אמרתי לה שאגיע. ולא באתי

זה היה ערב ארוך, מהסוג שהופך ללילה לבן.

בית חב"ד היה מלא עד אפס מקום. מהמטבח עלו אדים וריחות של אוכל, צלחות עברו מיד ליד, אנשים נדחקו במדרגות, והטלפון שלי לא הפסיק לצלצל.

אני זוכרת שעניתי תוך כדי ששילחתי צלחות לקומה למעלה.

מישהו מעבר לקו נשמע לחוץ.

"חני, יש פה מטיילת ישראלית שחייבת אותך. זה דחוף".

הוא לא פירט, אבל שמעתי בקול שלו שזה חשוב.

"הגעתי", אמרתי לו.

אבל לא הגעתי.

מישהו ביקש תה.

מטיילת אחרת נכנסה בוכה.

מישהי אחזה בידי וביקשה רק דקה של תשומת לב.

הטלפון צלצל שוב. המטבח קרא לי.

ובין כל האנשים, הספקתי לראות אותה לרגע.

היא ישבה קצת בצד, תרמיל כחול בין הרגליים, והביטה לכיוון שלי.

ועוד רגע הפך לעוד רגע.

והיא חיכתה.

כשסוף סוף יכולתי לצאת, הכיסא שלה כבר היה ריק.

"היא חיכתה לך הרבה זמן", אמר לי מישהו.

"ואז?".

"לקחה את התיק והלכה".

"לאן?".

הוא משך בכתפיים.

*

ניסיתי לברר מי היא.

אחד זכר את התרמיל הכחול.

מישהי אחרת חשבה שהיה לה שיער אסוף.

מישהו אמר שאולי היא בכלל נסעה לפוקרה.

וזהו.

אדם שלם נעלם לי בתוך ערב אחד.

*

בלילה, כשהאורות כבו ובית חב"ד סוף סוף השתתק, היא התחילה להסתובב לי בראש.

מי היא הייתה?

למה היא חיפשה דווקא אותי?

מה היא רצתה לומר?

והאם היא מצאה מישהו אחר להגיד לו את זה?

למחרת בבוקר, כשהמטבח עוד היה מלא בכוסות ובצלחות מאתמול, ראיתי פתק קטן, מקופל לארבע, תקוע מתחת לכוס חד פעמית על אחד השולחנות.

כמעט זרקתי אותו.

בחוץ היה כתוב: "חני".

פתחתי.

שלוש שורות.

האותיות היו שבורות ולא אחידות. חלקן קטנות מדי, חלקן נמשכו הצידה. נראה היה שהן נכתבו ביד רועדת.

"חיכיתי לך אתמול.

רציתי לספר לך משהו שלא סיפרתי לאף אחד.

בסוף לא הצלחתי".

קראתי שוב.

ואז שוב.

בלי שם.

בלי מספר.

כלום.

באותו רגע כבר לא הצלחתי להמשיך את הבוקר כרגיל.

עברתי בין השולחנות ושאלתי מי זוכר אותה.

מי דיבר איתה.

מי ראה אותה יוצאת.

אם מישהו יודע לאיזה גסטהאוס חזרה.

ניסיתי לברר אם יצאה לפוקרה. לטרק בהרים. להודו.

לאן???

עברתי שוב על מה שזכרתי מהערב, כאילו אפשר יהיה למצוא אותה דרך פרט אחד קטן ששכחתי:

תרמיל כחול.

שיער אולי אסוף.

כיסא בצד.

זה כל מה שהיה לי.

וכלום.

כאילו בלע אותה הרחוב.

עמדתי שם עם הפתק ביד, והרגשתי איך כל ה"עוד רגעים" של אתמול חוזרים אלי בבת אחת.

עוד רגע.

עוד רגע.

עוד רגע.

*

כל אותו יום הסתובבתי עם הפתק בכיס.

שוחחתי עם החבר'ה.

ביקרתי חולים.

עניתי לטלפונים איתו.

ומדי פעם הכנסתי את היד לכיס רק כדי להרגיש שהוא עדיין שם.

*

עד היום אני לא יודעת מי היא הייתה.

לא יודעת מה רצתה לספר לי.

לא יודעת אם בסוף סיפרה את זה למישהו אחר.

אני יודעת רק דבר אחד:

באותו ערב מישהי אספה את כל האומץ שהיה לה וביקשה שאגיע.

ואני אמרתי: "הגעתי".

אבל לא הגעתי... זו האמת הפשוטה.

 לא הגעתי.