים, שאצלם אין דבר כזה לשתות אפילו מים מחוץ לסוכה, ולכן הם ישבו שם רטובים עד לשד עצמותיהם, אכלו, שתו והמשיכו כאילו הכול לגמרי נורמלי.

אנחנו הצלחנו לעשות קידוש בסוכה, ומשם התחיל מבצע פיזור אוכלוסין.

אנשים אכלו בבית הכנסת,

בסלון,

בחצר מתחת לגג,

בכל פינה אפשרית.

נדמה לי שהמקום היחיד שעוד נשאר פנוי היה השירותים.

אבל דווקא הפיזור הזה יצר משהו שלא תכננו בכלל.

פתאום נוצרו קבוצות קטנות בכל פינה.

אנשים שלא הכירו קודם התיישבו יחד סביב שולחן מאולתר, התחילו לדבר, לצחוק, לשחק, לשאול חידות, לספר סיפורים.

פה שרים.

שם מתווכחים על תשובה לחידה.

בפינה אחרת מישהו מוציא משחק.

ובחדר ליד קבוצה שלמה כבר צוחקת כאילו הם מכירים שנים.

*

וחזקי ואני עוברים כל הזמן בין כולם.

רגע בבית הכנסת.

רגע בסלון.

רגע אצל אלה שנדחסו ליד המטבח.

רגע בודקים מה קורה עם האמיצים שבסוכה.

עוברים משולחן לשולחן, אומרים לחיים, צוחקים, מחברים בין אנשים,

מנסים להיות קצת בכל מקום.

הכול רטוב.

הכול צפוף.

התוכנית המקורית כבר מזמן לא קיימת.

ובאופן מוזר, דווקא נוצרה פה אווירה כל כך חיה ומיוחדת.

מין ערב כזה שאי אפשר היה לתכנן גם אם היינו מנסים.

*

וכל כך קל היה להתבאס.

כי אנחנו עובדים ומתכוננים לחגים האלה חודשים.

חולמים על סוכה מלאה, שולחנות, שירים, מפגשים, אווירה.

מתכננים הפנינג אחד גדול.

ואז בא הגשם ופשוט אומר: חמודים, היו לכם תוכניות?

אבל דווקא בתוך כל הבלגן הזה אני נזכרת שוב בדבר שאני לומדת כאן פעם אחר פעם!

יש דברים שאני לא יכולה לשלוט בהם.

אני לא יכולה לעצור את הגשם.

אני לא יכולה לפתוח כביש שנחסם.

אני לא יכולה לתקן ברגע דרך שנפגעה.

ואני בטח לא יכולה להחליט בשביל הטבע מה יהיה מחר.

אבל יש דברים שכן.

אני יכולה לבחור איזו הבעת פנים יקבל מי שנכנס אלינו הביתה.

אני יכולה לבחור אם הבית יהיה מלא תחושת באסה או מלא צחוק.

אני יכולה לבחור אם אנשים ירגישו שהחג נהרס, או שהם ייצאו מפה ויספרו עוד שנים על סוכות ההזוי ההוא בקטמנדו, שבו אכלנו בכל חור אפשרי, הכרנו אנשים שלא תכננו בכלל לשבת לידם,

שרנו בקולי קולות מעל רעש הגשם

 וצחקנו בלי סוף.

אני יכולה לבחור את האווירה.

את השיח.

את המפגש.

את הסיפור שנולד מתוך מה שקרה.

וזה אולי אחד הדברים הכי משמעותיים שאני לומדת בשליחות הזאת.

להפריד כל הזמן

בין מה שבידיים שלנו

לבין מה שלא.

לא לבזבז את כל הכוחות על הניסיון לשלוט במה שאין לנו שום שליטה עליו, ולהחזיק חזק במה שכן.

להישאר עם עמוד שדרה.

ועם היכולת להגיד: זה המצב.

ועכשיו בואו נראה איך עושים ממנו חג.

כי בסוף, כשהגשם ייפסק, הכבישים ייפתחו והבוץ יתייבש?

אף אחד לא באמת יזכור איפה בדיוק עמד השולחן.

הם יזכרו את החבורה שנוצרה במקרה.

את הצחוקים.

את השירים.

את האנשים שפגשו.

את התחושה.

ואולי זה בעצם כל הסיפור.