במקום הזה, כל כך הרבה פעמים פשוט אין לי מושג מה יהיה

יום שישי בצהריים, שלוש שעות לפני שבת, חזקי בעלי מקבל אות מצוקה מאחד הטלפונים הלווייניים שאנחנו מחלקים למטיילים לפני שהם יוצאים אל ההרים.

חזקי עולה על המסוק, ויוצא מקטמנדו.

מלחיץ, אבל לי אין זמן לדאוג בכלל. אני אחראית על השבת בבית חב"ד. וזו לא סתם שבת. לשבת הזו התכוננו כמעט שנה. השבת תגיע לבית חב"ד קבוצה ישראלית של עשרה עיוורים וכבדי ראיה, עם מלווים צמודים שאנחנו הצמדנו להם. הם בדיוק סיימו את הטרק הראשון בחייהם.

ההתרגשות היא גדולה. אני יודעת שכל השבת אשמע סיפורים מרגשים מהטרק. אבל האם חזקי יהיה איתי לשמוע את הסיפורים? ומה לגבי הבחור שנתקע?

אני נושמת עמוק, כמו כל כך הרבה פעמים במקום הזה. אין לי מושג מה יהיה...

רגע לפני הדלקת נרות בא אלי סורוג', העובד שלנו: "ראביי חזקי דונט קאם פור שבת". איכשהוא חזקי הצליח להתקשר ולהשאיר הודעה. מסתבר שהם מצאו את דניאל, בחור ישראלי צעיר אחרי צבא, תקוע על סלע קטן באמצע נהר. 20 שעות הוא כבר קופא שם, באמצע שום מקום, רחוק מכל שביל. אם לא הטלפון הלווייני, אף אחד לא היה מוצא אותו לעולם!

חזקי וטייס המסוק האיטלקי ניסו להתקרב אליו, אבל הנהר נמצא בנקיק, בין שני הרים, ויש סכנה אמיתית שהלהבים של המסוק יפגעו בקיר הסלע ושהמסוק יתרסק. לא הייתה להם ברירה אלא להשאיר אותו שם ולנחות בכפר הסמוך. חזקי שלח את אחד המקומיים לחלץ את דניאל ולהביא אותו אל הכפר שבו הם הצליחו לנחות, והתכונן להעביר את השבת בכפר.

בארוחת ערב שבת יושבת לצידי אורנה, בת 35, עיוורת מלידה, שמספרת לי בדמעות שהיום היא מרגישה רגילה בפעם הראשונה בחיים. היא מתארת לי את הריח בפסגות הרי האנפורנה... את קולה של הרוח... וגם אני כבר בוכה יחד איתה.

מאות ישראלים וישראליות סביבי. כולם שרים וצוחקים, אבל אני כל הזמן חושבת על חזקי, שבמקרה הטוב, סעודת השבת שלו מורכבת מצ'אפטי – פיתה נפאלית, ומסיידר תפוחים בבקבוק זכוכית. אני גם חושבת על דניאל, שבהתחלה בכלל לא רצה לקחת טלפון לווייני – אמר שהוא בחור חזק, יוצא יחידה מובחרת. ומי יודע באיזה מצב הוא עכשיו...

בדיעבד, מתברר שדניאל ניצל בנס. הוא אמנם שבר את הרגליים ונפגע כשהחליק ונפל במורד המצוק לנהר, אבל התיק הגדול שלו בלם את הנפילה, והבגדים החמים שהיו לו בתיק הצילו אותו מהיפותרמיה בשעות הארוכות שבהן הוא חיכה לחילוץ. מה שכן, הוא לא יכול היה ללכת בכוחות עצמו, ולכן הנפאלי שהלך לחלץ אותו סחב אותו להיכן שחזקי היה. עם אור ראשון של בוקר, חזקי והטייס חילצו את דניאל והטיסו אותו אל בית החולים בקטמנדו. הוא איבד הרבה דם, ונזקק לטיפול רפואי דחוף.

וכך, בשבת, ב-10 בבוקר, אחרי לילה שבו כמעט לא ישנתי, אני רואה את חזקי, בחולצה לבנה קצרה למרות הקור המקפיא ששרר בהרים, מגיע לבית הכנסת כאילו הכל כרגיל.

אני שוב נושמת עמוק ומחייכת לעצמי. רגע לפני כן עוד שאלו אותי המטיילים אם הרב יגיע השבת, ואני משכתי בכתפי ועניתי להם שאין לי מושג מה יהיה.

כי כמו כל כך הרבה פעמים במקום הזה, פשוט, אין לי מושג...