טורים אישיים - כללי

"הילדים שלי לא מובנים מאליהם, לא רק משום שכל תינוק שנולד לכל אחת זה נס בפני עצמו, אלא משום שעברתי דרך ארוכה וכואבת עד לרגע בו החלטתי להיות אמא", דבורי וקשטוק בטור מעצים על הבת הרביעית שנוספה למשפחתה והתובנות שבדרך

נכון, פעם באמת לא היה ככה, והפריצות לא "קרצה" מכל עבר, אז נדרשנו פחות לעמוד על המשמר. ומה, רק כשזה דופק בדלת ליבך – מתעוררים?

בין המצרים – החלק שלך בבית המקדש השלישי. זה הזמן לתקן את שנאת החינם, ולקרב אלינו את הגאולה השלמה

מי שלא מתעלם לעולם – הוא תת המודע שלנו. הוא זוכר. ושומר. ואוגר. ובבוא העת זה יחזור אלינו כמו בומרנג, וזה יצוף, ולא ייפלט אל החוף

מה שהכי חמור הוא שאותם קנאים למרחב הציבורי, בעצם אומרים לנו בצורה נורא פשוטה – המרחב הציבורי שייך לכולם, בתנאי שאתם מתנהגים כמונו, ומקיימים אירועים פרוצים כמונו. אם אתם רוצים לשמור על הצניעות (הנשים עצמן מעוניינות בכך!) – אין לכך מקום

היכן הגבולות, העקרונות, הנאמנות? עד איזה שפל מוסרי יכול אדם להידרדר – להעביר סודות קריטיים לאויב הגדול ביותר של מדינתו? מה היה חסר לגונן שגב? יראת שמים

לידידיה מאיר נדמה שהשיר "צדיק" מבטא נסיגה של שולי רנד מהאופטימיות של תחילת תהליך התשובה. אני מציע את האפשרות ההפוכה

הרב ראובן זכאים מסביר את דעתו על החרטה הפומבית של דניאל בנושא התפילין, ומה ניתן ללמוד מכך לגבי חינוך ילדים

כיצד אנשים המתייחסים בסובלנות יתרה ומוזרה לתופעות הכי הזויות ומופרעות בחברה הישראלית, מאבדים את הצפון כשמדובר באדם המבקש לקיים מצות דתו-דתם?

כיצד ייתכן שב"ישראל היום" מעלים בדעתם שהם מסוגלים להוסיף, להשמיט או לתקן את התורה, באמצעות פרויקט עם סלבס? עד כמה נמוך עוד אפשר לרדת? מיכל אריאלי בטור כואב

אז תכננת לעצמך איזושהי תכנית לחיים, תכנית מפורטת וברורה ל-30 שנים הקרובות לפחות, והשנים עוברות, והחיים, איך לומר, לא בדיוק נצמדים לתכנית הכתובה שלך

וכשתיפרס לפני עוד מצודה ממצודות יצרי הרע, זכור שאבקש לזכור מה גדול הנך ומה נורא. הרבנית חגית אמאייב בשיר חיזוק

שירה לוי צפתה בטקס הרשמי של יום העצמאות לשנת ה-70, ולצד ההתרגשות – הרגישה החמצה. הריקודים, הסגידה להיי-טק, הסתירות הפנימיות – ומולם הר סיני מרשים, שהמסר המרכזי שלו פשוט נשכח

במשך שבע שנים התגוררה דבורי וקשטוק עם משפחתה בדירה צפופה וקטנטנה. בערב פסח, כשהיא חשה שכבר אין לה סיכוי להמשיך לשרוד כך, היא החליטה 'לנטוש' את הבית, ואז הגיעה הגאולה הפרטית שלה

תישארי ותתמודדי, תמסרי נפש למען שלום הבית שלך. אישה כזאת תבנה בית לתפארת, כי בורא עולם איתה

גם אני באתי לעולם הזה כדי לעבוד, כדי לתקן את עצמי, כדי להשתפר. אז אם בן זוגי עושה משהו שלא מוצא חן בעיני, או שאני חושבת ששיקול דעתו מוטעה, מה עלי לעשות? מי קבע שאני הצודקת?

איך יוצאים לחירות כאשר הבית הוא קטנטן, אין בו חלונות ואפילו תקרה סבירה אין בו? דבורי וקשטוק חושפת בטור מיוחד את סיפור דירתה הקטנטנה, וההתמודדות הבלתי אפשרית

אנו מתנצלים בעקבות פרסום מידע שגוי

מכירה את הרגע הזה? אז הרגע הזה יכול להיות הרגע הכי טוב בחיים שלך, הכל תלוי בדרך בה תביטי עליו

תני לבעלך להרגיש שהוא המלך של הבית, ולא כמו שהחברה או יצר הרע גורמים לנו להאמין, שאם אמליך את בעלי אהפוך לשפחה. להיפך, רק מלכה מסוגלת להפוך גבר למלך

כעת יותר מתמיד, ברור לכל: השופטים אינם אלא בשר ודם, וכמובן מושפעים מאוד מכל מה שקורה מסביבם. הרב ראובן זכאים במאמר מעמיק על ההבדל שבין ערכאות לדין תורה

"הרגשתי כמו בטרייה שסחטו אותה בכל הכוח ואז סחטו עוד קצת. ואז מעכו אותה מכל הכיוונים כדי לגלות אולי נשארה עוד טיפת אנרגיה בפנים, ולא נשארה אנרגיה משום סוג שהוא". דבורי וקשטוק מסכמת את חג הפורים

"זהו סיפור שסיפרה לי אישה בזעם רב ועם דמעות בעיניים. היא כל כך עדינה, רגישה וטובה שהיא לא הצליחה אפילו לבטא את הזעם שלה במילים, וזה כשהיא מתמודדת בתוך מערכת יחסים מורכבת. כן, ככה הרסו לה את החיים במחי יד"

בתוך כל העומס של היומיום, אנחנו שוכחות לעיתים את הזוגיות שלנו, ואז תוהות – למה אנחנו לא שמחות?

דבורי וקשטוק ביקשה בסך הכל להתארח עם משפחתה באשדוד לרגל אירוע משפחתי, אך בשל השיטפונות שנוצרו בכבישים הם לא הצליחו להגיע לדירתם. ומהן התובנות שעלו במוחה דווקא באותם רגעים קשים?

תיעוד ומעקב מתמיד וחסר רחמים שלא פוסק, הוא משהו שמאפיין משטרים אפלים בהרבה. אל תהיו דומים ל''אח הגדול'', בבקשה. ורד בלר מעדיפה שלא להקשיב ללשון הרע התורן על שרה נתניהו

אנחנו שוכחים להתחבר למקור הכוח, לשקע שממלא לנו את המצברים – שקע האמונה והתורה. אנחנו כמו שופכים מים על מכונה שמחוברת לחשמל

סגן נשיא ארה"ב פועל לפי ההלכה היהודית – אפילו מבלי להבין זאת. בעבר גיחכו על מנהגיו המשונים, אבל האחרון שיוכל לכבב בפרשת #גםאני נוספת הוא סגן נשיא ארה"ב, מייק פנס

טור נוקב, כמו שמזמן לא קראתם: אפרת שלום, פליטת מערכת החינוך החילונית, בטקסט מכונן שמתחיל ב"תועלת" החברה היצרנית, ומסתיים בזכרונות מרים משנותיה במערכת החינוך. "חישובי תוצר שמנותקים ממחשבה על התכלית של אותו תוצר, משולים למנוע סילון המחובר לאופניים – שנוסעים הישר לתהום"

כל אדם מאמין נחרד מיהודי שמספר שאכל כלב או כל דבר לא כשר אחר. אבל האם מי שממילא לא שומר על כשרות, אמור להזדעזע? הרי המוסר האנושי גמיש ונזיל מעין כמותו. כללים ואמונות שלפני מאה שנה לא היה איש שמעז לערער עליהם, נתפסים היום כפרימיטיביים ומעוררי גיחוך. אז בעין החילונית, מהו בעצם ההבדל בין פרה לכלב?