"שידאג לעצמו!". אז למה אנחנו בכל זאת רצים לעזור?

"בשביל מה אתם עושים את זה?", שואלים אותנו לא פעם.

"שידאג לעצמו!", הם ממשיכים.

"אולי המשפחה שלו, אולי החברים הקרובים... זה לא התפקיד שלכם".

אנחנו שומעים את אותן שאלות שוב ושוב: מה עומד מאחורי העזרה לאנשים שהכרנו רק אתמול?

למה לעזוב הכול ולרוץ לעזור לאדם שאפילו את שמו בקושי אנחנו יודעים?

ולמה גם כשהוא, במו ידיו, הביא את עצמו אל הצרה, עדיין אנחנו שם בשבילו?

לטוס עד האנפורנה להביא בחור חולה?

ללוות בחורה מבוהלת לבית החולים?

לבקר אסיר שנכשל?

"אתם בכלל מכירים אותם? חסרים לכם ילדים משלכם?".

*

בפרשת השבוע שקראנו השבת, שופטים, מופיע מקרה מטלטל.

אדם נמצא מת בשדה, ולא יודעים מי רצח אותו.

לכאורה, מקרה מצער. צריך לקבור אותו בכבוד ולהמשיך הלאה.

אבל התורה עוצרת הכול.

חמישה זקנים מבית הדין הגדול יוצאים למדוד איזו עיר קרובה ביותר למקום שבו נמצא ההרוג.

זקני העיר הקרובה, יחד עם הכוהנים, יוצאים לנחל איתן, עורפים שם עגלה, נוטלים את ידיהם ואומרים בפומבי: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו".

מה להם ולרצח?

וכי מישהו באמת חושד שזקני העיר שפכו את דמו?

חז"ל מסבירים דבר מטלטל.

הזקנים בעצם אומרים: לא ראינו אותו ושלחנו אותו לדרכו בלי מזון.

בלי ליווי.

לבד.

ופתאום התורה לא שואלת רק מי הרג אותו.

היא שואלת גם: מי ראה אותו קודם?

מי יכול היה לעצור לרגע?

מי יכול היה לתת לו משהו לדרך?

ומי נתן לו לצאת לבד?

*

אולי זו התשובה לשאלה ששואלים אותנו כל כך הרבה.

למה לטוס עד האנפורנה בשביל בחור שכמעט איננו מכירים?

למה לרוץ לבית החולים עם מטיילת שפגשנו רק אתמול?

למה לבקר אדם שנכשל?

כי יש רגעים שבהם השאלה היא לא אם זה "התפקיד שלנו".

השאלה היא אם ראינו.

אם שמענו.

אם ידענו שמישהו נמצא שם לבד.

הפרשה מלמדת אותנו שהאחריות למצוקתו של האחר אינה נגמרת במקום שבו מתחילה הבחירה שלו.

גם כשאדם עשה טעויות.

גם כשהסתבך.

גם כשהביא את עצמו, במידה מסוימת, אל המקום שבו הוא נמצא.

הוא עדיין לא מפסיק להיות אח שלנו.

ישנה ערבות הדדית שמחברת בין יהודי ליהודי.

חוט דק וחזק שהחזיק את העם שלנו לאורך כל הדורות.

ולכן אי אפשר תמיד לומר: "זה לא קשור אליי".

אי אפשר לעצום עיניים מול מצוקה של האחר.

והלוואי שנזכה תמיד לפתוח את הלב.

לראות בעיניים.

ולא להתעלם משום קריאה לעזרה.

קטנה כגדולה.