23 ישראלים באוורסט ו-180 נוסעים במטוס מתרסק

בזמן שכולם היו עסוקים בחדשות על המטוס, חזקי כמעט לא הוריד את הטלפון מהאוזן.

במקביל, באזור האוורסט, התנהל אצלנו אירוע שכמעט הסתיים באסון.

קבוצה של 23 ישראלים ניסתה לחצות את מעבר צ'ולה פס, בגובה 5,420 מטר.

השלג היה עמוק מאוד, וההתקדמות הפכה איטית וקשה.

השעות עברו, והם הלכו ונבלעו בתוך החושך.

בגובה כזה, כשהשמש נעלמת, הקור נעשה קיצוני. הראות כמעט נעלמת, ובתוך שלג עמוק קשה להבין איפה עובר השביל ואיפה מתחילים הסלעים, הקרח, הירידות והשיפועים.

אחרי שעות של הליכה הגוף כבר מותש.

הרגליים כבדות.

הידיים קפואות.

כל צעד דורש ריכוז.

שתבינו שבחושך הזה, כשכבר כמעט לא רואים את תוואי השטח, מספיק צעד אחד לא נכון כדי להחליק, ליפול או להיקלע למקום שקשה מאוד לצאת ממנו.

והם עדיין היו רחוקים ממקום מחסה.

אחרי יותר מ-14 שעות של הליכה מאומצת בשלג, צוות חילוץ שחזקי שלח מהכפר הסמוך הצליח להגיע אליהם ולעזור להם להמשיך.

רק בשעה 22:30 בלילה הם הגיעו למקום מחסה.

כולם היו כבר קפואים, ואחת המטיילות לקתה בהיפותרמיה ופונתה לקבלת טיפול בקטמנדו.

אני כל הזמן הזה הסתכלתי על חזקי מהצד.

אני לא באמת מבינה כמוהו במפות, בתוואי שטח, במעברים ובכל הדברים האלה.

אבל ראיתי אותו.

פותח מפות.

מדבר עם המטיילים.

עם המחלצים.

עם הנפאלים.

בודק איפה בדיוק הם נמצאים, מי כבר מותש,

מאיפה אפשר להגיע אליהם ומה עוד אפשר לעשות כדי להביא את כולם למקום בטוח.

ככה שעות.

שיחה נגמרת ועוד שיחה מתחילה.

עוד מפה.

עוד בירור.

עוד ניסיון לחבר בין האנשים בשטח.

עד שמגיעה ההודעה שחיכינו לה כל הערב: הגיעו אלינו. חולצנו בשלום!

יש משהו בלראות את חזקי ברגעים כאלה שתופס אותי בכל פעם מחדש.

הוא פשוט נכנס לתוך האירוע ועושה כל מה שצריך.

בשקט.

בענווה.

בלי לספר אחר כך מה הוא עשה וכמה.

ואם אני לא הייתי מספרת לכם עכשיו, כנראה שגם לא הייתם יודעים...

כי מבחינתו זה בכלל לא סיפור.

צריך לעזור, אז עוזרים.

*

קמתי הבוקר עם המחשבה עלינו,

על העם שלנו.

על 23 ישראלים אי שם באוורסט, בתוך שלג, חושך וקור.

ובאותו זמן, במקום אחר לגמרי, כמעט 180 נוסעים במטוס אי שם בשמיים,

והתושייה הזו של הגיבורים שלנו בשחקים.

איך הצילו מטוס שלם.

אירועים שונים לגמרי, אבל משהו אחד עבר כחוט ביניהם: הערבות ההדדית הזאת שיש בנו!!!

שמישהו מרים טלפון.

שמישהו מחפש.

שמישהו יוצא לדרך.

שמישהו נשאר ער.

שמישהו לא מוותר עד שהוא יודע שהאחר הגיע למקום בטוח.

בתוך כל הרעש שעובר עלינו, קל לפעמים לשכוח. אה?

אז בואו לא נשכח את זה!

את הידיעה הפשוטה הזאת שאנחנו עדיין כאן,

האחד בשביל השני.