הלכות שבת - מוקצה

[א] מיהו ארנק שאין בו מעות דינו ככלי שמלאכתו לאיסור לפי שנוצר לשמש את האיסור שזה המעות וגרע טפי מסתם יחוד וכדין פמוטים שלא הדליקו בהם באותה השבת שדינם ככלי שמלאכתו לאיסור היות ונעשו להדליק בהם ולשמש דבר האסור, כן כתבו התוספות בשבת לו ע"א ד"ה הא רבי יהודה, וכן פסק המג"א בסימן רע"ט ס"ו והמשנ"ב שם ס"ק י"ט ובשעה"צ אות ט"ז. וזה דלא כהרשב"א (בחידושיו דף קכ"ב ע"ב ד"ה ויש מקשים) שנר (פמוט) לא נחשב כלי שמלאכתו לאיסור היות ולא עושים עמו מלאכת איסור אלא משמש את האיסור. וע"ע ברעק"א סימן רע"ט על המג"א בסק"ט. ובכה"ח באות ל' פסק כהמג"א ובאות ט"ז נראה שצידד כהרשב"א במה שפסק את הרשב"ץ שעל ידי תנאי מותר לטלטל נר (פמוט) שכבה אף לצורך עצמו, היות והתנאי הפקיע ממנו דין בסיס ומעתה דינו ככלי היתר, ואילו לתוספות ודעימיה פשוט שנשאר לו דין כלי שמלאכתו לאיסור. ובחזו"ע (שבת ו' עמוד קמ"ז והלאה) פסק להקל שעל ידי תנאי מותר לטלטלו אף שלא לצורך גופו ומקומו ובסעיף כ"ד פסק שם דנר שלא הדליקו בו באותה שבת מותר לטלטלו רק לצורך גופו או מקומו, וצ"ע. וע"ע לקמן תשובה ע"א אריכות דברים בעניין.

[ב] ורק בכלי שמלאכתו לאיסור כגון פטיש או מסור מותר על ידי גוי אף שאינו הפסד מרובה, אך בחנוכיה אין להקל היות ונחשבת מוקצה מחמת חסרון כיס אא"כ היא חנוכיה פשוטה שאז דינה ככלי שמלאכתו לאיסור שמותר על ידי גוי בחשש גניבה, ורק אם עשה תנאי, דאי לאו הכי היא מוקצה מחמת גופו מדין מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, עי' סימן רע"ט ס"ד, וסימן ש"ח ס"ק ט"ו במשנ"ב.

[ג] וזה דלא כנתיבות המשפט (חושן משפט סימן רל"ד אות ג') שנוקט שדרבנן בשוגג אין צריך תשובה וכפרה. יעוי' לקמן בדיני בישול תשובה כ"ה הערה נ"ב מהו סדר הכפרה למי שנכשל בחילול שבת, וע"ע בסוף דיני בורר במאמר השימוש בסננים מה שכתבנו עוד בזה.

[ד] וגם לבני ספרד זהו רק בשגג והרים, אבל לכתחילה אסור להרים היות וכלי שמלאכתו לאיסור מותר רק לצורך גופו או מקומו.

[ה] ולא צריך לזורקו לרצפה, אלא יכול להוריד את ידו לאט לאט ולהניחו ברצפה בעדינות כדי שלא ישבר.

[ו] אך אסור להעבירו מידו ליד חבירו כדי שהוא יזרקנו לפח, מפני שאצל החבר נחשב הוא כטלטול חדש (שבט הלוי ח"ג סימן ל', חזו"ע שבת ג' עמוד נ"ט). וע"ע במה שהארכנו בזה לקמן תשובה ס"ד במקורות וביאורים.

[ז] ובדרך כלל אין להתיר לטלטלו מדין גרף של רעי (ש"ח סל"ד), דכיון שאינו לפניו אלא בתוך הכיס אינו מאוס עליו שהרי אינו רואהו, אא"כ הוא איסטניס שמותר לו להוציאו ולזורקו אם מאוס עליו (כמבואר בסימן רע"ט ס"ב ברמ"א).

[ח] רבי יצחק בן משה נולד בשנת ד' אלפים תתק"מ ונפטר בשנת ה' אלפים כ' (1180-1260 למניינם), בעל ספר "אור זרוע" המשמש כאחד מספרי הפסיקה החשובים שנכתבו על ידי גאוני אשכנז בתקופת הראשונים. היה רבו של המהר"מ מרוטנבורג ותלמידם של רבי יהודה החסיד הראבי"ה והרוקח.  ספרו נקרא "אור זרוע" לפי שפעם אחת ישב הרב עם חבריו בבית הדין והתווכחו אם כותבים עקיבא או עקיבה, ותוך כדי שהיו דנים בזה בא בראשו הפסוק "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" (תהילים צז, יא) שהוא סופי תיבות עקיבה, ומזה ראיה שכותבים עקיבה באות ה', ומרוב ששמח כל כך על דברי מדרש אלו, קרא לספרו בשם "אור זרוע" (הקדמת ספר אור זרוע באלפא ביתא סימן א', הובאו דבריו בט"ז אבן העזר סימן קכ"ט. וע"ע בשדי חמד אסופת דינים מערכת גיטין סימן ל"א סוף אות ג' ובסימן ל"ד אות ז'). ובטעם הדבר שבכל המקומות בש"ס נכתב רבי עקיבא יעוי' בשו"ת חתם סופר (ח"ב אהע"ז סימן כ"ה ד"ה ונ"ל)

[ט] ואע"ג שבעלמא מחמירים שלא לטלטל בעל חי ביתי אפילו נועד לשם נוי ושעשוע (כגון תוכי, ארנבת, דגי נוי, שפן וכד') וכדעת הרא"ש, משום דלא פלוג רבנן בין בעלי חיים רגילים לבעלי חיים ביתיים (ולכן יש להרגיל ולחנך את הילדים שבשבת לא מרימים את הבעלי חיים אלא רק שמים לפניהם מאכל ומשקה), מ"מ במקום צער בעלי חיים אפשר להקל ולצרף את שיטות הפוסקים שאין איסור טלטול מוקצה במקום צער בעלי חיים.

[י] ואם הימצאות התוכים בחדר מפריע לאדם כגון שמרעישים ואינו מצליח לישון, בזה אין להתיר לטלטל הכלוב כרגילותו, דלא התרנו אלא רק במקום צער בעלי חיים ולא צער האדם. ומ"מ יכול לטלטלו על ידי שני בני אדם, דתרי דרבנן במקום צורך גדול מותר כמבואר במג"א בסימן ש"ז סוסק"ז (יעוי' לקמן בדיני צידה ונטילת נשמה תשובות ה', ט וי"א בהליכות שבת ח"א עמוד קס"ד מקורות נוספים לכך). דרבנן א' - מוקצה. דרבנן ב' - שינוי, דבתוספת שבת בהקדמתו לסימן ש"ח כתב שכל שהדרך לטלטלו ביד אחת ומטלטלו בשתי ידיו נחשב שינוי, ק"ו אם מטלטלו על ידי שני בני אדם שנחשב שינוי.

[יא] אף אם הניח שם את המצלמה ביום ראשון, מכיון שזהו מקומה הרגיל הרי זה כמי שהיתה דעתו לכך מתחילה שתשאר כאן המצלמה בשבת, אא"כ היתה דעתו במפורש להוציאה קודם השבת ושכח לעשות כן דאז המגירה לא נעשית בסיס.

[יב] אף אם הוצאה משם המצלמה במהלך השבת כגון על ידי ילד קטן, דמגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא - סימן ש"י ס"ז.

[יג] בין השמשות הוא מתחילת השקיעה עד שלוש עשרה וחצי דקות זמניות אחרי שקיעת החמה.

[יד] זהו דין מיוחד (ומקורו בירושלמי ביצה פ"ה ה"א) בכלי שמלאכתו לאיסור היות ומצינו בו קולא של צורך גופו או מקומו ובתנאי שעושה כן משום הפסד ממון, אך סתם אין להתיר הערמה בדרבנן כמבואר בסימן תצ"ח ס"י ובמשנ"ב ס"ק נ"ח. ויש לידע שצריך שימוש לא חריג כדי להתיר את הטלטול, אך לשימוש חריג אין להקל וכגון מסור לחתוך עמו עוגה או אבטיח.

[טו] דכלי שמלאכתו לאיסור שהותר לצורך גופו או מקומו זהו רק כשאין לו אפשרות של היתר.

[טז] ולכתחילה צריך לטלטלם בטלטול מן הצד ע"י מטאטא וכף אשפה ורק אם אין לו מותר בידו (סימן תקי"ח ס"ג בבה"ל ד"ה אלא).

[יז] כגון בחדר שלא משתמשים שם ולא מסתובבים באותו הבית ילדים קטנים. ובאופן זה אסור אף לטאטות במטאטא שהרי טיטוי נחשב טלטול מן הצד והותר רק לצורך דבר ההיתר (כמבואר בסימן שי"א ס"ח).

[יח] ובדבר שדרכו בכך כתב השו"ע הרב (סימן ש"ח סעיף נ"ג) שאפילו אם השתמש פעם אחת במוקצה בימות החול מספיק, וכן פסק בחזו"ע (שבת ג' עמוד צ"ח). אולם בדבר שאין דרכו בכך דצריך יחוד לעולם לא די בשימוש בפעם אחת אלא פעמיים (וע"ע בסימן רנ"ט ס"ב ובמשנ"ב ס"ק י"א ובבה"ל ד"ה צריך).

[יט] ולכן מגירה שיש בה דברי איסור המונחים על דברי היתר ואין לו ענין דוקא שהאיסור יהא מונח על ההיתר אלא כך יצא מחמת חוסר מקום וכדו' וכגון מצלמה על אלבום תמונות, אין האלבום נעשה בסיס למצלמה לדעת המג"א ומותר לנער את המצלמה מעל האלבום באמצעות האלבום ולהשתמש באלבום, ולט"ז אסור ומסקנת המשנ"ב דבמקום צורך יש להקל.

[כ] ומכאן יש ללמוד בשולחן שמאריכים אותו על ידי פלטות עץ ויש מוקצה על הפלטה, דלפרי מגדים אינו אוסר את כל השולחן וכן להיפך, וללבושי שרד גם כן נראה להקל ואינו דומה למפה היות וכולה חיבור אחד משא"כ כאן הוא רק נראה שולחן אחד אבל באמת הם חלקים נפרדים.

[כא] ומה שהכסף אוסר רק את הכיס ולא את כל החליפה, היות והכסף לא מונח על עיקר הבגד, ולכן קופה עם כסף שמחוברת לשולחן השולחן נעשה בסיס היות והקופה מונחת על עיקר השולחן, ורק אם היה שם ספר בבית השמשות שזקוקים לו בשבת, מותר להזיז את השולחן (סימן רע"ז ס"ק י"ח במשנ"ב). ובכיס לא נשלף (כמו כיס חולצה) כל הבגד נאסר שהרי הכיס חלק בלתי נפרד מהבגד, אך כאמור זה שייך רק בחליפה או חולצה של ימות החול, דמה שמיוחד לשבת אינו בסיס שהרי בדעתו להוציא משם את הכסף קודם השבת. ולכן בשעת הדחק וצורך גדול כגון שמתארח בבית מלון וכדו' וחושש פן יגנבו לו את הכסף (ואין לו מקום אחר שמור שיכול ליתנו שם עד צאת השבת), רשאי ליתן את כספו קודם השבת בכיס החליפה וללובשה בשבת, ובלבד שיזהר לא להשתמש באותו כיס במהלך השבת להכנסת והוצאת טישו וכדו' כיון שהכיס נעשה בסיס, אך החליפה לא נעשית בסיס כיון שהכיס אינו עיקר הבגד וכנ"ל. וזהו דוקא במקום שאין חשש טלטול רשויות וכגון שיש עירוב מקומי וכדו', יעוי' בהליכות שבת ח"א עמוד פ' ואילך.

[כב] ותנאי פעם בשנה די לזה (כה"ח בשם הברכ"י).

[כג] ואם נוגע לצורך המוקצה נחלקו הפוסקים ומצדד המשנ"ב בס"ק י"ז להתיר וכן הוא בסימן ש"י ס"ק כ"ב ובבה"ל סימן רע"ז ס"ה ד"ה כדי, וכן העלה להתיר בחזו"ע שבת ג' עמ' קס"ה - קס"ז, ובחלק ו' עמ' קכ"א - קכ"ב.

[כד] ואף שבבה"ל שם פקפק בזה, מ"מ סיים בצ"ע, וכיון שלמעשה לא היקל לכן יש לאסור וכדין כל טלטול במקצת שאסרוהו חז"ל ורק במקום צער בעלי חיים היקלו (כמבואר בסימן שי"א ס"ז ובסימן רס"ה סק"י במשנ"ב ובסימן ש"ח ס"מ ובמשנ"ב שם ס"ק קנ"א). ואף שהתירו להדיח ולסוך את המת (סימן שי"א ס"ז) והרי בשרו ושערו זזים ע"י ההדחה, תירץ בחוט שני למרן הגר"נ קרליץ שליט"א (ח"ג פמ"ח סק"א) דמדובר באופן שיש עליו שמן ומזיז את השמן אנה ואנה על הבשר וכך הבשר והשערות לא זזים. וע"ע בשולחן שלמה שם אות ח' ובסימן ש"ח אות ע"ז.

[כה] ומטעם זה אין לכפות הסל לפני האפרוחים סמוך לערב ביום שבת, בזמן שדרכם לעלות ללון שם, כיון שאין לצפות מהם שירדו (כה"ח אות רל"ו, חזו"ע שבת ג' עמוד קי"ד וכך יש לפסוק לבני ספרד שהרי זהו טעם ההיתר לדעת מרן הבית יוסף, יעוי' בסימן רס"ה ס"ג ובסימן ש"י ס"ו, אך לבני אשכנז מותר היות ויכול להפריחם כמבואר במשנ"ב בסימן ש"ח ס"ק קמ"ז ובסימן רס"ה סק"ה וכדעת הגהות אשרי שהבית יוסף חלק עליו).

[כו] אף שאינו כבוד הבריות דיכולים לאכול בדוחק גדול במטבח ולא להיכנס לסלון.

[כז] כיון שמקפידים עליו ולא נותנים לקטן לשחק בו שהרי עלול לזורקו לרצפה ולשוברו. ועל אף שיכולים להחליפו במידה וישבר באמצעות ביטוח הפלאפון, מ"מ לא רוצים לטרוח ולהמתין בתור וכו' עד לקבלת פלאפון חלופי. ואף שלכאורה יש בו שימוש של היתר והוא מה שמתעורר עימו וא"כ לא מסיח דעתו, זה אינו היות וגם שימוש זה כרוך באיסור שצריך לכוין את שעת הקימה לפני שהולך לישון ולנתקו כשמצלצל וכמעשהו בחול כדי שלא יפריע לבני הבית ולכן מסיח דעתו מטלטולו.

[כח] או בפה (באופן שמחובר חוט לפלאפון). כמו כן יכול להזיזו ברגל או לדוחפו באמצעות מטאטא (וישים את רגלו על הרצפה במקום שעתיד הפלאפון ליפול כדי שלא יקבל מכה מהרצפה) למקום שקט שלא ישמע הרעש ויפריע לבני הבית, משום שהוא טלטול מן הצד לצורך דבר ההיתר (כמבואר בסימן שי"א ס"ח).

[כט] הימצאותו של חפץ במקום מסויים המפריע את שימושי האדם נחשב צורך מקומו (ים ישככר על התוספתא ביצה כז ע"א, וכן פסקו האגרות משה או"ח ח"ה סימן כ"ה, ומרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל, הובא בשש"כ פרק כ' סעיף י' הערה כ"ד). וע"ע בהליכות שבת ח"א עמוד קכ"א, קל"ט ורמ"א.

[ל] והיינו דווקא במקום שיש בו עירוב, דאז אין בו משום איסור הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד, או טלטול ד' אמות ברה"ר, אך מכרמלית או ברשויות שלנו יש להקל, עי' היטב ברעק"א שם ובסימן שכ"ה ס"ב ואכמ"ל.

[לא] כמו כן יכול להוריד את אחת מנעליו, להכניס ברגלו את הכסף לנעל ולחזור ולנעול אותה. דמצד טלטול אין לאסור לפי שהוא טלטול בגופו שהותר אף לצורך דבר האיסור (הכסף), ומצד מכין לשבת לחול אינו אסור לפי שאם לא יעשה זאת כעת לא יוכל לעשות זאת במוצאי שבת (דמישהו אחר יקח הכסף - שו"ת מהרש"ג ח"א סימן ס"א, וע"ע בהליכות שבת ח"א עמוד שד"מ ובהליכות מועד בין המצרים - מהדורה קמא עמוד ק"ז), וגם מצד ביטול כלי מהיכנו (של הנעל) אינו אסור, כיון שהתירו לבטל כלי לזמן מועט (עד שיכניס את רגלו) במקום הפסד ממון מרובה (כמבואר בסימן רס"ו ס"ט). ואף שלכאורה אין כאן הפסד ממון שהרי עדיין לא זכה בזה, מ"מ מצינו בפוסקים שהתירו בכה"ג לומר לגוי לטלטל היות ונחשב כצורך גדול שלא יפסיד את המציאה (עי' במשנ"ב סימן רס"ו ס"ק ל"ח ובפמ"ג א"א אות כ"א), ומכיון שמוכח בפמ"ג דמה שלא יפסיד את המציאה מוגדר כהפסד ממון מרובה הרי שחזרנו לכלל דביטול כלי מהיכנו לזמן מותר במקום הפסד ממון מרובה. ומה שלא התירו להרימו בידו, היות ולא התירו טלטול מוקצה כשיש הפסד ממון מרובה וכדמוכח נמי בסימן ש"ח בשעה"צ אות כ"ד ובשו"ע בסל"ז ובסל"ט ובמשנ"ב שם ס"ק קמ"ו ובסימן של"ד במשנ"ב סק"ז, ומה שחידש כאן השו"ע הוא דכיון דעדיין לא זכה אינו בהול ולכן אין חשש שיטלטלנו בעצמו ברה"ר ומשום כך אין להתיר איסור מוקצה. וכן מצינו להדיא שביטול כלי מהיכנו קיל טפי מאיסור מוקצה (עי' במשנ"ב בסימן ש"ה סק"ע).

ועוד יש לומר דאין כאן ביטול כלי מהיכנו שהרי נעל עומדת לנעילה ברגל ולא לטלטל ביד ומיעודה זה לא ביטלה שהרי מותר לו לנועלה מדין בסיס לאיסור (הכסף) וההיתר (הרגל) שההיתר יותר חשוב (סימן ש"י ס"ח) ולכן לא דמי כלל לסימן רס"ו ס"ט ששם מבטל לזמן את הכרים והכסתות שלא יכול לטלטלם כדי להשתמש בהם, וינעל את הנעל ללא עזרת היד. ואף שגם ברגלו עד שנועלה לגמרי זזה הנעל קצת וכך הרגילות ולכן לא הוי טלטול בגופו (סימן ש"ב שעה"צ אות ל"ה), מ"מ הוא כמו ניעור לפי שלא מזיזה לגמרי ובכה"ג יש לסמוך על המג"א שאין בסיס לאמצע השבת (עי' בה"ל בסימן ש"י ס"ז ואכמ"ל).

[לב] ומה שנפסק בשו"ע (סימן ש"ח ס"ח) שדלת שהתנתקה מארונית אינה מוקצה ולא חששו שיבואו לחברה, מכיון שאפשר בקל להשתמש בארונית גם ללא הדלת ולכן אינו בהול לתקנה.

[לג] בנשבר אין חשש היות ואי אפשר להבריגו כמות שהוא, ובהשתמש מבעוד יום אין חשש כיון שהראה שאינו בהול לתקנו.

[לד] ואף שאלו מים מהגשם היורד בשבת, אין עליהם שם מוקצה או נולד, וע"ע בהליכות שבת ח"א עמוד קכ"ז.

[לה] פירוש, אין עושים דבר שימאס על סמך שיהיה מותר אחר כך להוציאו כגרף של רעי (משנ"ב שם ס"ק ל"א).

[לו] מיהו יכול ליתן דבר היתר הנצרך לו לשבת בתוך הכלי כגון מזלג או סכין ואז ליתן את הכלי תחת המים, דמכיון שהכלי כעת מותר בטלטול מדין בסיס לאיסור וההיתר שההיתר יותר חשוב (סימן ש"י ס"ח), הרי שאין כאן ביטול כלי מהיכנו. וכמבואר בתשובה הבאה.

[לז] ואגב אורחא, מותר ליטול ידיים שחרית או מים אחרונים לתוך כלי, אע"ג שאין מים אלו ראויים אפילו לשתיית בהמה (כמבואר בשו"ע סימן ד' ס"ט ובמשנ"ב שם), ואין בזה משום ביטול כלי מהיכנו, כיון שראוי להדיח בהם את הכיור או בית הכסא (ואף שאינו מצוי לעשות כן בימינו מ"מ אינו חריג והרי זה כשבר כלי הראוי לשום מלאכה דאינו מוקצה כמבואר בסימן ש"ח ס"ו), ולכן אינם מוקצה ומותרים בטלטול. וע"ע בבה"ל סימן של"ח ס"ח ד"ה אסור משום, וצע"ג. 

[לח] ואם המשקה הוא מים, בלאו הכי לא מועיל, דדבר שיש לו מתירין לא מתבטל מין במינו אפילו באלף (סימן ש"כ ס"ב ובמשנ"ב ס"ק י"ד).

[לט]  ואף שלאחר שיתן את דבר ההיתר יהיה מותר לטלטל את הדלי (אף בלי היתר של גרף של רעי), מ"מ עבר כבר באיסור ביטול כלי מהיכנו בנתינת הדלי ללא דבר ההיתר. 

[מ] והחזו"א (סימן מ"ז אות י"ג) חולק על זה וסובר שטלטול ברגלו חשיב כטלטול גמור, אא"כ זה נעשה דרך הילוכו.

[מא] אך אם אין הפסד בניעור הכסף אסור כיון שהוא פסיק רישיה, אף שהוא פסיק רישיה בדרבנן.

[מב] ומכאן יש להוכיח שגם לדעת מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל אין להקל לכתחילה בפסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן (כשהוא לבדו בלא צדדי היקל נוספים), אלא לכתחילה יש להחמיר ולהיזהר בדבר, וגם למקילים אינה הוראה לכתחילה אלא יש להם על מה שיסמוכו. ואף שבמקומות אחרים צידד מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל בלשונות יותר מקילים בענין זה, מ"מ משנה אחרונה עיקר.

ודעת הבא"ח (ש"ש פרשת וארא ס"ו) כדעת המשנ"ב שפסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן אסור. וכן דעת הכה"ח (סימן שי"ד אות ט"ו) והאור לציון (ח"א סימן כ"ה).

ובמקום צער גם לדעת המשנ"ב (סימן שט"ז סק"ה) יכול להקל בפסיק רישיה דלא ניחא לי בדרבנן. וכן פסיק רישיה דלא ניחא ליה בתרי דרבנן מותר אף שלא במקום צער (משנ"ב שם ס"ק ט"ו ובשעה"צ אות י"ח).

ויש להוכיח מהשו"ע בכמה מקומות שפסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן אסור, ומכיון שאין כאן מקומו, נכתוב רק את ציוני המקורות לתועלת המעיין ועוד חזון למועד. 1) סימן ש"י ס"ו ובב"י שם ובמשנ"ב ס"ק כ"ב. 2) סימן שט"ז ס"ג בב"י.  3) סימן ש"כ סי"ח ובב"י שם. 4) סימן ש"כ ס"כ. 5) סימן שכ"ו ס"ז. 6) סימן שכ"ו ס"ט. 7) סימן שכ"ח סמ"ח. 8) סימן שכ"ח סמ"ט ושי"ב ס"ז. 9) סימן של"ו בשעה"צ אות ל"ט.  10) סימן של"ז ס"א בב"י שם בשם הרוקח ושעה"צ שם אות ב'. 11) סימן של"ז ס"ד. והראיה לכאורה להתיר מסימן שי"ד ס"א יש לדחות בקל וכמו שכתב הכה"ח שם. 

[מג] ואם נתפזרו בבית שזה לא מקום גידולם נחלקו הפוסקים, דעת המשנ"ב (סימן של"ה ס"ק ט"ז, סימן ש"מ ס"ק ל"ז, סימן ש"ט ס"ק י"א) והכה"ח (סימן של"ה אות ל"א) לאסור כשנתפזרו בשטח גדול (כגון בחדר הסלון) משום עובדין דחול, היות ומזכיר לאדם פעולה של יום חול ועלול לבוא ולאסוף גם בשדה. אולם דעת החזו"ע (שבת ד' עמוד ק"ד) להתיר וכן הוא דעת האור לציון (ח"ב פמ"ג תשובה ז'). ואם דוחפם למקום אחד ברגלו ואז מרימם מותר לכל הדעות, לפי שאין רגילות לאסוף בשדה ברגלו, וכשמרימם ממקום אחד מותר משום שהוא שטח קטן.

[מד] ואף שפת שאפאה אינו יהודי לעצמו יש אוסרים ויש מתירין ובשו''ע (סימן שכ"ה ס''ד) התיר רק לצורך מצוה, שם יש טעם דמידי דאכילה אדם להוט ויש חשש שיבוא לומר לגוי, ואף שיש עוד טעם, שהיה מוקצה בבין השמשות ולא אמרינן גומרו בידי אדם להתיר מוקצה ונולד, מ''מ עיקר הטעם הוא הראשון (כמבואר בשו''ע סימן תקי"ז ס"א). וגם שגומרו בידי אדם כשנעשה מאליו הרבה יותר חזק מאשר ע''י גוי שאולי יעשה ואולי לא יעשה (סימן שכ"ה ס"ק ט"ז - י"ז).

[מה] אך אם יודע שלא ישתמש בכוס בשבת, אסור משום מכין מקודש לחול (משנ"ב שם עפ"י השו"ע בס"ו).

[מו] בעציץ נקוב הוא איסור דאורייתא ובאינו נקוב הוא ספק דאורייתא כשהוא חרס או עץ דנחלקו הראשונים האם יונק דרך עץ או חרס, אבל בזכוכית או מתכת אין איסור באינו נקוב שהרי לא יונק דרכם וה"ה בפלסטיק. ואם מגביהו על גבי יתידות שאין בזה הפסק יניקה אלא מיעוט יניקה הרי זה איסור דרבנן אף בנקוב (שם ס"ק מ"ג - מ"ד ושעה"צ אות ל"ז ובה"ל ד"ה אפילו).

[מז] מפני העפר שבו שמוקצה הוא דאסור להזיזו בתוך העציץ משום חשש חורש ואסור להוציאו מהעציץ דגורם שינוי בגידול הצמחים. ובתפארת ישראל (כלכלת שבת זורע אות א') אוסר לטלטלו אף לצורף גופו ומקומו. ובשביתת השבת (קוצר ס"ה וסק"ז) מתיר רק לצורך גופו ומקומו. ובתהלה לדוד (סק"ו) וקצות השולחן (סימן קמ"ב הערה ה') מתירים ככלי שמלאכתו להיתר. ולמעשה יש להקל ולהרימו כדי להריח בו כדין כלי שמלאכתו לאיסור המותר לצורך גופו.

[מח] באופן שאין בו איסור צידה, עי' סימן שט"ז סי"ב.

[מט] ואף שכך הרגילות והרי זה כמזיז אבן ברגלו שאסור היות וכך הרגילות (כמבואר בשעה"צ סימן ש"ב אות ל"ה), שונה הזזת אבן ברגלו דמי שמעונין להוזיז אבן עושה כן ברגלו ולכן נחשב רגילות, אבל במזרון מי שרוצה להזיזו עושה כן בידו ולא בגופו ורק שהמציאות מוכיחה דמוזיזה בגופו תוך כדי שנתו ולהכי עדיין נחשב טלטול בגופו, והרי זה כיושב על אבן ומזיזה תוך כדי ישיבתו שמתיר המשנ"ב (סימן ש"ח ס"ק פ"ב) וסיים בשם המאירי דבמקום שאין צורך ראוי לפרוש מזה, וכנראה מחמת הטענה הנ"ל.

[נ] ואף שלדינא אנו נוקטים כהגר"ז שאין מוקצה מחמת חסרון כיס נוהג בכלי שמלאכתו להיתר וכגון בגד או גביע יקר וחשוב שמקפיד לא להשתמש איתם בשבתות השנה אלא רק בחגים, שם הטעם לפי שאין כאן הקפדה מוחלטת שהרי אם יגיע אליו אורח חשוב בשבת יראה לו את אותו הבגד והגביע ואף יתן לו להשתמש בהם, אבל בספריה או מזנון ההקפדה היא מוחלטת שלא להזיזם שהרי יכולים להנזק ולכן יש מהם היסח דעת מוחלט והוי  מוקצה מחמת חסרון כיס.

ומכאן נלמד לכלי פסח כגון סכו"ם שמותר להוציאם בשבת ולהשתמש בהם אף שבדרך כלל מקפיד לפי שאין  מוקצה מחמת חסרון כיס בכלי שמלאכתו להיתר, אך אם בדרך כלל ההקפדה היא מוחלטת ורק עכשיו במקרה חריג מחליט להוציאם, אסור דזהו מוקצה מחמת חסרון כיס וכנ"ל. וע"ע בעניין זה בהליכות שבת ח"א (עמוד קל"ג). 

[נא] ואף שלא התירו כיכר או תינוק אלא למת בלבד (סימן שי"א ס"ה) הכא התירו החזרה על ידי מים וכדו' דאי לאו הכי ימנע מלהוציא וחז"ל רצו שיוציא משום המאיסות (בית יוסף שם). ולכן יש לקחת רק השקית ללא הפח, אם הדבר אפשרי.

[נב] והטעם בזה, שהרי דברים אלו מוקצה הם ואף על פי כן התירו חז"ל לטלטלם משום כבוד האדם שלא ימצא בסביבתו דברים מאוסים אך זהו דוקא כשכבר קרה מקרה אך לא התירו ליצור את המאיסות, דסוף סוף מטלטל מוקצה.

[נג] שורש המחלוקת הוא בגמרא בביצה (דף ב' ע"א) בין רבי יהודה לרבי שמעון, דלרבי יהודה כל שאינו עומד לאכילה אף שראוי הוא מוקצה בין בשבת ובין ביום טוב, ואילו לרבי שמעון אינו מוקצה בין בשבת בין ביום טוב לפי שראוי לאכילה, ופסקו הרי"ף והרמב"ם כמאן דאמר בגמרא דבשבת מקילים כרבי שמעון אך ביום טוב מחמירים כרבי יהודה כדי שירגיש האדם בחומרת יום טוב ולא יבוא להקל בדברים האסורים, שהרי אוכל נפש מותר ביום טוב ומחמת זה יש חשש שיקלו בני אדם בשאר דברים האסורים, ואילו הרמ"א פסק כהראשונים שהובאו בטור שפסקו כמאן דאמר בגמרא שלא גזרו חכמים ויום טוב דינו כשבת (וע"ע בהליכות מועד יום טוב - מהדורה קמא סעיפים ט"ז - י"ז).

[נד] אף שמה שלא מנער כאן הוא בגלל המצלמה מ"מ כיון שסיבת טלטול הכרית הוא בשביל הכרית, נחשב טלטול לצורך דבר ההיתר.

[נה] מיהו אם הספריה מחוברת לקיר בברגים וכדו' הדלת מוקצה וכדין דלת שיצאה מהקיר או ידית של דלת היות ואין על המחובר שם כלי (שם במשנ"ב על פי הרמב"ם).

[נו] והטעם בזה צריך לומר דכיון שהיתר טלטולו מוגבל עד שיניחנו מידו, הרי זה מזכירו שלא יתקע, דלאו ברשיעי עסקינן אלא מחמת הבהילות יעשה מעשה ולכן די בתזכורת זו.

[נז] סימן של"ח סק"ל במשנ"ב, אשל אברהם בוטשאטש מהדו"ת סימן שי"ב, הר צבי ח"א עמוד רפ"ח, שש"כ פט"ז הערה קי"ח בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל, חזו"ע שבת ג' עמוד קמ"ב, ודלא כהאגרות משה ח"ה סימן כ"ב אות ל"ז ששלג הוא מוקצה מדין נולד.

[נח] יעוי' בחזו"א סימן מ"ז ס"ק ט"ו ובמה שכתבנו בזה לקמן תשובה ס"ה במקורות וביאורים.

[נט] וכן כסא שהניח עליו מצלמה או מגהץ קודם השבת, ודעתו הייתה שישאר שם כל השבת, ובאמצע השבת אחד הילדים הפיל את המצלמה או המגהץ וערבב את הכסא בכסאות אחרים.

[ס] ולכן ביצה שנולדה בשבת אסורה אפילו אם התערבבה באחרות, ולא אמרינן בזה ספק דרבנן לקולא, לפי שהוא דבר שיש לו מתירין, דעד שיאכלנה בשבת בספק איסור, ימתין למוצאי שבת ויאכלנה בהיתר גמור. ואף שבשאר איסורים חד בתרי בטיל (כמבואר בשו"ע יו"ד סימן ק"ט), ומוקצה הוא רק איסור דרבנן, מ"מ החמירו בזה רבנן לפי שהוא דבר שיש לו מתירין וכנ"ל. 

[סא] לגאון רבי יחזקאל סגל לנדא הלוי. מגדולי רבני ופוסקי אשכנז, נולד בשנת ה'-תע"ד ונפטר בשנת ה'-תקנ"ד (1713-1794 למניינם). בעל שו"ת "הנודע ביהודה", וספר הצל"ח על הש"ס (צל"ח ראשי תיבות - ציון לנפש חיה, אותו חיבר לעילוי נשמת אמו), ו"דגול מרבבה" על שו"ע. מגדולי תלמידיו של ה"חיי אדם". רבי חיים מצאנז זצ"ל כתב עליו בשו"ת דברי חיים (ח"ב חאה"ע סימן מ"א): "ואם כי ראית קצת רבנים בדימיונם משיבים על הנודע ביהודה, בעוונותינו הרבים, הוא מחמת חסרון הדעת וקלות, ופוק חזי בין תקיפי קדמאי הנודע ביהודה זצ"ל, שידוע תוקפו בהלכה, וכי לא ניצחו כמעט אדם מעולם..".

[סב] דהיינו שאת השימוש שרוצה להשתמש בשבת אין לו במוצאי שבת (להבדיל מביצה שהתערבה באחרות שאת אותו שימוש של שבת יכול להשתמש במוצאי שבת - לאוכלה, ונמצא שלא הפסיד מאומה), ולכן לא שייך לאסור משום דבר שיש לו מתירין, דכלפי השימוש בשבת הוא דבר שאין לו מתירין.

[סג] אף שיכול להיות שכרטיס הגירוד יותר יקר ובעל ערך, מ"מ אינו זקוק לו בשבת.  ואין הבדל בכל זה אם הוא כרטיס זכיה ע"י גירוד או בלי גירוד.

[סד] שהרי בכרטיס גירוד לא נעשה שום שימוש עצמי כמו כסא ומזלג אלא רק נועד להשיג עמו דברים אחרים ולכן דינו ככסף שהוא מוקצה מחמת גופו (כמבואר במשנ"ב בהקדמה לסימן ש"ח) שגם בכסף לא נעשה שימוש עצמי אלא נועד להשיג עמו דברים אחרים, ולו יצוייר שהממשלה תחליט להוציא משימוש שטר כזה או אחר הרי שאינו שוה כלום, משא"כ כלי שמלאכתו לאיסור כמו פטיש ועט נעשה שימוש עצמי בגופו של הכלי, וכן במוקצה מחמת חסרון כיס כגון פלאפון ומצלמה נעשה בהם שימוש עצמי ולכן תורת כלי עליהם.

פרק ז'

 מוקצה (סימן ש"ח - שי"א)

א

טלטול צלוחית שייחדוה להנחת מעות

צלוחית זכוכית שייחדוה להנחת מעות, אך קודם השבת הוציאו משם את המעות האם מותר לטלטלה בשבת?

לדעת מרן השו"ע מותר לטלטל את הצלוחית כדין כלי היתר, וכן הוא מעיקר הדין לבני ספרד[א].  

אולם לדעת הרמ"א אסור לטלטל את הצלוחית כדין כלי שמלאכתו לאיסור לפי שכעת מיועדת לדבר האסור, ואם מקפיד עליה הוי מוקצה מחמת חסרון כיס (סימן ש"י ס"ז ובמשנ"ב ס"ק כ"ה - כ"ז), וכן צריכים לנהוג בני אשכנז. וכך נוטים להחמיר הבא"ח (ש"ש פרשת ויגש סי"א) והכה"ח (אות ל"ח).

אמנם אם רק ייחדה להנחת מעות ועדיין לא הניח מותר לטלטלה, דהזמנה לבד אינה כלום (משנ"ב שם ס"ק כ"ה).

ב

טלטול מוקצה במקום הפסד ממון מרובה

חנוכיה יקרה מאוד שהדליקה בפתח החצר, האם מותר להכניסה לבית אחר שכבתה כשיש חשש הפסד ממון מרובה?

אסור, דלא התירו טלטול מוקצה במקום הפסד ממון מרובה (סימן ש"ח שעה"צ אות כ"ד, ובסימן ש"ח סל"ט, וכן במשנ"ב ס"ק קמ"ו, ולא דמי לסימן של"ד ס"ב דהתם יש חשש שיעבור באיסור תורה - ס"ק ו' – ז' במשנ"ב).

ולכן מגהץ או מצלמה הנמצאים במרפסת וחושש שיתרטבו בגשם או יגנבו אסור להכניסם לביתו אא"כ יכניסם ברגלו או בפיו (ע"י החוט) כמבואר בסימן שי"א ס"ח ובמשנ"ב סימן ש"ח ס"ק י"ג.

ג

לומר לגוי שיטלטל מוקצה במקום הפסד ממון

האם מותר לומר לגוי להכניס את החנוכיה לבית אחר שכבתה?

אם מדובר בהפסד מרובה מותר לומר לגוי לטלטל את החנוכיה (סימן ש"ז ס"ה ובמשנ"ב שם ס"ק כ"ב).

אולם אם אין בזה הפסד מרובה אסור לומר לגוי לטלטל את החנוכיה (סימן ש"ז ס"ק ע"ז במשנ"ב ובסימן רע"ו ס"ק ל"א). והט"ז (סימן ש"ח סק"ז) מתיר על ידי גוי אף בלא הפסד. ולהלכה נוקטים לאסור[ב].

ד

טלטול פטיש לצורך הגוי

גוי הנמצא בבית היהודי ומבקש מהיהודי שיתן לו פטיש לפצח בו אגוזים האם מותר או אסור?

אסור, ולא נחשב טלטול לצורך גופו שהותר בפטיש, כיון שרק צורך הישראל נחשב צורך גופו ולא צורך הגוי (סימן ש"ח ס"ק ל"ד במשנ"ב).

ולכן עובד זר הנמצא בבית היהודי ויש על מיטת הגוי או על סתם כסא עט, אסור ליהודי להרימו כדי שישב הגוי, דצורך הגוי אינו נחשב צורך, אך מותר לומר לגוי שירימנו (סימן ש"ח ס"ק ט"ו במשנ"ב).

ה

עבר והרים מוקצה באיסור, כיצד ינהג

חנוכיה או נרות שבת שכבו שהדין הוא שאסור לטלטלם, אם בטעות לקחם בידו אחד מבני הבית האם צריך מיד להניחם מידו או שמותר לו להמשיך עד למקום שחפץ, והאם צריך תשובה וכפרה על מעשה זה?

נחלקו המג"א והגר"א בשגג והרים מוקצה באיסור אם חייב להניח מיד או שיכול להמשיך לטלטל ולהניח במקום הקרוב שירצה.

להלכה, המשנ"ב הכריע לאסור (סימן ש"ח ס"ק י"ג ושעה"צ אות י"ד), וכן דעת מרן הגרב"צ אבא שאול זצוק"ל (הובא בספר קצות השבת עמ' ל"ח).

אולם דעת החזו"ע (שבת ח"ג עמוד קע"א) מעיקר הדין אפשר להקל והמחמיר תבוא עליו ברכה.

וצריך לעשות תשובה וכפרה על כך שהרים את המוקצה, כמבואר במשנ"ב (סימן של"ד ס"ק ע"ח) שאף על דרבנן בשוגג צריך תשובה וכפרה[ג].

וזהו דווקא בחנוכיה יקרה שדינה כמוקצה מחמת חסרון כיס, אך בחנוכיה פשוטה שדינה ככלי שמלאכתו לאיסור גם המשנ"ב מודה שאפשר להקל להמשיך לטלטלה ולהניחה במקום קרוב שירצה, ובתנאי שהתנה על כך מערב שבת.

וזהו רק לבני ספרד, אך לבני אשכנז אסור, דלא מועיל תנאי ודין החנוכיה הפשוטה כדין מוקצה מחמת גופו לפי שהיתה דולקת בבין השמשות[ד] (כמבואר בשו"ע וברמ"א סימן רע"ט ס"ד).

ו

טלטול עט בשבת בהיתר ובשוגג

עט המונח על הספה האם אחר שלקחו מותר להניחו היכן שרוצה או שצריך להשליך מיד את העט מידו?

אם הרימו מהספה כדי שיוכלו לשבת שם יכול להניחו היכן שרוצה היות ובהיתר בא לידו, ואם שכח שהיום שבת ולכן הרימו, למג"א יכול להמשיך ולטלטלו למקום שחפץ להניחו שם לפי שעיקר האיסור נעשה כבר בשעת הנטילה, ולגר"א ישליכנו מידו מיד היות ונטילתו שלא ברשות (סימן ש"ח ס"ג ובמשנ"ב ס"ק י"ג ולא הכריע מפורשות במחלוקת).

והחזו"א (סימן מ"ט סק"ח) כותב שגם הגר"א מודה למג"א בזה. ולכן יש להקל. ואף המשנ"ב נוטה להקל היות ויש צד היתר בטלטלו (לצורך גופו ומקומו).

ז

עבר והרים כסף או מצלמה מהרצפה

מי שבטעות הרים כסף או מצלמה מהרצפה האם צריך להניח זאת מידו מיד או לא?

ת. אם הרים במזיד יניח מידו מיד, ואם שכח שהיום שבת ולכן הרים, למג"א יניח היכן שרוצה ובמשנ"ב (ס"ק י"ג) הביא בשם האחרונים לחלוק בזה על המג"א ולכן פוסק שיניח מידו מיד, היות והוא מוקצה מחמת גופו או חסרון כיס ונטל שלא ברשות. וע"ע לעיל תשובה ה'.

נמצא לסיכום:

עבר והרים מוקצה במזיד - יניחנו מידו מיד[ה]. בין אם הוא כלי שמלאכתו לאיסור ובין אם הוא מוקצה מחמת גופו או מחמת חסרון כיס.

עבר והרים מוקצה בשוגג, הדבר תלוי, אם הוא כלי שמלאכתו לאיסור (כגון עט) יכול להקל ולהניחו היכן שרוצה.

אך אם הוא מוקצה מחמת גופו או מחמת חסרון כיס, אסור לטלטלו אלא יניחנו מידו מיד. ויש מתירים מעיקר הדין אף בזה (כנ"ל בתשובה ה'). ואם בא לידו בהיתר (וכגון שקילף תפוז ונשארו הקליפות בידו), לכולי עלמא מותר להמשיך ולטלטלו עד לפח האשפה ולזורקו שם[ו] (יעוי' במשנ"ב סימן ש"ח ס"ק קל"ז, וש"י ס"ק ט"ו, ושל"ט ס"ק י"ט, ובסימן תק"ו ס"ק כ"ט). וע"ע לקמן במקורות וביאורים לתשובה ס"ד.

ח

הוצאת טישו מלוכלך מכיס החליפה

המכניס ידו לכיס שבבגדו ומרגיש שיש שם טישו מלוכלך, האם מותר להוציאו בידו או שנחשב למוקצה?

אם הטישו ראוי עדיין בצורה נורמלית לשימוש חוזר מותר להוציאו דאינו מוקצה אף שבדעתו לזורקו (וכדין שבר כלי שראוי עדיין למלאכה מסויימת דאינו מוקצה היות והיה עליו מתחילה תורת כלי - סימן ש"ח ס"ו. וע"ע במה שכתבנו בעניין זה בהליכות מועד - מהדורה קמא בשאלות שבסוף הלכות ראש השנה בדין טלטול פחית נרונית ההדלקה לאחר השימוש).

אך אם הטישו מלוכלך מאוד וכבר אינו ראוי לשימוש חוזר בצורה נורמלית אלא באופן חריג הרי זה מוקצה[ז].  

ט

מאכל שראוי לאדם אם נחשב מוקצה

מאכל שראוי לאדם אבל לא עומד לאכילת אדם האם נחשב מוקצה, ומה הדין במאכל שראוי לבהמה ולא עומד לאכילת בהמה?

מאכל הראוי לאדם אינו מוקצה אף שאינו עומד לאכילה כמות שהוא ואף שנאכל רק על ידי הדחק וכגון ביצה חיה או אבוקדו קשה (אך קשה מאוד - אבן, מוקצה), כמבואר בסימן ש"י ס"ב גבי חיטים שזרען בקרקע וביצה שתחת התרנגולת ותמרים בסלים קודם בישולם דכיון שראויים לאכילה באופן לא חריג (לאפוקי בשר חי) אינם מוקצה אף שלא עומדים לאכילה.

וכמובן שאם אינם ראויים כמות שהם אלא על ידי בישול וכדו' הם מוקצים וכגון אורז ותפוחי אדמה לא מבושלים (ש"ח סל"ב).

מאכל הראוי לבהמה אינו מוקצה אף שלא עומד לאכילת בהמה ובתנאי שבהמות או חיות האוכלות מאכל זה מצויות בעיר וכגון עצמות עוף ובקר שראוי לכלבים, ואם נאכל רק על ידי הדחק הרי זה מוקצה אא"כ דרך אותו המקום להאכיל זאת לבהמות (ש"ח ס"ל ובבה"ל ד"ה גרעיני וע"ע בסעיף כ"ז וכ"ט ובמשנ"ב ס"ק קי"ט).

4 י

מאכל דגים אם נחשב מוקצה

בבית שיש אקווריום עם דגים, האם מותר לטלטל את מאכלם של הדגים בשבת שלא לצורך האכלתם כגון שרוצה ליקח דבר מה מהארון ומאכל הדגים מפריע לו?

ומה הדין אם נשפכה כל קופסת האוכל לאקווריום, האם מותר לשפוך את הדגים לכלי אחר עם מים משום צער בעלי חיים שלא יאכלו יתר על המידה.

מאכל הדגים אינו מוקצה לפי שיש לו דגים בבית (סימן ש"ח סעיף כ"ט). ואין הבדל בין בעלי הדגים או שאר אנשי הבית, אלא לכולם אינו נחשב מוקצה ומותר לטלטלו (וע"ע בהליכות שבת ח"א עמוד ת"ס אם מותר להאכיל את הדגים הגדולים דגים קטנים שאינם מבושלים או דגים חיים). 

ולעניין טלטול בעלי חיים כשיש צער בעלי חיים (כגון בנידון דידן) נחלקו בזה הפוסקים והמשנ"ב (בסימן ש"ה סק"ע) מצדד לאיסור, וע"י גוי מותר לכל השיטות (סימן של"ב סק"ו במשנ"ב).

מיהו בנידון דידן יש להתיר לשפוך את הדגים לכלי אחר עם מים דיש לצרף את שיטת האור זרוע[ח] (שו"ת מהר"ח אור זרוע סימן פ"א) שבע"ח לנוי אינם מוקצה[ט], בפרט ע"י קטן (חזו"ע שבת ג' עמוד קכ"ב, שולחן שלמה סימן ש"ח ס"ק ע"ד אות ב' בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל).

והוא הדין לתוכים הנמצאים בכלוב והשמש זורחת עליהם, דמותר לטלטל את הכלוב מהטעם הנ"ל[י]. 

יא

הניח מצלמה במגירה ביום שישי, האם נחשבת בסיס

המניח מצלמה במגירה קודם השבת ולא חשב בפירוש להשאירה שם בשבת וגם לא חשב בפירוש להוציאה, האם המגירה נעשית בסיס ואסור לפותחה ולסוגרה?

לדעת מרן הבית יוסף המגירה לא נעשית בסיס למצלמה מכיון שלא היתה דעתו בפירוש שתשאר כאן המצלמה בשבת אלא הניח בסתמא, ולדעת תרומת הדשן המגירה נעשית בסיס למצלמה ואסור לפותחה ולסוגרה בשבת היות והניח בה את המצלמה ביום שישי הרי זה כמי שהיתה דעתו בפירוש שתשאר כאן המצלמה בשבת.

והלכה כהבית יוסף שמותר לפתוח ולסגור את המגירה כדי להכניס או להוציא משם דברים, מיהו אם זו המגירה שדרך לשים שם את המצלמה הרי זה בסיס[יא] ואסור לפותחה או לסוגרה כל השבת[יב] (סימן ש"ט ס"ק י"ח במשנ"ב בתחילתו וסופו).

דין בסיס הוא רק אם המוקצה היה מונח על גבי דבר ההיתר כל בין השמשות (ס"ק י"ט וכ"ז במשנ"ב). ולכן אם הילד הקטן פתח את המגירה והוציא משם את המצלמה לפני סוף בין השמשות, המגירה אינה בסיס ומותר לפותחה ולסוגרה בשבת[יג].

יב

טלטול פטיש או מסור הנמצאים בחצר

פטיש או מסור הנמצאים בחצר וחושש שמא יגנבו האם וכיצד מותר להכניסם לביתו?

ע"י גוי מותר אף שאין הפסד מרובה (סימן ש"ח ס"ק ט"ו במשנ"ב, חזו"ע שבת ג' עמוד נ"ג). וכן מותר על ידי יהודי אם חושב עליו גם לתשמיש כגון לפצח אגוזים עם הפטיש אף שעיקר כונתו להצלה[יד] (שם ס"ק ט"ז בשם המג"א). ואם יש לו מפצח אגוזים בבית אין להקל לדעת המשנ"ב (ס"ק י"ב) והכה"ח[טו] (אות כ"ב). אולם לדעת החזו"ע (שם עמוד מ"ט) אפשר להקל אף באופן זה.  וע"ע לעיל תשובה ד' ולקמן תשובה ע', ובדיני אמירה לגוי סוף תשובה א'.  

יג

הרמת קליפת בננה מעל המדרכה וטלטול כוס שבורה מהרצפה

האם מותר להרים קליפת בננה ברחוב כדי שלא יחליקו בני אדם ומה הדין להרים שברי כוס בבית?

אסור להרים קליפת בננה היות ונראית לכל (סימן ש"ח ס"ק ע"ה במשנ"ב בשם הריב"ש ובבה"ל שם ד"ה קוץ המונח)

אולם דעת המג"א להקל אף בזה, והכרעת המשנ"ב נראה לאסור (וע"ע בהליכות שבת ח"א עמוד קי"ט). ובמקום שיש ילדים רצים מותר משום שלא שמים לב תוך כדי ריצה.

שברי זכוכית בבית אם נמצאים במקום שיש חשש שיוזקו מהם מותר לטלטלם אף שהם מוקצה[טז], וגם כשאין חשש היזק[יז] שאסור להרים בידו, מ"מ ברגלו מותר (סימן ש"ח ס"ו וסק"ל, חזו"ע שבת ג' עמ' קכ"ח - ק"ל).

יד

טלטול חנוכיה בשבת

כשמדליקים את החנוכיה על גבי סטנדר בסלון מול החלון ולא נוח לבני המשפחה שהחנוכיה תשאר במקומה כל השבת מחשש שהילדים הקטנים יזיזו את הסטנדר והכוסיות יפלו, או משום שצריכים להשתמש באותו המקום, האם ישנו פתרון כיצד לטלטל את החנוכיה?

יש להניח חלות הצריכים לו לשבת בתוך מגש עם החנוכיה ע"ג הסטנדר ולטלטל את המגש עם החלות והחנוכיה, וזה רק באופן שצריך למקום או לסטנדר אבל כשחושש מהפסד לא נתיר לו היות ויכול לקחת את החלות (סימן ש"ט ס"ג וסימן ש"י ס"ח). וע"ע לקמן בתשובה ע"א וע"ב ובהליכות מועד חנוכה (מהדורה קמא עמ' כ"ה - כ"ט) מה שהארכנו בדין זה.

                                             ט"ו

יחוד אבן לתפיסת דלת החצר

מי שייחד אבן לתפיסת הדלת בחצר עד שיתקין מעצור לדלת, האם בשבת מותר לו לטלטל את האבן, ומה הדין כשייחד אבן לפיצוח אגוזים?

יחוד לעולם מועיל להפקיע מהאבן דין מוקצה מחמת גופו, אולם ביחוד לשבת אחת בלבד נחלקו הפוסקים בדבר שהדרך בכך (כגון אבן להשתמש כמעצור לדלת), ובמקום הצורך יש לסמוך להקל שיחוד לשבת אחת מועיל (סימן ש"ח סכ"ב וס"ק צ"ז במשנ"ב). ולכן לא מועיל יחוד אבן לפיצוח אגוזים כיון שבימינו אין הדרך בכך, אא"כ מייחדה לעולם.

יחוד במחשבה מספיק ולא צריך שיוציא בפיו.

ואם היה רגיל להשתמש במוקצה בימות החול דינו כיחוד לעולם (ס"ק צ"ג במשנ"ב), ובשימוש של פעמיים מספיק[יח] (סימן רנ"ט סק"ב). וע"ע לקמן תשובה מ"ו.

ט"ז

ישיבה על אבן אם ודאי מזיזה בישיבתו

האם מותר לישב על אבן אם ודאי מזיזה על ידי ישיבתו, או להזיז אבן ברגלו?

לישב מותר, כיון שגם אם יזוז המוקצה בישיבתו, הריהו טלטול בגופו (סימן ש"ח ס"ק פ"ב במשנ"ב, כה"ח אות קמ"ה, חזו"ע שבת ג' עמ' קס"א), וכשאין צורך ראוי לפרוש מזה (משנ"ב שם בשם המאירי).

להזיז אבן ברגלו אסור (סימן ש"ב שעה"צ אות ל"ה) כיון שכך הדרך והרגילות להזיז אבן ולכן לא נחשב לטלטול בשינוי. ולקנח בוץ שבנעל מותר באבן גדולה אם אכן לא מזיזה בעת הקינוח.

מיהו נראה דאבן שמפריעה בדרך הילוכו מותר להוזיזה בעקב רגלו דהוא טלטול בשינוי כמו גב היד דמותר לצורך דבר ההיתר (כמבואר בסימן רע"ו במשנ"ב ס"ק ל"א. וע"ע בהליכות שבת ח"א עמוד ק"כ). ולעניין הישענות על מכונית עי' לקמן תשובה ע"ו.

י"ז

הסרת מפה שהונחו עליה נרות

נרות שבת המונחים על המפה שעל השולחן, האם מותר להסיר את המפה אחר שהגוי הוציא את הנרות?

נחלקו הט"ז והמג"א אם יש בסיס באופן זה (סימן ש"ט ס"ק י"ח במשנ"ב), שהרי אין לו ענין שהנרות יהיו על המפה אלא על השולחן[יט], ומסקנת שעה"צ (אות כ"ד) דבמפה אין להחמיר היות ונועדה לשמש את השולחן ולא את הנרות.

וזהו יסוד גדול בדיני בסיס שלא די במה שהאיסור מונח על ההיתר אלא צריך שההיתר ישמש את האיסור וכדמוכח בסימן רנ"ט סוס"א בבית יוסף בשם רש"י ובשו"ע שם, וע"ע בסימן שי"א במשנ"ב ס"ק כ"ט, ולקמן תשובה ל"ד.

ולדעת הט"ז שהמפה בסיס נחלקו הפמ"ג והלבושי שרד אם כל המפה בסיס או רק במקום העמדת הנרות (שם). שהרי אפשר לטלטל את החלק שאין עליו נרות מבלי להזיז את החלק שיש עליו נרות[כ].

י"ח

טלטול חליפה שיש בה כסף

מי שהתלכלכה לו חליפת השבת האם מותר לו ללבוש את חליפתו של יום חול כשיש בכיסי החליפה כסף?

מותר היות והחליפה לא נעשית בסיס לכסף לפי שהכסף לא מונח על עיקר הבגד, ולכתחילה ינער את הכסף קודם לבישת החליפה (ש"י ס"ז ברמ"א ובמשנ"ב ס"ק כ"ט - ל'). ובכיס אסור להשתמש בהכנסת והוצאת דברים כגון טישו אף לאחר הניעור היות ונעשה בסיס[כא], שהרי דעתו היתה שהכסף ישאר שם בשבת.

וכן הדין בעגלת תינוק שהניח בתוך סל העגלה ארנק על דעת להשאירו שם בשבת, דאין העגלה נעשית בסיס אלא רק הסל, היות והוא חלק נפרד מגוף העגלה. וכדין כיס נשלף. ולכתחילה ינער את הארנק לפני שמשתמש בעגלה וכנ"ל.

מיהו אם תכנן להוציאו קודם השבת או שנתנו בצורה סתמית (סימן ש"ט ס"ק י"ח) גם כיס העגלה לא נעשה בסיס ומותר להשתמש בו להכנסת והוצאת דברים, ולכתחילה יש לנער משם את הארנק. וע"ע לקמן תשובה ל"ט.

י"ט

טלטול פמוטים בשבת

פמוטים הדלוקים על שולחן השבת האם מותר לטלטלם אחר שכבו?

אסור לטלטלם, דמה שהיה מוקצה בבין השמשות נאסר לכל השבת אף שסיבת האיסור נסתלקה, ואם התנה מותר לטלטלם לדעת השו"ע[כב] (סימן רע"ט ס"ד), ובני אשכנז נוהגים לאסור ומתירים רק על ידי גוי (רמ"א שם). וע"ע לעיל תשובה א' ולקמן תשובה ע"א.

כ

אם יש חילוק בין סוגי הפמוטים

באופן שמותר לטלטל פמוטים האם יש חילוק בין סוגי הפמוטים או הכל מותר?

פמוט העשוי פרקים אסור לטלטלו, (אפילו אם רק יש בו חריצים הדומה לפרקים), גזירה שמא יפול ויתפרק ויחזירו באיסור בשבת (סימן רע"ט ס"ז בשו"ע).

אולם בפמוטים שאין דרכם להתפרק בעת נפילה וכדו' כמו בימינו - מותר (סימן שי"ג סוס"ק מ"ה במשנ"ב).

כא

טלטול פמוטים דולקים בשינוי

פמוטים דולקים האם מותר לטלטלם בשינוי כגון בין שני גבי היד?

מותר לצורך דבר ההיתר כגון לפנות את השולחן. ואם הוא נר שמן יטלטלנו בנחת כדי שלא יתקרב או יתרחק השמן לפתילה (סימן רע"ו ס"ק ל"א ול', ורע"ז סוסקי"ח במשנ"ב).

כב

טלטול וליטוף אפרוחים בשבת

האם מותר להרים או ללטף אפרוחים בשבת?

להרים את האפרוחים אסור משום מוקצה (וגם צידה) דהרי זה כעצים ואבנים שאין בהם שימוש (סימן ש"ח סל"ט). ללטפם מותר, דמותר לגעת במוקצה[כג] (סימן ש"ח סמ"ב), ובלבד שלא יזיז השערות אם יש (סימן ש"ב סי"א בבה"ל ד"ה מקנחה בשם התוספת שבת[כד]).

כג

                               הנחת כלי לפני אפרוחים

האם מותר לשים דלי לפני אפרוחים כדי שישחקו בעליה וירידה?

מותר ואין בזה משום ביטול כלי מהיכנו שהרי יכול להפריחם בכל שעה, או משום שעתידים לירד מאליהם מהדלי[כה].

ובעודם עליו אסור לטלטלו, ואם היו עליו כל בין השמשות אף שירדו אסור לטלטל הדלי משום מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא (סימן ש"ח סל"ט ובמשנ"ב שם ס"ק קמ"ז - קמ"ח, וכן פסק הבא"ח ש"א פרשת ויגש אות ז', הכה"ח אות רל"ו - רל"ח, והחזו"ע שבת ג' עמ' קי"ג - קי"ד).

כד

זריקת מלכודת עכברים

עכבר שנתפס במלכודת עכברים האם מותר להרים את המלכודת ולזורקה?

אם העכבר נמצא במקום שיושבים או עוברים מותר דהוא גרף של רעי ומשום כבוד האדם התירו לטלטל דברים מאוסים אף שהם מוקצים, אבל אם נמצא במקום צדדי שלא עוברים ושבים שם כגון חצר אחורית אסור (סימן ש"ח סל"ד ובמשנ"ב שם, שש"כ פכ"ב סמ"ו, חזו"ע שבת ג' עמוד ר"ז).

הוצאת העכבר לרה''ר נחשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה שהרי לא צריך את העכבר שם אלא רוצה שלא יהיה כאן (סימן שי"א ס''ב), ואמירה לגוי במלאכה שאינה צריכה לגופה הותרה במקום צורך גדול[כו] (ש"מ סק"ג במשנ''ב ובבה''ל שם. סימן של"ד שעה"צ אות נ"ז. סימן שי"א ס''ק י"ב במשנ"ב, וכן הוא בחזו"ע שבת ג' עמ' תס"ח), ולכן במקרה הנ"ל יכולים להקל לומר לגוי להוציא את המלכודת לרחוב שהוא רשות הרבים. וע"ע לעיל בדיני אמירה לגוי תשובה מ"א.

וכמובן שאם אפשר להניחו בבית במקום צדדי כך צריך לעשות, ומותר אף על ידי יהודי מדין גרף של רעי (סימן ש"ח סל''ד).

כה

טלטול פלאפון בשבת

פלאפון המשמש גם כשעון מעורר האם מותר לטלטלו כשמצלצל וליתנו במקום אחר כדי שלא יפריע לבני הבית לישון?

פלאפון הוא מוקצה מחמת חסרון כיס[כז] ואסור לטלטלו לצורך מקומו, ורק על ידי שינוי מותר, כגון בין שני גבי היד[כח], דטלטול בשינוי לצורך דבר היתר מותר (סימן רע"ו ס"ק ל"א במשנ"ב בשם האחרונים).

כמו כן אין היתר לטלטלו על ידי הנחת דבר היתר עליו כגון סוכריה וכדו', דלא התירו ככר או תינוק אלא למת משום כבודו (כמבואר בסימן שי"א ס"ה. וע"ע לקמן תשובה ע' במקורות וביאורים).

 אולם אם בעל הפלאפון לא מקפיד ונותן לילדיו הקטנים לשחק עמו חשיב כלי שמלאכתו לאיסור ומותר לטלטלו לצורך מקומו[כט], אף שרוב בני אדם מקפידים (סימן ש"ח ס"א ובמשנ"ב סק"ו). וע"ע לקמן תשובה ע"ט.

כו

טלטול שטר כסף בשבת

הרואה שטר כסף ברחוב בשבת האם מותר לדוחפו ברגלו למקום צדדי במטרה לקחתו במוצאי שבת ומה הדין לומר לגוי לטלטלו עבורו לביתו?

מותר לדחוף את שטר הכסף ברגלו למקום צדדי אפילו שהוא לצורך המוקצה[ל] כדי שיקחנו אחר השבת (סימן ש"ח ס"ק י"ג ול' במשנ"ב, וכן בבה"ל סו"ס רס"ו ד"ה פן יקדמנו אחר). מיהו בידו אסור, אף שיש חשש שיקדמנו אחר, דהיות ואינו שלו לא שייך להתיר משום הפסד (סימן רס"ו סי"ג בשו"ע).

ועל ידי גוי נחלקו האחרונים והמשנ"ב מצדד להקל[לא] (שם ס"ק ל"ח), וכן הוא בחזו"ע (שבת ג' עמוד קל"ו. ומ"מ הוסיף שם שאם אפשר טוב לעשות ע"י אמירה לגוי שיאמר לגוי אחר).

כז

השתמשות במטאטא שהתפרק

מטאטא שהתפרק ממנו המקל האם מותר להשתמש בשבת במטאטא ללא המקל?

אסור להשתמש במטאטא והרי הוא מוקצה, מחשש שמא יחברנו ויעבור באיסור דאורייתא של בונה[לב] (גם תקיעה וגם תיקון חשוב).

ואם נשבר המקל במקום ההברגה, או שהשתמש במטאטא ללא המקל מבעוד יום - מותר, דשוב אין חשש שמא יתקע[לג] (סימן ש"ח סט"ז ברמ"א ובמשנ"ב ס"ק ס"ט). וע"ע לקמן תשובה נ"ו וס"ט ובהליכות שבת ח"א (עמוד קל"ה - קל"ו), שהבאנו שדין זה מעשי לנידונים רבים כגון גלגל עגלה שהתפרק, עדשת משקפיים שנפלה, רצועת שעון שיצאה ממקומה, גלגל בימבה שהתפרק וכדו', דבכולם גוף החפץ מוקצה מחשש שמא יתקנו, ואם נאבד הבורג המחבר, מותר החפץ בטלטול.

כח

נתינת כלי שמי הגשמים ישפכו לתוכו

מים הנוזלים לתוך הבית עקב הגשמים האם מותר ליתן דלי לקבל את המים לתוכו?

אם המים נקיים מותר, כיון שראויים לשתיה או רחיצה, ואף אם ראויים רק לשתיית בהמה די בזה כדי שלא יחשבו מוקצה[לד].

אולם אם המים מלוכלכים אסור, כיון שהם מוקצה, ואין עושין גרף של רעי לכתחילה[לה], ואף אם יגמור בדעתו שלא יזיז את הכלי בשבת - אסור, משום ביטול כלי מהיכנו[לו].

ואם עבר ונתן את הכלי מותר לטלטלו, משום שהוא מאוס והוי ליה גרף של רעי שהתירו לטלטלו משום כבוד האדם, ובתנאי שנמצא במקום ישיבתו או הילוכו (סימן של"ח ס"ח במשנ"ב שם ובבה"ל ד"ה אסור). אבל אם נמצא במקום צדדי שלא עוברים ושבים שם אסור, וכנ"ל בתשובה כ"ד[לז].

כט

נתינת דבר היתר בכלי שישפכו בו מים מלוכלכים

כשהמים הנוזלים מלוכלכים שאסור ליתן דלי לקבלם האם מותר ליתן בדלי דבר היתר לפני או אחרי ביאת המים.

לפני ביאת המים מותר ליתן בדלי דבר היתר, ובתנאי שנצרך לו לשבת שאז הוא יותר חשוב מהמים, והרי הדלי בסיס לאיסור ולהיתר שההיתר יותר חשוב שמותר לטלטל הבסיס (ש"י ס"ח), וכגון כף אשפה.

אבל אם יתן בדלי דבר שאינו חשוב ואינו נצרך כגון סכין חד פעמי לא יועיל, דבסיס לדבר האסור והמותר ששניהם שוים אסור (ס"ק ל"ג במשנ"ב). וע"ע בסימן רע"ז ס"ק י"ח במשנ"ב. וכן לא מועיל ליתן מעט משקה בכלי קודם שיפלו המים לתוכו, כיון שלאחר ביאת המים המלוכלכים גם המשקה מתלכלך ונהיה מוקצה[לח].

ואם נותן את כף האשפה בדלי אחר שבאו המים המלוכלכים בתוכו לא הועיל לתקן את האיסור דכבר עבר באיסור ביטול כלי מהיכנו, שהרי אסור לטלטלו לפני נתינת הכף אשפה, כמבואר במשנ"ב[לט] (סימן ש"י ס"ק ל"ז).

ל

כיסוי שקי מלט וטלטולם בשבת מפני הגשם

מי שיש לו שקי מלט תחת כיפת השמיים האם מותר לו לכסותם או לטלטלם כדי שלא יהרסו מהגשם?

לכסותם מותר, כיון שמותר לטלטל חפץ המותר עבור חפץ שהוא מוקצה (שו"ע סימן של"ח ס"ז), והים של שלמה החמיר בזה, ומסקנת המשנ"ב (ס"ק כ"ו) להתיר.

ולטלטלם אסור אף שאין לו במה לכסות דלא התירו טלטול מוקצה משום הפסד ממון (ס"ק כ"ח). ומשמע אף בהפסד ממון מרובה, וכן מוכח בשעה"צ (סימן ש"ח אות כ"ד).

לא

לומר לגוי לטלטל את שקי המלט

האם מותר לומר לגוי שיטלטל את השקי מלט להכניסם למקום מקורה (באופן שיש עירוב).

בהפסד מרובה מותר, בהפסד לא מרובה אסור. דגם באיסור מוקצה הותר אמירה לגוי רק בהפסד ממון מרובה (סימן ש"ז ס"ה וס"ק ס"ח במשנ"ב, וסימן רע"ט ס"ק י"ד וזה לא כדעת הט"ז המובא במשנ"ב בסימן ש"ז ס"ק ע"ז שהתיר אמירה לגוי במוקצה גם בלא הפסד ממון).

הפסד מרובה נידון באופן פרטני כלפי כל אדם ואדם, והגדר הוא שהחסרון וההפסד מורגשים אצלו היטב.

לב

טלטול מצלמה מהחצר לבית

מצלמה יקרה מאוד ששכחוה בחצר הבית האם וכיצד מותר להכניסה לבית כשיש חשש גנבים או קלקול בגשם?

אסור לטלטל מוקצה אף במקום הפסד ממון מרובה (סימן ש"ח שעה"צ אות כ"ד, ושל"ד סק"ח במשנ"ב), ולכן אינו יכול להכניס את המצלמה בידו. אולם להכניסה ברגלו מותר, דטלטול בגופו הותר אפילו לצורך דבר האסור (סימן ש"ח ס''ק י"ג במשנ"ב עפ"י השו"ע בסימן שי"א ס"ח, חזו"ע שבת ג' עמוד קס"ז, שבט הלוי ח"ח סימן נ'[מ]).

לדחוף את המצלמה ע''י מטאטא אסור, דטלטול מן הצד לצורך דבר האסור אסור (שי"א ס"ח וסק"ו במשנ"ב, חזו"ע שם עמ' קס"ט), אך אם דחיפתו במטאטא היא כדי להשתמש במקום ששם נמצאת המצלמה מותר (שם במשנ"ב סק"ו), ולא חשיב ידא אריכתא.

כמו כן יכול לומר לגוי להכניסה לבית (סימן ש"ז ס''ה ובמשנ"ב ס''ק כ"ב, וסימן של"ד סק"ח. וכן בסימן ש"ז ס''ק ע"ז במשנ"ב). וכנ"ל לעיל תשובה י"ב. וע"ע לקמן בתשובה ע'.

לג

שימוש בסטנדר שמונח עליו כסף

כסף שנמצא על סטנדר האם מותר ללמוד עם סטנדר זה?

אסור ללמוד עם סטנדר זה, כיון שהדרך להוזיז את הסטנדר תוך כדי הלימוד ועל ידי כך מטלטל את הכסף, אא"כ ינער את הכסף מעל גבי הסטנדר.

ואם יש הפסד בניעור הכסף, אין צריך לנערו אף שודאי מטלטלו, משום שהוא טלטול מן הצד לצורך דבר ההיתר, וכיון שיש הפסד בניעור אין חובה לנער[מא] (סימן ש"ט ס''ק טו במשנ"ב ושעה"צ אות י"ט. וכן בסימן של"ו שעה"צ אות ל"ט הוכיח מהשו"ע שפס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן אסור, כה"ח אות י"א).

ולדעת החזו"ע (שבת ה' עמוד ק"י ובהערות, ועמודים ט"ו - ט"ז), המיקל בזה יש לו על מה שיסמוך, וטוב לנער הכסף קודם שמשתמש בסטנדר[מב].

כל זה מדובר באופן ששכח להוציא את הכסף מעל הסטנדר קודם השבת, אך אם הניחו על דעת שישאר שם בשבת הרי שהסטנדר נעשה בסיס לכסף ודין הסטנדר כדין הכסף שהוא מוקצה מחמת גופו ואסור להזיזו כל השבת אף אם נפל משם הכסף, דכיון שהוקצה לבין השמשות הוקצה לכל השבת (סימן ש"ט ס"ד וש"י ס"ז).

לד

דין בסיס במגש נרות שעל מכסה הסיר

בישיבה בירושלים היו נכנסים הבחורים למטבח בליל שבת ואוכלים מהחמין (צ'ולנט). נזיפת הנהלת הישיבה לא הועילה ולכך הוחלט ליתן מגש עם נרות על מכסה הסיר כך שהנרות יכבו רק בבוקר, האם זהו פתרון מוצלח?

הפתרון אינו נכון היות ובסיס לדבר האסור הוא רק כשההיתר משמש את האיסור ולא כשהאיסור משמש את ההיתר, וכאן הסיר לא משמש את הנרות אלא הנרות את הסיר וכמבואר בשו"ע (סימן רנ"ט סוס"א) שמותר ליטול את מכסה הסיר כדי לנער מעליו המוכין, אע"ג שהמוכין מוקצה מחמת חסרון כיס, מ"מ אין המכסה משמש למוכין אלא המוכין משמשים למכסה וכמו שכתב המשנ"ב (סק"ט וכן הוא במשנ"ב בסימן שי"א ס"ח ס"ק כ"ט. וכן בסימן ש"ט בשעה"צ אות כ"ד).

ואם ננקוט כהסוברים שבכל אופן יש בסיס אז גם בבוקר אסור לפתוח הסיר, מדין מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא.

לה

אכילה מפירות שנפלו מהעץ

פירות שנפלו מהעץ בשבת האם מותר לאוספם ולאוכלם בשבת?

אם נפלו מערב שבת מותר, ואם נפלו בשבת אסור משום שמא יעלה ויתלוש וגם משום מוקצה דמיגו דאיתקצאי מדעתו בבין השמשות שהיה אז מחובר אתקצאי לכולי יומא.

ובספק אם נפלו מערב שבת או בשבת, גם אסור, דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא בדבר שיש לו מתירין (סימן שכ"ב ס"ג ובמשנ"ב סק"ב, חזו"ע שבת ד' עמוד פ"ג. וע"ע לקמן תשובה ס').

וגם כשמותר לאוספם מותר רק אחד אחד ולא כולם ביחד משום מעמר[מג] (משנ"ב שם סק"ו, כה"ח אות ז', חזו"ע שם עמ' ק"ג - ק"ד). וע"ע בהליכות שבת ח"א (עמוד רל"ו) בנתפזרו הפירות בביתו שזה לא מקום גידולם האם וכיצד מותר לאוספם.

לו

אפיה באופה לחם בשבת

האם מותר ליתן קודם השבת קמח וכו' באופה לחם ולכוון שעון שבת שיפעיל את האופה לחם בשבת בבוקר?

מדין מוקצה מותר היות והוא גומרו בידי אדם ולא מסיח דעתיה מיניה[מד] (דהיינו דבר שהוא מוקצה בבין השמשות אך נמצא במצב שודאי יהיה ראוי במהלך השבת, אינו מוקצה דהאדם לא מסיח דעתו ממנו, וכמו אוכל חי על הפלטה - סימן ש"י ס''ק י"ט במשנ''ב). אכן ודאי שיש לאסור זאת מדין זילותא דשבתא. וע"ע במה שכתבנו בעניין זה לקמן בתשובה ע"ח ובהליכות שבת ח"א (עמוד תמ"ח ות"נ).

לז

ביטול כלי מהיכנו בגרמא

צלחת עם גרעינים ששמים את הקליפות באותה צלחת, האם מותר לקחת את הגרעין האחרון שכן בזה מבטל כלי מהיכנו?

מותר דהוי גרמא בביטול כלי מהיכנו (סימן רס"ה סק"ו במשנ"ב, חזו"ע שבת ג' עמוד ע"ג). מיהו כעת אסור לטלטל את הצלחת מדין בסיס לדבר האסור, אא"כ יתן שם דבר היתר (סימן ש"י ס"ק ל"ז במשנ"ב ובכה"ח אות נ"ט). וע"ע לקמן תשובה ס"ג ובהליכות שבת ח"א (עמוד קי"ח וקל"ב).

לח

טלטול כוסות עם שאריות קפה

השותה כוס קפה שחור ונשאר בתחתית הכוס החלק הבוצי של הקפה, האם מותר לטלטל את הכוס שהרי כעת הוא בסיס לדבר האסור?

מותר לטלטל את הכוס ואינו נחשב טלטול מוקצה כיון ששאריות הקפה בטלים לכוס, ואף מותר לחזור ולשטוף את הכוס[מה] ואין בזה משום איסור מתקן היות והקלקול אינו בגוף הכלי אלא חיצוני (סימן שכ"ג ס"ח ס"ק ל"ז במשנ"ב, ושכ"ה שעה"צ אות א'). וע"ע במקורות וביאורים לסוף תשובה ע"א.

מיהו אם החלק הבוצי של הקפה יותר מכזית ולא נשאר עוד משקה, הרי שלא בטל לכוס ואסור לטלטלו (כה"ח שם אות ס' בשם החמד משה). ורק אם מאוס בעיניו מותר לשוטפו מדין גרף של רעי שהתירו לטלטלו (סימן ש"ח סל"ד).

לט

טלטול מכנסיים עם כסף מהמיטה

מי שהניח מכנסיים עם כסף ביום שישי על המיטה על דעת שישארו שם בשבת, כיצד ניתן להוציא את המכנסיים והאם המיטה נעשית בסיס?

המכנסיים אינם מוקצה ומותר להוציאם כרגיל, ולכן גם המיטה לא נעשית בסיס.

ואף שהייתה דעתו שהכסף ישאר במכנסיים כל השבת (מכנסי יום חול), מ"מ כיון שכיס המכנסיים הוא כיס נשלף הרי שרק הכיס נאסר ולא כל המכנס לפי שאינו מונח על עיקר הבגד.

ובכיס שאינו נשלף וכגון חולצה, כל החולצה נעשית בסיס ונאסרת בטלטול (ובתנאי שדעתו היתה שישאר הכסף בחולצה בשבת וכגון חולצה של יום חול), ואף המיטה נעשית בסיס ונאסרת בטלטול.

מיהו מותר לישון על המיטה אף שהמזרון זז תוך כדי השינה דזהו טלטול בגופו, אבל אם החולצה היתה מונחת על הכרית אסור לישון על הכרית היות ודרך לסדרה בידו תוך כדי השינה (סימן ש"י ס"ז ברמ"א ובמשנ"ב ס"ק כ"ט - ל', וסימן ש"ח ס"ק פ"ב במשנ"ב). וע"ע לעיל תשובה י"ח ובהליכות שבת ח"א (עמוד קכ"ב).

מ

הניח אבן על עלונים שלא יעופו, האם נעשה בסיס

אבן שהונחה על עלונים שלא יעופו מהרוח האם העלונים נאסרו בטלטול  מדין בסיס?

העלונים אינם מוקצה מדין בסיס לאבן היות והאבן משמשת את העלונים ולא העלונים את האבן, ולכן יכול לנער את האבן באמצעות העלונים או להזיזה במרפק או בגב ידו (רנ"ט סוס"א, ש"ט שעה"צ אות כ"ד, שי"א ס"ח במשנ"ב). וע"ע לעיל תשובה ל"ד, ובהליכות שבת ח"א (עמוד קמ"ב).

מא

עשיית גרף של רעי לכתחילה

מצלמה שנשכחה על השולחן בחצר ביום שישי, האם מותר בשבת לשבת סביב אותו שולחן ולאכול שם פירות ופיצוחים וכשיתרבו הקליפות וזה יהיה מאוס להכניס את השולחן לבית ולנער את הקליפות לפח וכך להציל את המצלמה שלא תגנב?

אסור לעשות כן משום שאין עושין גרף של רעי לכתחילה אפילו במקום הפסד ממון, ורק לקבוע ישיבתו במקום המאוס התירו כשיש הפסד ממון (ש"ח סל"ו בבה"ל ד"ה אין עושין). וע"ע לעיל תשובה ל"ב ולקמן תשובות מ"ט, ס"ד וס"ה.

מב

הרמת עציץ שנפל

עציץ נמצא על גבי השולחן בחצר או בבית ונפל, האם מותר להרימו?

בחצר אסור היות שכשהוא צמוד לקרקע יונק מהאדמה וכשמגביהו לשולחן מפסיק את יניקתו ויש בזה איסור תולש[מו].

ובבית אין בו איסור תולש היות ואינו יונק דרך הרצפה (אא"כ הוא גר בדירת קרקע דיש לחוש שיונק), אך יש לחוש לאיסור מוקצה[מז] ולא להרימו (סימן של"ו ס"ח ובמשנ"ב שם ואות ל"ח בשעה"צ). ובעציץ מלאכותי אין חשש מוקצה ומותר להרימו וכן בפרחים בתוך מים (סימן של"ו סי"א ברמ"א).

מג

הזרקת זריקה לבעל חי חולה

האם מותר להזריק לבע"ח בשבת זריקה? מדין מוקצה ומדין רפואה.

מותר להזריק זריקה לבעל חי חולה ואין לחוש לגזירת שחיקת סממנים היות ואין אדם בהול על רפואת בהמתו כפי שבהול על רפואת גופו (סימן של"ב ס"ג וסק"ה במשנ"ב).

ואף שלשם כך צריך לטלטל את הבעל חי וטלטול בעל חי משום צער בעלי חיים נחלקו בו הפוסקים ואנו נוקטים לאסור (סימן ש"ה  ס"ק ק"ע במשנ"ב, חזו"ע שבת ג' עמוד קכ"א) מ"מ טלטול במקצת משום צער בעלי חיים מותר כמבואר בשו"ע (סימן ש"ח סעיף מ'), וכגון שתופסו[מח] ומזריק ולא מרימו, או בהאכלת תוכים קטנים שצריך לפתוח להם את הפה.

מד

הפקעת שם מוקצה באמצע השבת

מגהץ שנשבר בשבת והחליט כעת בעליו שמעתה הוא משמש משחק לילדים, האם פקע מהמגהץ דין מוקצה בשבת זו ובשבתות הבאות?

בשבת זו הוא מוקצה היות ובבין השמשות היה מוקצה, מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא (סימן ש"ח ס"ק ל"ה במשנ"ב והוא כדעת המג"א ודלא כרעק"א שחולק). וע"ע בביאורים ומקורות לסוף תשובה ע"ז.

אך בשבתות הבאות אינו מוקצה כיון שיחדו לעולם למשחק, ואף בלי יחוד לעולם אינו מוקצה לשבתות הבאות ובתנאי שבמשך השבוע השתמשו בו לפחות פעמיים למשחק (סימן ש"ח סכ"ב ובמשנ"ב ס"ק צ"ג וסימן רנ"ט סק"ב במשנ"ב). וע"ע לעיל תשובה ט"ו ולקמן תשובה מ"ו.

מה

מגהץ ומצלמה שהונחו ביום שישי על מיטה וכרית

המניח מגהץ על מיטתו ביום שישי על דעת שישאר שם בשבת וגם מצלמה על הכרית, האם וכיצד ניתן לישון על המיטה והכרית?

גם המיטה וגם הכרית אסורים בטלטול מדין בסיס לדבר האסור אף שהמגהץ והמצלמה הוסרו משם במהלך השבת (סימן ש"ט ס"ד וש"י ס"ז). על המיטה מותר לישון אף שהמזרון זז תוך כדי שינה, לפי שמזיזו בגופו[מט] ולא בידו (סימן ש"י ס"ח וסימן ש"ח ס"ק פ"ב במשנ"ב).

על הכרית אסור לישון לפי שהדרך לסדרה בידו תוך כדי השינה (סימן ש"ט ס"ק ט"ו במשנ"ב), ולכן יסירנה ברגלו או במרפקו (סימן שי"א ס"ח וסימן רע"ו ס"ק ל"א במשנ"ב).

אמנם אם הניחם על דעת להוציאם קודם השבת או שהניחם בסתם ללא שום מחשבה, אין כאן דין בסיס ומותר לטלטל את המזרון והכרית לאחר שיוציא משם את המגהץ והמצלמה ברגלו או במרפקו או ע"י מטאטא (כדעת הבית יוסף בסימן ש"ט ס"ד ופסקו המשנ"ב שם בס"ק י"ח).

מו

יחוד אבנים לצורך הפגנה

דוד ויהונתן טיילו ברחובות ירושלים בשבת, בדרך נקלעו להפגנה על כבוד השבת, לפתע ראו אנשים מיידים אבנים על שוטרים, פנה דוד ליהונתן ואמר לו: "תראה איזה חילול ה' ואם על זה יש להם תירוצים מה עם איסור מוקצה של טלטול האבנים?"

יהונתן השיב לו שאפשר לדון אותם לכף זכות שיחדו אבנים קודם השבת, לשיחה הצטרף ראובן ואמר שאכן כן הם מכניסים ביום שישי כמות גדולה של אבנים ומייחדים אותם, מי לדעתך צודק?

האבנים הם מוקצה ולא מועיל בהם יחוד כיון שאינו יחוד לעולם (שהרי לא משתמשים שוב ושוב באותו האבן), ובדבר שאין דרכו באותו שימוש צריך יחוד לעולם (סימן ש"ח סכ"ב).  וע"ע לעיל תשובה ט"ו מה שכתבנו בעניין זה.  

אמנם פשוט הדבר שיש במעשים מעין אלו איסורים הרבה יותר חמורים ממוקצה והם:

א. חילול השם, והוא דבר שאין לו כפרה אף שעשה תשובה וקיבל יסורין ועבר יום הכיפורים, אלא שלושתן תולין ומיתה מכפרת וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק א' הלכה ד'). ודעת רבינו יונה (שערי תשובה – שער ד' אות ה') שאם יעשה קידוש ה' בכונה תחילה יכופר לו.

ב. הכאת יהודי שהיא אסורה מהתורה ואפילו אם המוכה רשע (כמבואר בשו"ע חו"מ סימן ת"כ ס"א). ואין הבדל בזה אם מכהו בידו או שזורק עליו אבן (כמבואר שם בסימן שפ"ד ס"א).

ג. מזיק ממון חבירו וחייב לשלם בדיני אדם (חו"מ סימן שפ"ד ס"א ושע"ח ס"א), ואין יום הכיפורים מכפר עד שישלם לניזק וגם יפייסנו (כמבואר בהלכות יום הכיפורים סימן תר"ו ס"א. וע"ע במה שכתבנו בזה בהליכות מועד - חגי תשרי מהדורה קמא עמוד צ"ו ואילך).

מז

הזזת מזנון או ספריה לצורך הוצאת הטבעת

אשה שנפל לה טבעת מאחורי המזנון או הספריה, האם מותר להזיזם כדי להוציא את הטבעת?

אם בימות החול לא נמנעים להזיזם כשצריך הרי שאינם מוקצה ומותר לעשות כן אף בשבת (ובתנאי שלא מחוברים בברגים) אף שהם גדולים וכבדים וצריכים כמה בני אדם להזיזם, דכל כלי אפילו הוא גדול וכבד הרבה לא נתבטל ממנו שם כלי.

אך אם נמנעים בימות החול להזיזם מחשש הפסד וקלקול הרי הם מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור להזיזם בשבת[נ] (סימן ש"ח סק"ח במשנ"ב). ע"ע לקמן תשובה ע"ז.

מח

החזרת פח אשפה לבית אחר ריקונו

מי שהוזקק לרוקן את פח האשפה הביתי לפח המרכזי מחמת ריח וכדו' האם וכיצד נתיר לו להכניסו לבית?

פח אשפה הוא מוקצה מחמת גופו אף כשהוא ריק היות והיה בו אשפה בבין השמשות (סימן ש"י ס"ז) אך מכיון שבא לידו בהיתר (שהיה מאוס בעיניו ומשום כבוד האדם התירו לטלטלו - סימן ש"ח סל"ד) מותר אף להחזירו כל זמן שלא הניחו מידו (משנ"ב ס"ק קל"ז בשם המג"א), אולם אם הניחו מידו אסור שוב להרימו אף כשיש חשש שיגנב, דלא התירו טלטול מוקצה משום הפסד ממון (סימן ש"ח סל"ט ושעה"צ אות כ"ד ועוד).

אך יש עצה ליתן שם דבר היתר[נא] ולהחזיר את הפח (שם בשו"ע סל"ה) ובתנאי שלא ימאס אותו דבר היתר (משנ"ב שם ס"ק קל"ח). וגם בתנאי שהיה חייב להוציא את הפח משום חשש קריעה או נזילה של השקית. ע"ע לקמן בתשובה ע"ג.  

ואם לא היה אשפה בפח בבין השמשות, מותר להחזירו אף כשהניחו מידו לפי שאינו מוקצה אחר שהתרוקן ואף אם נחמיר שהוא כלי שמלאכתו לאיסור לפי שנועד לשמש את האיסור (עי' לעיל תשובה א' הערה א') מ"מ לצורך גופו מותר שהרי מטלטלו כדי להשתמש עמו (סימן ש"ח ס"ג). וע"ע בהליכות שבת ח"א (עמוד קמ"ד וקמ"ו).

וע"ע

מט

קילוף פירות כשמסופק אם לבסוף יהיה מאוס

האם מותר לאדם לקלף תפוזים וכדו' כשמסופק אם לבסוף זה יהיה מאוס, ואז יהיה מותר לטלטל את הקליפות מדין גרף של רעי?

אף שאין עושין גרף של רעי לכתחילה, דהיינו אין לעשות פעולה שתגרום למאיסות ואז נצטרך להתיר הטלטול מדין גרף של רעי שהתירוהו חז"ל משום כבוד האדם[נב], זהו דוקא כשוודאי ימאס ולא בספק, ואם לבסוף נמאס מותר להוציאו (סימן ש"ח סל"ו ובמשנ"ב ס"ק קל"ט ובבה"ל שם ד"ה כדי להוציאו). ולכן מותר לקלף תפוז או בננה אף כשמסופק שאולי לבסוף יהיה מאוס, וכשנמאס מותר לטלטלו מדין גרף של רעי.

אך כל זה כשאין זה צורת השימוש וכגון שיש פח לידו, אבל אם זו צורת השימוש הרגילה וכגון שמקלף פירות ופיצוחים בשולחן ולבסוף נמאסים, מותר לעשות כן לכתחילה ואין בזה משום אין עושין גרף של רעי לכתחילה היות וכך הרגילות (חזו"א סימן מ"ח אות ט').

נ

מאכל שלא סומכים על כשרותו אם נחשב מוקצה

משפחה שלא סומכים על כשרותו של ממתק מסויים, האם הוא מוקצה לבני אותה משפחה?

הממתק אינו מוקצה היות וראוי לאכילה לאחרים שכן אף לדעתם הוא מותר באכילה לאחרים רק שהם מחמירים, אכן אם לדעתם הוא אסור באכילה אף לאחרים הרי שהוא מוקצה עבורם ואסור להם לטלטלו (סימן ש"ח סוס"ק ק"ע במשנ"ב ומקורו במג"א בשם תוספות, שערי תשובה סימן תקי"א אות ג' בשם החיד"א, חזו"א סימן מ"ט ס"ק ט"ז, וע"ע בהליכות שמיטה עמוד ק"כ הערה ל"ו). וע"ע לעיל בדיני הכנה וכבוד שבת (תשובה ג') במי שבמשך השבוע אוכל סוג כשרות לא מהדרין האם יש עניין שלפחות בשבת יאכל כשרות מהדרין.

נא

מאכל השמור במחסן לצורך שבת חתן, אם נחשב מוקצה

קופסאות שימורים שהונחו במחסן עבור שבת חתן ומקפידים לא להשתמש בהם, האם הם מוקצה בשבת ואסור לאוכלם או לטלטלם?

המאכלים אינם מוקצים אף שדחאם בידיו מלהשתמש בהם מ"מ כיון שראויים לאכילה אינם מוקצה, דכדי שמאכל יחשב למוקצה בשבת צריכים שני תנאים, דחייה בידיים ואינו ראוי (סימן ש"י ס"ב ובמשנ"ב סק"ה).

וביום טוב מאכלים אלו מוקצה לבני ספרד לפי שאינם עומדים לאכילה כעת ולבני אשכנז אינם מוקצה וכמו בשבת[נג] (סימן תצ"ה ס"ד ובמשנ"ב ס"ק ט"ו - ט"ז).

נב

טלטול אבוקדו קשה

סלסלה של אבוקדו שחלקם קשים מאוד שדינם כמוקצה וחלקם רכים, כיצד ניתן לבדוק מהם הרכים בלי לעבור על איסור טלטול מוקצה?

אף שאסור להזיז מוקצה ואפילו במעט (סימן שי"א ס"ז, סימן ש"ח ס"מ וסימן רס"ה ס"ג ברמ"א וסק"י במשנ"ב), מ"מ נגיעה במוקצה מותר, ולכן אם יכול לנגוע באבוקדו על ידי מישוש בלי להזיזם (וכגון שהם בערימה ובצפיפות שאחד תומך בשני) כך יעשה (סימן ש"ח סמ"ב בשו"ע וע"ע ס"ק י"ז במשנ"ב וסימן ש"י ס"ק כ"ב).

ואם ודאי לו שיזוז האבוקדו על ידי המישוש, יכול לתחוב מזלג או קיסם באבוקדו וכך לדעת אם הם קשים או רכים, ואף שמוזיזם תוך כדי הבדיקה, הרי זה טלטול מן הצד ומותר לצורך דבר ההיתר (סימן שי"א סק"ו במשנ"ב וסימן ש"ח ס"ק קט"ו). וע"ע בהליכות שבת ח"א (עמוד קכ"ו) מדוע אבוקדו קשה כאבן דינו כמוקצה.

נג

טלטול מטבע לצורך לימוד

מטבעות כסף שהודבקו על קרטונים קודם השבת לצורך לימוד, האם מותר בשבת לטלטלם, ומה הדין במטבע ששמו אותו בתור כפתור קודם השבת והורידוהו האם כעת שאינו בבגד נחשב מוקצה?

אותם מטבעות שהודבקו בקרטונים לשם לימוד אינם מוקצה משתי סיבות:

א. יחוד לעולם, היות וכך זה אמור להישאר ולא להוריד ולהשתמש, ועל כל פנים כך הייתה דעתו של המדביק.

ב. נעשה בהם מעשה שזה ההדבקה על הקרטונים לשם לימוד. ולכן גם מטבע ששמו אותו בתור כפתור אינו מוקצה אף שלא יחדוהו לעולם לפי שנעשה בו מעשה (סימן ש"ג סכ"ב ובמשנ"ב ס"ק ע"ד וע"ה. וע"ע בחזו"א סימן מ"ב ס"ק י"ג שחולק וסובר דלא מועיל יחוד לעולם או מעשה במטבע היות ויש לו תשמיש אחר קבוע והרגילות שמחזירים אותו לתשמישו הקבוע).

אולם אם הסירו את המטבע מהקרטון הרי זה כמטבע רגיל שהוא מוקצה מחמת גופו, דמעתה אינו מיוחד לצורך לימוד.

וכן אם הסירו את הכפתור מהבגד ואין בדעתם לחזור ולהשתמש בו בתור כפתור, חזר לאיסורו.

נד

טלטול כרית עם מצלמה

מצלמה שהונחה על הכרית ביום שישי על דעת להסירה קודם השבת ומחמת שכחה לא הוסרה, האם מותר בשבת לטלטל את הכרית עם המצלמה לנערה במקום אחר, מחשש שאם ינערו את הכרית כאן תשבר המצלמה?

אם מטרתו בשביל השימוש בכרית מותר ולא נחשב לצורך דבר האסור[נד], אבל אם מטרתו לשמירת המצלמה אף ניעור אסור, דטלטול מן הצד או ניעור מותר רק לצורך דבר ההיתר (סימן ש"ט ס"ק י"ד במשנ"ב ושעה"צ אות י"ז).

נה

טלטול דלת ספריה שהתפרקה

דלת של ספריה שהתפרקה האם מותר לטלטלה כשאינה ראויה לשום מלאכה, ומה הדין אם גם הספריה התפרקה?

דלת ספריה שהתפרקה מותר לטלטלה אף שאינה ראויה כעת לשום מלאכה היות ובאה מכלי ועתידה לחזור לכלי ואין חילוק אם התפרקה קודם השבת או בשבת[נה] (סימן ש"ח ס"ח בשו"ע ובמשנ"ב ס"ק ל"ה. ויש מחמירים אם כעת אינה ראויה לשימוש שאינו חריג. עי' אג"מ ח"ה סימן כ"ב אות כ', ובשש"כ פט"ו הערה רכ"ב בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל). וע"ע לעיל בתשובה כ"ז ובהערה שם.

ואם גם הספריה התפרקה אף הדלת מוקצה, היות ועיקר הכלי לא קיים לא שייך לטלטל הבן אגב אביו (שעה"צ אות ס"ח בשם הערוך והמאירי. וכן הוא במנחת שבת על קצוש"ע סימן פ' ס"ק רמ"ב וקצות השולחן סימן ק"ח בדק השולחן סק"ג). וע"ע לקמן בתשובה ס"ט וע"ה ובהליכות שבת ח"א (עמוד קכ"ח).

נו

טלטול עגלה שהתפרק ממנה גלגל בעודה בידו

עגלה שהתפרק ממנה גלגל, העגלה מוקצה מחשש שמא יתקע את הגלגל (יעוי' בהליכות שבת ח"א עמוד קל"ג וכן לקמן בתשובה ס"ט), האם כל זמן שהעגלה עדיין ביד האדם מותר לו לטלטלה וכן עדשת משקפיים שהתפרקה האם כל זמן שהמשקפיים בידו מותר לטלטלם?

על פי המבואר בבה"ל (סימן ש"ח סט"ז ד"ה דאסור) מותר היות ובא לידו בהיתר, ולא חוששים שמא יחבר את הגלגל לעגלה או את העדשה למשקפיים[נו]. וכדין כל מוקצה שהתירוהו בטלטול וסיבת ההיתר נגמרה שמותר לו להמשיך ולטלטלו עד למקום שחפץ (סימן ש"ח במשנ"ב ס"ק קל"ז, סימן ש"י ס"ק ט"ו, של"ט סוס"ק י"ט), קל וחומר כשבא לידו בהיתר ונהפך תוך כדי לאיסור וכמו בנידון דידן (סימן תק"ו ס"ק כ"ט במשנ"ב).

ולכן המקלף תפוז או בננה וכעת הקליפה בידו לא צריך להשליכה מידו מיד אלא יכול ללכת להיכן שחפץ לזורקה היות ובא לידו בהיתר ובידו נהפך לאיסור וכן בעטיפות חטיפים כגון ופלים וארטיק, אך לאחר שהניחם מידו שוב אסור לטלטלם דהם מוקצה שאינם ראויים לכלום, ורק אם מאוס בעיניו מותר מדין גרף של רעי (סימן ש"ח סל"ד). ע"ע לקמן תשובה ס"ד.

נז

טלטול גפרור או עץ לחצוץ שיניו

בשר הנמצא בין השיניים, האם מותר לטלטל חתיכת עץ מוקצה כדי לחצוץ בין השיניים או לקחת גפרור ולשייף אותו.

מותר לו לקחת חתיכת עץ מוקצה כדי לחצוץ בין שיניו היות והתירו טלטול מוקצה משום כבוד הבריות, וכן לקחת גפרור ולתקנו בידו לקיסם דזהו איסור דרבנן של עשיית כלי לפי שנעשה בידו ולא בכלי והתירו איסור דרבנן משום כבוד הבריות, אך לתקנו לקיסם ע"י סכין וכדו' אסור היות והוא איסור דאורייתא של עשיית כלי, לפי שנעשה כרגילותו על ידי סכין וכדו' ולא בידו שזה שינוי.

וכל ההיתר רק בלא יכל להכין קיסם מערב שבת וכגון שהתארח בבית חבירו ולא יכל להכין מערב שבת או שחשב שיש לו קיסם וכעת רואה שנגמר, הא לאו הכי אסור, לפי שהיה לו להכין קודם השבת (סימן שכ"ב ס"ק י"ד ושעה"צ אות י"ב). וע"ע בהליכות שבת ח"א (עמוד קס"ד).

וגם רק באופן שנראה הבשר בין השיניים וגנאי הוא לו, דאז יש להתיר באופנים הנ"ל איסור דרבנן משום כבוד הבריות, אבל אם רק מציק לו דבר מה שנתפס בין השיניים ואין לו מזה בושה ובזיון אין להקל (משנ"ב שם).

נח

הוצאת מפת הניילון מהפח כדי למצוא את הטבעת

טבעת שנשכחה בתוך מפת ניילון עם כל הפסולת, האם מותר להוציא את מפת הניילון מהפח לפותחה ולהוציא את הטבעת שהרי הסיחו דעתם באופן מוחלט מכל תכולת הפח?

מותר לפי שהיסח הדעת היה בטעות והיסח הדעת בטעות אינו חשוב היסח הדעת (סימן ש"י ס"ד בשו"ע ובמשנ"ב שם ס"ק י"ז).

ואף שהמפה בסיס לאיסור שזה הפסולת, מ"מ הטבעת חשובה יותר והרי זה בסיס לאיסור והיתר שההיתר חשוב יותר דמותר לטלטל (סימן ש"י ס"ח).

ובכדי שיהיה מותר לחזור ולזרוק את המפה לפח ללא סרך איסור, יש להקפיד לתופסה כל העת (אחד יפתח והאחר יוציא את הטבעת), דאז כיון שבא לידו בהיתר מותר להמשיך ולטלטל וכפי שהארכנו בזה לעיל בתשובה נ"ו.

ואף שגם אם יניחנה מידו הרי הוא גרף של רעי (מאוס מאוד) ומותר לטלטלו, מ"מ אין עושין גרף של רעי לכתחילה גם לא בהפסד ממון (סימן ש"ח סל"ו ובבה"ל שם ד"ה אין עושין).

נט

שלג בשבת

מה דינם של גשם או שלג שירדו בשבת?  

גשם או שלג שירדו בשבת אינם מוקצה כל זמן שראויים לפחות לשתיית בהמה, אך אם המים או השלג מאוד מלוכלכים עד שלא ראויים אף לשתיית בהמה הרי הם מוקצה[נז].

אבל אסור לעשות בובות או צורות משלג מכיון שיש בזה איסור עשיית כלי, ואינו דומה למשחק לגו וכדו' שמותר, דשם כך צורת השימוש - מרכיבים ומפרקים כל הזמן, אך כאן רק בונים ומפרקים או שמתפרק מאליו ואין זה צורת שימוש. מיהו סתם עשיית כדורי שלג לא מדוייקים ומדודים כמו שרגילים הילדים לעשות (קובבות) מותר, יעוי' במשנ"ב סימן ת"ק ס"ק י"ז ולקמן תשובה מ"ו. ולזרוק אחד על השני אם זה מצער אף ביום חול אסור.

ולגבי הליכה על השלג, אם כל הארץ מלאה שלג מותר ללכת על השלג אף שמרסקו תוך כדי הליכה, אבל אם יש מקום ללא שלג ילך באותו המקום (סימן ש"כ סי"ג ובמשנ"ב שם, וע"ע בחזו"ע שבת ד' עמוד קע"א).

ולנער שלג מהבגד מותר שלא בחוזקה כדין נוצות שנמצאות על הבגד[נח], אך בחוזקה אסור כדי שלא יצא הבלוע בבגד ויעבור באיסור כיבוס (סימן ש"ב ס"א בבה"ל ד"ה מן הטל).

ס

טלטול כסא שהונח עליו נרות

כסא שהדליקו עליו בערב שבת נרות וביום שבת נלקחו הנרות ונתערב הכסא בכסאות אחרים, האם מותר להשתמש בכסאות[נט]?

לכאורה יש לאסור השימוש בכסאות על פי המבואר בשו"ע (סימן תקי"ג וסימן שכ"ב) שכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, דהיינו כל דבר שיוּתר מאליו במוצאי שבת אסור להשתמש בו בשבת על ידי ביטול ברוב[ס].

ואם כן הוא הדין בשימוש בכיסאות, דכל כסא הוא ספק מוקצה (דשמא הוא הכסא שהונחו עליו הנרות ונעשה בסיס, דמיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא), ולא מתבטל ברוב לפי שיכול להשתמש בו במוצאי שבת בהיתר גמור.

אלא שהנודע ביהודה[סא] (תניינא אבן העזר סימן ל"ח. הובא גם בספרו הצל"ח פסחים ט ע"א ד"ה תשע צבורין) כתב לחדש שדבר שיש לו מתירין נאמר דוקא בדבר מאכל שהשימוש בו הוא חד פעמי, כגון ביצה שנאכלת פעם אחת בלבד ובכך נגמר שימושה, אך בדבר שהשימוש בו רב פעמי לא שייך לאסור מדין דבר שיש לו מתירין, כיון שאם לא ישתמש בו בשבת אלא רק לאחר השבת יפסיד את השימוש של אותה השבת[סב]. ולפי זה מותר להשתמש בכל הכסאות מדין ביטול ברוב (דיבש ביבש חד בתרי בטיל, כמבואר ביו"ד סימן ק"ט ס"א).

אמנם יש חולקים על הנודע ביהודה בזה (יעוי' בש"ך יו"ד סימן ק"ב סק"ח, וכן משמע בבה"ל סימן ש"ח ס"ז ד"ה מבעוד יום), ולכן לכתחילה אם אפשר להשתמש בכיסאות אחרים כך צריך לעשות, אך אם אין כיסאות אחרים וגם לא ניתן להשיג מהשכנים יכולים להקל ולהשתמש בהם ולסמוך על הנודע ביהודה הנ"ל (ע"ע חזו"ע שבת ג' עמודים קל"ג - קל"ד).

ס"א

חטיפי מזון עם כרטיסי גירוד

חטיפי מזון שיש בתוכם כרטיסי גירוד המקנים אפשרות זכיה בחטיף נוסף או סכום כספי מסויים, האם מותר להשתמש בהם בשבת?

החטיף אינו נחשב מוקצה, כיון שבשבת זקוק לו יותר ולא לכרטיס גירוד, ומבואר בפוסקים (הובאו במשנ"ב סימן רע"ז ס"ק י"ח) שבסיס לאיסור ולהיתר נמדד לפי הצריכות לאותה שבת, ומכיון שהחטיף נצטרך יותר בשבת נחשב הדבר כבסיס לאיסור וההיתר שההיתר חשוב יותר[סג], ולכן מותר לטלטל את החטיף ולאוכלו כרגילותו בשבת.

אך את כרטיס הגירוד אסור לטלטל בשבת, הן מצד שטרי הדיוטות היות ומבשר על זכיה או אי זכיה, והן מצד מוקצה מחמת גופו וכדין כסף שאפשר להשיג עמו דברים[סד].

ולכן יש להקפיד להשאיר בגמר השימוש כמה חתיכות מאותו חטיף בשקית כדי שיוכל לטלטלו ממקום למקום. ואם נגמר כל החטיף אין לטלטל את השקית שבתוכה כרטיס ההגרלה מדין בסיס לדבר האסור באמצע השבת (כמבואר במשנ"ב ובכה"ח סוף סימן ש"י).   

אמנם כרטיסי זכיה שמקבלים ילדים במתמידים וכדו' שכתוב בהם שיכולים לקבל פלאפל או פיצה בחנות הקרובה, אינם מוקצה לפי שמעידים אותם כרטיסים שאותו ילד למד היטב או שינן משניות וכדו' והוא מספיק שימוש חשוב ליתן עליו תורת כלי.

ס"ב

טלטול סכו"ם חד פעמי לאחר השימוש בו

סכו"ם חד פעמי האם הוא מוקצה לאחר השימוש בו?

גם לאחר השימוש בסכו"ם חד פעמי אין דינו כמוקצה ומותר לטלטלו כיון שראוי לשימוש לאותו שאכל בו אעפ"י שלאחרים אינו ראוי לשימוש. ואם התלכלך מאוד באופן שגם זה שהשתמש בכלי מקודם חריג ומשונה אם ישתמש שוב בכלי הרי זה מוקצה. וכן אם זרקו לאשפה הריהו מוקצה, אף שזרקו באמצע השבת.

גביע לבן וקופסת גבינה אינם מוקצה בגמר השימוש לפי שיש בהם שאריות הראויות לאכילה. ואם לא נשאר בהם שאריות הרי הם מוקצה, אא"כ פתחם קודם השבת דאינם מוקצה בגמר השימוש. זרקם לאשפה הרי הם מוקצה בכל אופן.

שקיות חטיפים כגון ביסלי ובמבה הרי הם מוקצה בגמר השימוש ולכן יקפיד להשאיר בהם מעט או שלא יניחם מידו וילך לפח ויזרקם, פתחם קודם השבת, אינם מוקצה בגמר השימוש לפי שראוי ליתן שם פסולת וכדו'.

עטיפות וופלים וארטיק הרי הם מוקצה בגמר השימוש ולכן לא יניחם מידו עד שיזרקם לפח.

עטיפת סוכריה אינה מוקצה.

שקית חלב בגמר השימוש אינה מוקצה לפי שנשארים בה שאריות חלב. לאחר שהוציאה מהכד ורוקן את אותם טיפות, הרי השקית מוקצה, לפיכך יקחנה לפח בעודה בידו.

מקורות וביאורים:

דין סכו"ם חד פעמי אחר השימוש

בסימן ש"ח סעיף ו' פוסק השו"ע דכלי שנשבר בשבת מותר לטלטל את שבריו אם עדין ראויים לשימוש מסויים ואין הבדל אם נשבר בשבת או לפני השבת ובין אם ראוי למלאכתו הראשונה או למלאכה אחרת, וברור שהכונה כאן שראוי השבר לשימוש שאינו חריג דאל"ה כל שבר כלי אפי' של זכוכית ואפי' קטן נוכל למצוא לו איזה שימוש מסויים חריג ומשונה ולא היו מדגישים בגמ' ובשו"ע שראוי לשום מלאכה, והחידוש בסעיף הזה דאע"ג שאינו עומד השבר למלאכה מסויימת מ"מ כיון שראוי אינו מוקצה היות ובא מכלי, משא"כ באבן וכדו' אעפ"י שראוי לתפוס עמה דלת וכיוצ"ב היא מוקצה דכיון שלא היה עליה מעולם תורת כלי לא די בראוי לשימוש מסויים אלא בעינן עומד לשימוש מסויים וכמבואר במשנ"ב ס"ק כ"ח, וע"ע בס"ק ע"ג במשנ"ב. ולכן סכו"ם חד פעמי שהשתמש בו אינו מוקצה היות וראוי לשימוש שוב לאותו אדם שאכל בו ואין זה דבר חריג ומשונה וגם אם לא יאכל באותה צלחת וכדו' מאכל אחר מ"מ יכול לאכול שוב מאותו מאכל שאכל בה לפני כן ואעפ"י שלא עומד לכך מ"מ ראוי לכך ואינו חריג ומשונה ולא גרע משבר כלי וכמש"נ, ולא אכפת לן במה שלאחרים אינו ראוי כלל דכיון שלאחד ראוי לכן לכולם לא הוי מוקצה, וכמו במשקפיים עם מספר גבוה במיוחד דלא הוי מוקצה לאף אדם כיון שמשמשות את בעליהם. (וכך מפורש בסימן ש"ח סעי' נ"ב). ודוגמא לדבר זה, דמעולם לא שמענו שבקבוק חד פעמי שהתרוקן שיחשב מוקצה ואע"ג שרובא דרובא זורקים אותו לפח ואינו עומד לשימוש מ"מ כיון שראוי לשימוש ואין זה שימוש חריג אינו מוקצה. ורק אם הסכו"ם מאוד מלוכלך שחריג ומשונה להשתמש עמו שוב אף לאותו שאכל בו מתחילה אז יש לדונו ככלי שנשבר ולא ראוי לשום שימוש נורמלי והוא מוקצה.

גביע לבן, שקית חלב ואריזות מזון אחר השימוש

גביע לבן וקופסת גבינה שהתרוקנו מתכולתם אף שחריג מאוד לחזור ולהשתמש בהם שוב ולכן יש לדונם כמוקצה, מ"מ בדרך כלל נשארים בהם שאריות הראויות לאכילה ולכן אינם מוקצה כל זמן שלא זרקם לפח האשפה, אך אם לא נשארו בהם שום שאריות הרי הם מוקצה. וכל זה כשפתחם בשבת דאסור בגמר השימוש ליתן שם פסולת וכדו' דאז פתיחתו למפרע נאסרת משום עשיית כלי וכדלקמן, (ולסברא זו אף אם לא היה חריג להשתמש עמהם שימוש חוזר, הרי זה מוקצה לפי שאסור לעשות כן), אבל אם נפתחו קודם השבת, אינם מוקצה בגמר השימוש לפי שראוי ליתן שם פסולת ואינו חריג והרי זה כשבר כלי הראוי לשום מלאכה שאינו מוקצה וכנ"ל.

וכן שקיות חטיפים כגון ביסלי ובמבה שנפתחו בשבת, הרי הם מוקצה בגמר השימוש לפי שאסור ליתן שם פסולת או חטיפים משקית אחרת דאז פתיחתו למפרע נאסרת משום עשיית כלי (יעוי' בהליכות שבת ח"א עמוד קע"א), אך אם נפתחו קודם השבת, אינם מוקצה בגמר השימוש לפי שראוי ליתן שם פסולת או חטיפים אחרים.

עטיפות וופלים וארטיק הרי הם מוקצה בגמר השימוש בכל אופן לפי שחריג ליתן שם פסולת וכדו', ולכן לא יניחם מידו אלא ילך לפח ויזרקם וכפי שביארנו לקמן בתשובה ס"ד ושם ביארנו מה הדין בעבר והניח מידו. ואף דיש לדון בכל זה דהעטיפות עדיין ראויות לשימוש לקרוא בהם ערכי התזונה כגון קלוריות כדי לידע אם יכול לאכול עוד וכדו' (ויקרא בהרהור לפי שהוא צרכי גופו כמבואר בסימן ש"ז סי"ד) או את משקל החטיף לדעת אם יש שיעור ברכה אחרונה, מ"מ נראה שהוא שימוש חריג לאחר האכילה, דאלו דברים שבודקים אותם לפני האכילה, מ"מ יש למיקל המטלטל אריזות מזון בגמר השימוש על מה שיסמוך.

עטיפת סוכריה אינו מוקצה, דראוי לעטוף עמה סוכריה אחרת או סתם פסולת.

שקית חלב בגמר השימוש היא מוקצה דחריג מאוד להשתמש עמה שוב, ואעפ"כ מותר להוציאה מכד החלב לפי שתמיד נשאר מעט חלב בפינות השקית (ופעמים שהוא גורלי לקפה כידוע), ולאחר שרוקן את אותם טיפות יקחנה לפח בעודה בידו.

ובספר אורחות שבת פי"ט הערה רי"א הביא דנחלקו בזה פוסקי דורינו. ולפלא בעיני שלא דנו כלל מסימן ש"ח ס"ו הנ"ל, והנלע"ד כתבתי. וע"ע בשש"כ פכ"ב סנ"ג.

סכו"ם חד פעמי שזרקו לאשפה בשבת

סכו"ם חד פעמי שזרקו לפח הוי מוקצה. אע"ג שבשו"ע בסימן ש"ח ס"ז פסק ששבר כלי שזרקו לאשפה בשבת אינו מוקצה כיון שבבין השמשות היה על השבר תורת כלי, מ"מ ה"מ התם שעדין ראוי לשימוש אחר שזרקו אבל בסכו"ם חד פעמי שזרקו לאשפה ודאי אינו ראוי לשימוש נורמלי, ודבר משונה וחריג הוא להשתמש בו שוב ולכן כתבנו דהוי מוקצה אף שזרקו בשבת. וכן פסק מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל - שולחן שלמה סימן שי"ד הערה י"ב, וש"ח ל"ז וע"ע בחזו"ע שבת ג' עמוד קכ"ט ובחוט שני ח"ג עמוד ק"ו.

ס"ג

לקיחת דבר היתר ממגירה שיש בה גם דבר איסור

מגירה שיש בה דברי מוקצה ודברי היתר כגון אלבום תמונות ומצלמה, האם מותר ליקח את דברי ההיתר היות ובכך י"א דהופך את המגירה למוקצה?

מותר, אע"ג דאסור ליתן דבר מוקצה במגירה משום מבטל כלי מהיכנו וכמבואר בשו"ע בסימן רס"ה ס"ג, מ"מ כאן שהוא בגרמא מותר כמבואר במהרי"ל והסכים עמו המג"א ופסק כן המשנ"ב בס"ק ו'.

נידון זה מעשי בצלחת מחולקת שבחלקה שמים פיצוחים ובחלקה פסולת שבתחילה מותר ליתן פסולת היות ויש שם אוכל אבל ברגע שלוקח את הגרעין האחרון נמצא מבטל כלי מהיכנו (דמעתה הצלחת בסיס לאיסור שזה הפסולת ויש בסיס באמצע השבת), וכיון שזה רק גרמא לכן מותר.

אם שם את הקליפות בצלחת ריקה יש ליתן דבר היתר בצלחת ורק אח"כ יתן שם הפסולת ובכך אינו מבטל כלי מהיכנו היות והוי בסיס לאיסור ולהיתר וכמבואר בבן איש חי (שנה שניה סוף פרשת מקץ). וכשיכול לנער הפסולת מיד על השולחן ואינו מקפיד אין צריך ליתן קודם דבר היתר בצלחת לדעת המג"א והביאו המשנ"ב בסימן רס"ה ס"ק ה' וכך ההלכה לבני אשכנז, ולדעת הבית יוסף (סימן רס"ה ס"ג) והבן איש חי תמיד צריך ליתן דבר היתר בצלחת וכך ינהגו בני ספרד, ואם הוא כלי המיועד לקבלת פסולת כגון צלחת חד פעמית כשכך הרגילות באותו הבית לכו"ע מותר דכיון שמוכן לכך לא שייך ביטול כלי מהיכנו. וכ"ז לענין שימת הפסולת בצלחת אבל כשבא לטלטל הצלחת אפילו החד פעמית לכו"ע צריך ליתן שם דבר היתר היות והוי בסיס לדבר האסור שאסור לטלטלו, וע"י דבר היתר שנותן שם הוי בסיס לאיסור ולהיתר ומותר. ובביאור דעת מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל הארכנו במקורות וביאורים בסוף התשובה ולמעשה דעתו תואמת למה שכתבנו כאן.

מקורות וביאורים:

גרמא בדרבנן

הן אמת שנידון המהרי"ל שונה מנידון דידן דהוא דיבר שיש נר שמן תלוי מעל השולחן ולא רוצה שיטפטף שמן על השולחן ולכן שם כלי מבעו"י תחת השולחן ואחר האכילה מסיר השולחן והשמן נוטף לכלי, והיה מקום לומר שרק זה נחשב לגרמא היות ולא מתעסק לא במוקצה ולא בכלי שלשם בא המוקצה אבל בעניננו שמתעסק במגירה שבתוכה המוקצה אולי אינו גרמא ונחשב למעשה בידים, ואינו נכון דמפורש במאירי שבת קמ"ב ע"א ד"ה כבר דמי שיש לו איסור והיתר בתוך כלי דנוטל ההיתר ואין זה מבטל כלי מהיכנו היות וזה גרמא וכ"כ שם התוס' אלא שלא ביארו הטעם, וכן פסק המשנ"ב בסימן ש"ט ס"ק ט', וכ"כ מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל בשש"כ פכ"ב הערה מ' ולכן כתבנו להתיר. ואעפ"י שהמהרי"ל כתב עוד סיבה להתיר הזזת השולחן היות ולא מתכוין ליתן שמן בכלי אלא שלא יטנף השולחן, מ"מ אין מחלוקת בין שתי הסיבות ושתיהם אמת וכדחזינן במאירי הנזכר ובדברי המשנ"ב והגרש"ז אויערבך, וביותר מזה מצינו, שהפוסקים למדו מכאן שכל גרמא בדרבנן מותר ולא רק בביטול כלי מהיכנו, ע"י שש"כ פכ"ח הערה ס"ה בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל. ואור לציון ח"ב פל"ט תשובה ג', וכן הוא בשו"ת יביע אומר ח"ג סימן י"ז אות י"ט. וכן כתב מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל במנחת שלמה ח"א עמוד פ"ה ועמוד ע"ו בהרחבה וכן משמע במחצית השקל סימן רס"ה ס"ק ב' שביאר את המג"א שרק בכיבוי שעיקרו מהתורה אסרו גרמא אבל בביטול כלי מהיכנו שעיקרו מדרבנן מותר גרמא. משמע שאין זה היתר רק בביטול כלי מהיכנו אלא בכל דבר שעיקרו מדרבנן וכן יש להוכיח מסימן שנ"ז ס"ג, (ולכן צ"ע מה שפסק שם השש"כ שמותר להרים את נצרת הפעמון בשעון מכני רק לצורך מצוה ומשום גרמא בהשמעת קול, ולנ"ל מותר גם ללא צורך מצוה, דגרמא בדרבנן מותר לכתחילה). וע"ע במש"כ לקמן בביאורים לתשובה ע"א דחפץ שהיה בסיס לאיסור ולהיתר בבין השמשות והוסר ההיתר במשך השבת דישנה מחלוקת האם מותר לטלטל הבסיס וזהו היתר נוסף בנידון דידן.

בסיס באמצע השבת

במה שכתבנו שיש בסיס באמצע השבת כן הוא דעת הט"ז בסוף סימן ש"י ופסק כן המשנ"ב שם בס"ק ל"ז וכן הכה"ח באות נ"ט, ודלא כהמג"א בסימן ש"ח סק"נ דנוקט שאין בסיס כלל באמצע השבת ולעולם חשיב טלטול מן הצד, ובתוס' בריש ביצה מבואר כהט"ז וכמו שדייק שם המג"א, וכן משמע בב"י בסימן ש"ט ס"ד בסופו, מ"מ גם לט"ז והמשנ"ב שאסור ה"מ כ"ז שהאיסור נמצא שם וברגע שהוציאו משם חוזר הכלי להיתרו (כמבואר במ"א שם, ובמשנ"ב סו"ס ש"י), ולא כמו בסיס מתחילת השבת שגם כשיצא האיסור עדין הכלי באיסורו משום מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, כמבואר בשו"ע בסימן ש"י ס"ז וברמ"א בסימן ש"ט ס"ד.

מיהו בסימן ש"י ס"ז בבה"ל ד"ה מטה הביא את המג"א דאין בסיס באמצע השבת ומותר לנער, וכן בסימן רס"ו ס"ק כ"ו כתב המשנ"ב בשם המג"א בביאור השו"ע שאין בסיס באמצע השבת ומותר לנער, וכדי דלא תקשי שני המקומות הללו מהמשנ"ב בסימן ש"י ס"ק ל"ז דפסק שיש בסיס באמצע השבת, צריך לומר דהמשנ"ב למד שהמג"א התיר רק ניעור בבסיס של אמצע השבת ולא טלטול והט"ז אסר רק טלטול ולא ניעור, או שהמג"א התיר לגמרי אך המשנ"ב היקל כמותו רק בניעור. ובחזו"א סימן מ"ח אות ח' לומד במג"א שאין בסיס כלל באמצע השבת אף לענין טלטול אך להלכה אוסר החזו"א את הטלטול.

ואם ניכר מתוך מעשיו שמעונין שהאיסור יהיה דוקא ע"ג ההיתר וכגון שכל השולחן נקי ושם הפסולת בצלחת שנתנוה שם לשם כך גם למג"א יש דין בסיס, וכמבואר בשו"ע הרב סימן רס"ו קו"א אות י"א. ובזה מיושב הא דאיתא בסימן ש"ח סעי' ל"ט דהכופה סל לפני האפרוחים ועלו בו כל זמן שהם עליו אסור לטלטלו מדין בסיס והוא דינא דגמ', וצ"ב למג"א הלא אין בסיס באמצע השבת, ולנ"ל א"ש היות וניכר מתוך מעשיו (שכפה הסל לפניהם) שמעונין שהאפרוחים יהיו על הסל ולכן גם למג"א יש דין בסיס. ואם נאמר שגם המג"א התיר רק את הניעור ולא את הטלטול וכנ"ל, שוב אין ראיה מכפיית הסל לפני האפרוחים דשפיר אפשר שרק הטלטול נאסר ולא הניעור. וע"ע בחזו"א סימן מ"ז אות ט"ז.

וע"ע בסימן ש"ח סכ"ז במה שפסק השו"ע בשם הרא"ש שאם יש פת ופסולת על גבי מגש שמותר לטלטלו כך היות והפסולת בטלה לפת וא"צ לנער הגם שיכול לנער, וצ"ע מ"ש מסימן ש"ט ס"ג ומסימן ש"י ס"ח, ומסוף סימן ש"י במשנ"ב שבבסיס לאיסור ולהיתר שההיתר יותר חשוב צריך לנער. ועי' בחזו"א סימן מ"ח אות ג' שכתב שאין לזה מקור בגמ' ומכריע דלא כהרא"ש והשו"ע אלא שאם יכול צריך לנער ומוכיח מראשונים אחרים כדבריו, ורק כותב שבדרך כלל לא רוצה לנער כדי שלא יטנף הבית או השולחן וממילא מותר לטלטל. ובמחצית השקל (סימן ש"ח סקנ"א על המג"א) יישב זאת שכיון שלא נתן שם הפסולת מדעתו וכמו שכתבו התוס' בריש ביצה לחד תירוצא והביאם המג"א בס"ק נ' לכן מתבטל לפת אבל כששם מדעתו בשבת או בע"ש אפ'י שדעתו לסלקו קודם השבת מ"מ כיון שנתינתו היתה מדעת הוקבע מקומו טפי בכלי וא"א לבטלו ביטול גמור לדבר ההיתר ולכן אם יכול לנער ולא חש לטינוף השולחן או הבית צריך לנער.

פינוי צלחת עם פסולת מהשולחן

במה שכתבנו שיתן דבר היתר בצלחת ובכך הוי בסיס לאיסור ולהיתר ויכול ליתן שם הפסולת וגם לטלטל הכל יחד, אין צריך ליתן דוקא דבר מאכל אלא כל דבר היתר כגון מזלג וכדו' שפיר דמי וכמבואר בסימן ש"י ס"ח בשו"ע, ויותר מפורש בסוף סימן ש"י במשנ"ב, ורק באופן זה ישנה בעיה היות וכשמוריק הצלחת לפח והמזלג נשאר בצלחת הרי זה בורר פסולת מתוך אוכל, וישנם שני פתרונות, או שלכתחילה יתן המזלג וכדו' בצד הצלחת רחוק מעט מהפסולת ואז אינו מוגדר כתערובת היות ולא נראים מעורבים ובכה"ג אין בורר, או שיקח המזלג מהפסולת וישתמש בו לאלתר להוריק את הפסולת לפח דאוכל מפסולת לאלתר וביד מותר כמבואר בסימן שי"ט ס"א, ואע"ג שעושה כן מעט לפני שזרקו לפח אין לחוש, דמשום מבטל כלי מהיכנו הרי הוא בגרמא ומותר, ומשום טלטול מוקצה אין לחוש דכיון שהוא בידו בהיתר מותר להמשיך ולטלטלו ויתכן דאף לגר"א שרי וכמו שביארנו לקמן בתשובה ס"ד בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל.

ואם שם דבר אוכל בצלחת יש להקפיד ליתן דבר שלא ימאס לאכילה ע"י הפסולת דאם ימאס הכל יחשב לפסולת ולא הועיל כלום, ואע"ג דאח"כ זורק הכל לפח אין בכך כלום.

ואם נתמלאה הצלחת פסולת באופן שמאוס עליו לשבת ליד זה יכול לטלטלה כמות שהיא בלי ליתן דבר היתר מדין גרף של רעי וכמבואר במשנ"ב סימן ש"ח ס"ק קט"ו, ולא יסמוך על היתר זה לכתחילה לשים הרבה פסולת בצלחת (אפי' במיועדת לכך, או למשנ"ב הנ"ל דאין בו ביטול כלי מהיכנו) ולטלטלה בלי דבר היתר מדין גרף של רעי, דהלא נפסק בשו"ע בסימן ש"ח סעי' ל"ו דאין עושין גרף של רעי לכתחילה. וע"ע בשולחן שלמה סימן ש"ח הערה פ'.

אך כל זה כשאין זה צורת השימוש וכגון שיש פח לידו, אבל אם זו צורת השימוש הרגילה וכגון שמקלף פירות ופיצוחים בשולחן ולבסוף נמאסים, מותר לעשות כן לכתחילה ואין בזה משום אין עושין גרף של רעי לכתחילה היות וכך הרגילות (חזו"א סימן מ"ח אות ט').

ובחזו"ע (שבת ג' עמוד רי"ד) פסק דמותר ליתן פסולת לתוך צלחת ואין זה ביטול כלי מהיכנו לפי שאינו חשוב כלל ונותנו רק לשעה קלה. ובעמוד רי"ט פסק דאסור ליתן קליפות ועצמות ביו"ט לתוך צלחת ריקה לפי שהם מוקצים ביו"ט והרי זה מבטל כלי מהיכנו, שהוא אוסר לטלטל את הכלי עם הקליפות שהם מוקצה במשך כל היום, וקליפות של אגוזים ושקדים שאינם ראויות אפילו למאכל בהמה אף בשבת צריך להזהר בזה. וכדי שלא יוקשו דבריו שכאן אסר ולעיל התיר, ע"כ צריכים לדייק את דברי מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל, דאם נותנם רק לשעה קלה בזה התיר וכפי שהדגיש בעמוד רי"ד, ואם נותנם על דעת שיהיו שם כל היום בזה אסר וכפי שהדגיש בעמוד קי"ט.

וחייבים אנו לומר כן, שהרי הבית יוסף בסימן רס"ה ס"ג כתב דאסור ליתן כלי תחת הנר לקבל את השעוה כדי שלא תיפול ותדליק מה שתחתיה, והלא ודאי שעוה דבר שאינו חשוב הוא ועומד לזריקה (כמבואר בהגהות אשרי שם ובמשנ"ב סק"ה) ואעפ"כ אסר זאת הבית יוסף מדין ביטול כלי מהיכנו, וכיצד התיר החזו"ע ליתן פסולת לצלחת, אלא על כרחך דהבין החזו"ע שהבית יוסף אסר היות ודעתו שישאר שם כל השבת, אך אם דעתו לפנותו אחר שעה קלה מותר, דלא הוקבע מושבו ומטרתו רק להעבירו לפח באמצעות הכלי.

על כל פנים נראה דגם לחזו"ע שאין בזה ביטול כלי מהיכנו, מ"מ לטלטלו כמות שהוא אסור מדין בסיס וכפי שהוכחנו לעיל דיש בסיס באמצע השבת, וכדי לפנות את הצלחת יצטרך ליתן עליה דבר היתר וכפי שהארכנו לעיל, ולכן טוב שיתן את דבר ההיתר לפני נתינת הפסולת ובזה יצא ידי חובת כולם. ובצלחת חד פעמית שרגילים ליתן שם פסולת אין זה ביטול כלי מהיכנו, לפי שמיוחד לכך ויכול לכתחילה ליתן את דבר ההיתר כשרוצה לפנותה.

 ס"ד

טלטול קליפת תפוז לאחר הקילוף

המקלף תפוז בשבת והקליפה בידו, האם צריך להשליכה מידו מיד או מותר לילך לאשפה ולזורקה?

מותר לילך לאשפה ולזורקה ואין צריך להשליכה מידו מיד.  

נידון זה מעשי מאוד באכילת וופלים וכדו' שברגע שהסיר את העטיפה היא מוקצה ואעפ"כ יכול לילך לאשפה ולזורקה כיון שבא לידו בהיתר. ואם עמד לנוח או ישב שוב אסור לטלטלו כי כשמתחיל ללכת הרי זה טלטול חדש, וכן כשמטאטים את הבית ואוספים את הלכלוך לכף אשפה יש להקפיד לא להניח את הכף אשפה מידו וכך יוכל לילך לאשפה ולרוקנו, ואם אחר שאסף לכף אשפה את הלכלוך הניחו מידו יתן בכף אשפה דבר היתר וכך יוכל לטלטלו מדין בסיס לאיסור ולהיתר. ואם יש שם דברים מאוסים אין צריך ליתן שם דבר היתר, אלא מטלטלו כמות שהוא מדין גרף של רעי, מיהו לא יניחנו מידו ויסמוך על היתר זה דהלא אין עושין גרף של רעי לכתחילה וכמו שפסק השו"ע בסימן ש"ח סעיף ל"ו.

מקורות וביאורים:

שכח והרים מוקצה

נחלקו האחרונים במי ששכח ונטל בשבת מוקצה מחמת גופו כגון כסף וכדו' האם צריך להשליכו מידו מיד או יוכל לילך עמו למקום שירצה ויניחנו שם, דעת המג"א להתיר (עי' סימן ש"ח ס"ק ז' וס"ק ס' במ"א, וכן בסימן רס"ו ס"ק י"ט, וסימן של"א ס"ק ה', וסימן תרנ"ד אות ג' בשעה"צ) ודעת אבן העוזר ודה"ח לאסור הביאם המשנ"ב בסימן ש"ח ס"ק י"ג, וכן הוא דעת הגר"א בסימן רס"ו סעי' י"ב. ובמחלוקת זו הכריע המשנ"ב בסימן ש"ח ס"ק י"ג לאסור. ובחזו"ע (שבת ג' עמוד קע"א) פסק להקל מעיקר הדין והמחמיר תע"ב, וע"ע לעיל תשובות ה' - ז'.

מוקצה שבא לידו בהיתר

ויש להקשות על המשנ"ב שבשלושה מקומות היקל כהמג"א, בסימן ש"ח ס"ק קל"ז גבי גרף של רעי שהתירו להוציאו מביתו דמותר להחזירו כל זמן שעודו בידו, וכן בסימן ש"י ס"ק ט"ו גבי סכין של מילה שאחר המילה הוא מוקצה וכל זמן שהוא בידו מותר לטלטלו, וכן בסימן של"ט ס"ק י"ט בסופו כשהיתה חופה בע"ש ובידי השושבינין נרות ונכנסה השבת דמותר לילך עם הנרות ולהניחם היכן שירצה ורק ביש גוי יתנם לגוי דכל שאפשר לסלק מחויב לסלק. וצ"ל דמה שהיקל במקומות הללו היות והנטילה לא היתה באיסור אלא בהיתר וכיון שהתירו לו תחילת טלטול המוקצה בהיתר שפיר יכול להמשיך ולטלטלו הגם שסיבת ההיתר נסתלקה (וגם בזה מחמיר הגר"א בסימן רס"ו סעי' י"ב והמשנ"ב פסק להקל) אבל בסימן ש"ח ס"ק י"ג הנטילה היתה באיסור ולכן החמיר כהאחרונים האוסרים המשך הטלטול. וע"ע בסימן רס"ו סעי' י"ב ברמ"א, ובמשנ"ב ס"ק ל"ד, ובבה"ל ד"ה יכול, שמצדד לאסור המשך טלטול כשבא לידו מבעו"י, וצ"ל דכיון שאין הפסד וטורח בזריקתן לכן החמיר וכמבואר שם במשנ"ב, דודאי גם למג"א אין היתר לטלטל זאת כל יום השבת אלא במקום הקרוב הנוח לו ישליכנו וכמבואר במשנ"ב סימן של"ט סוס"ק י"ט, ולכן כיון שאין הפסד בהשלכתן מידו צידד להחמיר, הגם שלמג"א גם בכה"ג מותר.

היתר שנהפך בידו למוקצה

ובשש"כ פי"א הערה ס"ט כותב בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל דכל המחלוקת הנ"ל ה"מ כשנטלו באיסור או שהתירו לו לטלטל מסיבות מסויימות וכעת נסתלקה סיבת ההיתר כגון גרף של רעי, או נטלו מבעו"י או סכין של מילה, אבל אם כשנטלו בשבת היה היתר גמור ובידו נהפך לאיסור כולם יודו שיכול להמשיך ולטלטלו למקום שירצה, ולכן כותב שהקולף פרי בשבת והקליפה בידו אין צריך להשליכה מיד מידו (שהרי כשנטל הפרי גם הקליפה היתה היתר דנחשבת לחלק מהפרי) היות ובידו נהפכה לאיסור, ואמנם באבן העוזר כתב להדיא דהאוכל פרי ונשאר הגרעין בידו צריך לזורקו מיד, וכן משמע ברעק"א דמאי פ"ז מ"ב אות ע"א וכן בתפארת ישראל שם דגם כשנהפך בידו לאיסור צריך להשליכו מידו מיד, מ"מ בביאור הגר"א שעל הירושלמי מבואר שהיתר שנהפך בידו לאיסור שפיר שרי להניחו במקום המוצנע. וכן מבואר במשנ"ב סימן תק"ו ס"ק כ"ט, דכתב שם בהפרשת חלה ביו"ט דמותר לטלטלה אחר קריאת השם הגם שעכשיו זה מוקצה מ"מ כ"ז שלא הניחה מידו מטלטלה לכל מקום שירצה, וכתב זאת בתור דבר פשוט ומשמע שהוא לכו"ע, וע"כ דכיון שזה היתר שנהפך בידו לאיסור לכו"ע שרי. מיהו דעת מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל שגם היתר שנהפך בידו לאיסור הוא בכלל מחלוקת האחרונים הנ"ל.

וכיון שהוכחנו לעיל מהמשנ"ב בכמה מקומות שאם הנטילה לא היתה באיסור מיקל המשנ"ב כמג"א לכן כתבנו להקל להמשיך בטלטול קליפת התפוז עד לאשפה היות ולא נטלו באיסור, ובפרט שלדעת מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל היתר שנהפך בידו לאיסור לכו"ע מותר, ובטלטול כף האשפה נמי כיון שנטלו בהיתר כשהיה ריק ונהפך בידו לאיסור ע"י נתינת הלכלוך לשם (שהרי נעשה בסיס וכש"פ המשנ"ב בס"ס ש"י כהט"ז ודלא כהמג"א בסימן ש"ח ס"ק נ' שאין בסיס באמצע השבת, וע"ע במה שכתבנו בזה לעיל תשובה ס"ג) לכן מותר לילך עמו לאשפה ולרוקנו שם למשנ"ב שפסק כהמג"א ולמרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל אף הגר"א יודה, ואם הניחו מידו יתן שם דבר היתר כמבואר במשנ"ב סו"ס ש"י, וע"ע במה שכתבנו בזה בתשובה הקודמת כיצד ירוקנו לפח ולא יעבור משום בורר.

אלא דיש לדון אולי בעניננו לכולי עלמא אסור היות והפסולת שכעת נמצאת בכף אשפה מעולם לא היתה בידו, א"כ כעת הוא טלטול חדש לגבה, ואינו דומה לכל הדוגמאות הנ"ל דשם הוא אותו חפץ שהיה מקודם בידו בהיתר כעת נהפך לאיסור ולכן מותר היות וטלטול זה המשך לטלטול הקודם שהיה בהיתר, אך כאן יש טלטול חדש לגבי הפסולת שנמצאת כעת בתוך כף אשפה, בפרט שהכף אשפה נהפך כעת לבסיס לפסולת דהלא יש בסיס באמצע השבת וכמו שכתבנו בתשובה הקודמת, ויש לדחות דכיון שהכף אשפה בא לידו בהיתר הרי שאי אפשר לאסור את טלטולו כל זמן שהוא המשך של הטלטול הקודם דהיינו שלא הניחו מידו, וטלטול הפסולת יחשב כטלטול מן הצד שעל ידי הכף אשפה מטלטל את הפסולת ולצורך דבר ההיתר (שזה ניקוי הבית) מותר, וכך נראה יותר אף שאינו מוכרח.

ולפי זה, בשעה שהשעון מעורר שבפלאפון מצלצל ומפריע לבני הבית לישון, יהיה מותר לקחת כף אשפה (ולא סתם צלחת, משום ביטול כלי מהיכנו) ולדחוף בגב ידו את הפלאפון לכף האשפה ויקחנו כך למקום ששם לא יפריע צלצולו. וע"ע בעניין זה בהליכות שבת ח"א עמוד קכ"א, קכ"ג וקל"ט ולקמן תשובה ע"ט באריכות.

ויותר נכון ליתן בתוך כף האשפה או כל כלי אחר, דבר הנצרך לו לשבת יותר מהפלאפון ואז לדחוף בגב ידו את הפלאפון, וכך מותר לכתחילה להעבירו למקום אחר מדין בסיס לאיסור וההיתר שההיתר יותר חשוב, ולכן גם אין כאן ביטול כלי מהיכנו דמותר לטלטלו כך היות וכל הטלטול הוא לצורך דבר ההיתר (עי' סימן ש"י ס"ח וסימן רע"ז ס"ק י"ח במשנ"ב וסימן ש"ט ס"ד ושעה"צ אות י"ז). וע"ע בסימן תרנ"ד בשעה"צ אות ג' דלכאורה יש ראיה לאיסור, אך יש לדחות דשם הטלטול הוא לצורך דבר האסור. וע"ע במה שכתבנו בזה לקמן בדיני צידה ונטילת נשמה תשובה ד' הערה ט"ז.

ואם כשמקלף את התפוז דעתו לרקחו במוצ"ש אין הקליפה מוקצה ורק כשדעתו לזורקה היא מוקצה - שש"כ פ"כ הערה פ"ב ובמילואים בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל. (ולא ידעתי מדוע הושמט בשש"כ החדש).

העברת מוקצה מיד ליד

ולהעבירו ליד אחרת התו"ש אוסר דחשיב טלטול חדש וכן פוסק הבן איש חי ש"ש פרשת מקץ סעיף ג' והכה"ח בסימן ש"ח אות כ"ז, והתורת שבת מתיר וכן הפמ"ג בסימן תמ"ו משב"ז סק"ב כותב דאפשר דשרי להחליף מיד ליד, ויש מקילים אף ליתנו ליד חבירו - חכמת שלמה ריש סימן ש"ח, ובשו"ת שבה"ל ח"ג סימן ל' אוסר ליתן לחבירו, ודעת מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל (חזו"ע שבת ג' עמוד נ"ט) להתיר העברה מיד ליד ולאסור נתינה לחבירו וע"ע לעיל תשובה ז' ובהערה שם. ובמה שכתבנו ואם ישב או עמד לנוח שוב אסור לטלטלו כן הוא בשו"ע הרב סימן ש"א קו"א ס"ק י' ובשש"כ פ"כ הערה כ"ז בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל.

היתר ניקוי הבית

ועצם שימת הפסולת בכף האשפה אין בזה משום ביטול כלי מהיכנו היות ומוכן ומיועד לכך, וניקוי הבית ע"י מטאטא נמי היתר גמור הוא משום טלטול מן הצד לצורך דבר ההיתר שהבית יהיה נקי וכמבואר במשנ"ב בסימן ש"ח ס"ק קט"ו ובסימן שי"א ס"ק ו', וכן הוא בבה"ל בסימן של"ז (ד"ה ויש מחמירין, באמצעיתו) ובשעה"צ שם אות ז', מיהו לדעת החזו"א בסימן מ"ז אות י"ד דלא התירו טלטול מן הצד כשהתעסקותו באיסור יש לעיין כיצד מותר לטאטאות הבית, והקשה זאת החזו"א בס"ק כ"א, ותי' דאפשר שהלכלוך הוי כגרף של רעי, א"נ דמוקצה ועפר שבבית בטל לבית ונחשב שעוסק בנקיון הבית, וכמש"כ שם בס"ק ט"ו. ולפ"ז גם ביד מותר להרים הפסולת. (וע"ע לקמן בתשובה ס"ה ביאור דברי החזו"א).

ס"ה

הוצאת הגרעין מפיו בידו

האוכל פרי בשבת ונשאר בפיו הגרעין האם מותר להוציאו בידו, או כיון שהוא מוקצה צריך לזורקו בלשונו?

אם זה גרעין קטן כגון גרעין של קלמנטינה, אבטיח, תפוז, ענבים, או גרעיני חמניות וכיו"ב יכול להוציאו בידו וישליכנו מיד מידו, והמיקל להמשיך לטלטלו עד לאשפה אין למחות בו, דכיון שהגרעין קטן בטל הוא לפיו ונחשב שעוסק בנקיון הפה וכמו שמותר לנקות אבק שעל הכסא וכן להוציא זבוב מהמשקה היות ובטלים לכסא ולמשקה ונחשב שעוסק בנקיון הכסא והמשקה, אבל אם הגרעין הוא גדול כגון גרעין של תמר, משמש, שזיף וכיו"ב יזרקנו בלשונו ולא יוציאנו בידו, אא"כ הוא נמצא בחברת אנשים שיש מאיסות לעשות כן אז משום כבוד הבריות יכול להוציאנו בידו, ואם נשאר מעט מהפרי על הגרעין יכול להוציאנו בידו ואף לטלטלו אחר שהניחו מידו דאינו מוקצה היות ובטל לפרי וכמבואר במשנ"ב (סימן ש"ח ס"ק קי"ד). וע"ע בהליכות שבת ח"א עמוד ק"ז, ובעמוד קל"ב לעניין קליפי גרעינים שחורים או לבנים שיש עליהן מלח ומחמת כן ראוי למוצצן, האם הן מוקצה.

מקורות וביאורים:

הוצאת גרעינים המוקצים מהפה

בגמ' בשבת קמ"ג ע"א אמרינן דגרעיני תמרי דפרסייתא אסור לטלטלם, שמואל טלטלם אגב הפת, רבה טלטלם אגב ספל מים, רב ששת היה זורקם בלשונו, רב פפא היה זורקם אחורי המטה, וכן אמרו על רבי זכריה בן אבקולס שהיה מחזיר פניו אחורי המטה וזורקן. וביאר הרא"ש בסימן ב', ובתשובה כלל כ"ב סימן ח' דגרעינים אלו ראויים למאכל בהמה וכיון דקימ"ל כר"ש שאין זה נולד לכן מותר מעיקר הדין לטלטלם אלא כיון שבמקומות מסויימים לא היו הבהמות אוכלים זאת, א"נ היו נאכלים לבהמות רק בדוחק (ביצה סימן ט"ו) לכן החמירו על עצמם כל הני אמוראי לא לטלטלם ביד, וכן כל אדם חשוב צריך להחמיר על עצמו, וכך נפסק בשו"ע בסימן ש"ח סעי ל' שאדם חשוב צריך להחמיר על עצמו לטלטלם דרך שינוי, ומבאר המשנ"ב לזורקן בלשונו או לטלטלן אגב פת.

והנה בשו"ע הרב בסימן ש"ח סעי' ס"ז פסק דקליפין וגרעינין שאינם ראויים למאכל בהמה לא יוציאם מפיו בידו כיון שהם מוקצה אלא זורקן בלשונו לאחוריו, ולא יזרקם לפניו ויסמוך שכשיהיו הרבה יטלטלם מדין גרף של רעי דאין עושין גרף של רעי לכתחילה, וכן הוא בקצות השולחן לגר"ח נאה בסימן קי"א סעי' ט' ובבדי השולחן ס"ק י"ח דאין שום היתר להוציא בידו מפיו קליפות וגרעינין שהם מוקצה והוכיח כן מרב ששת שזרקם בלשונו, וכן מרבי זכריה בן אבקולס שהיה מחזיר פניו אחורי המטה וזורקן ואם איתא שהוציאן בידו ורק משום שלא יכנס לבעיית אין עושין גרף של רעי לכתחילה לכן זרקן אחורי המטה א"כ מדוע החזיר פניו יכל בידו לזורקן לאחורי כתפיו ולכן השו"ע הרב ציין במקורותיו לרב ששת ולרבי זכריה בן אבקולס, ועי"ש שביאר שגם רב פפא סובר לאיסור, וכן מה טעם שרב ששת לא זרקם אחורי המטה, עכ"ד. והכי מוכח ברא"ש בביצה סימן ט"ו על הא דמטלטלין להו אגב הפת כתב בשם ריב"א כשאוכל הפרי זורק הגרעין בפיו לתוך הסל שהלחם בו, והביאו הב"י בסימן ש"ח סעי' ל', משמע שאסור להוציאו בידו אלא בפיו. שוב ראיתי שהקצוה"ש מוכיח כן מהרא"ש. וכן משמע ברש"י שם שכתב זריק להו בלישניה אל עבר השולחן. ועל הא דאחורי המטה כתב שהוא מיסב עליה, משמע שבא לומר ששניהם זרקו בלשון ורק כדי לא להכנס לבעית עשית גרף של רעי לכתחילה הקפידו לא לזרוק על השולחן, ר"ש זרק אחורי השולחן ור"פ אחורי המטה. וכן בערוך השולחן סימן ש"ח אות נ"ה פסק לאיסור.

אמנם בחידושי הר"ן בדף קמ"ג כתב שמותר להוציאם בידו היות וזו הנחה ראשונה. וכונתו דזה חשיב דרך אכילה. וכן פסק השמירת שבת כהלכתה בפרק כ' סעי' כ"ו שמותר להוציאם בידו עפ"י הר"ן.

ואנו כתבנו לאסור היות וכל האחרונים הנ"ל אסרו הגם שראו את הר"ן, וכנראה סמכו לאסור מחמת הרא"ש והרש"י הנ"ל. וכן מוכח מהמשנ"ב שכתב לזורקן בלשונו משמע ההוצאה הראשונה דאם איתא כהר"ן היה לו לבאר זאת. ובאג"מ או"ח ח"ה עמוד ט"ו ג"כ אוסר ומסתמך על ערוך השולחן ושו"ע הרב ואף הביא ראיה הנזכרת מהמשנ"ב. וכן ראיתי למרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל שפוסק לאסור הוצאת גרעין או קליפה של מוקצה מפיו הובאו דבריו במאור השבת ח"א עמוד תס"ז מכתב ג' אות ג' והוסיף דאם מעורבים באוכל שבפיו יכול להוציאן בידו כמו שהתירו ביו"ט להוציא פסולת מאוכל וכמוציא זבוב ממשקה.

ואע"ג דמוקצה כל זמן שהוא בידו מותר להמשיך לטלטלו וכמו שביארנו בתשובה ג', מ"מ ה"מ כשהוא בידו, אבל להעבירו מפיו לידו כיון שהם שני סוגי טלטול חשיב טלטול חדש, ויסוד זה מוכח גם בר"ן שמשמע שהתיר רק ההוצאה מפיו ולא יותר וע"כ כמו החילוק שכתבנו.

הוצאת גרעינים קטנים מהפה

ומה שכתבנו שבגרעין קטן יכול להוציאו מפיו הוא על פי החזו"א בסימן מ"ז ס"ק ט"ו שכותב הטעם שהתירו להוציא פסולת מתוך אוכל כשהרוב אוכל ביו"ט וגם בשבת לדעת התוס', הוא משום שהפסולת בטלה לאוכל ונחשב שעוסק בתיקון האוכל כיון שהאוכל מעוכב ע"י המוקצה ובזה לא גזרו חכמים, וכן בהוצאת זבוב מהמשקה באופן שאין משום בורר מותר אע"ג שהזבוב מוקצה דנחשב שעוסק בתיקון המשקה, והוסיף לבאר בס"ק כ"א כיצד מותר לטאטאות הבית בשבת הלא הלכלוך מוקצה, ותי' דאין על זה שם טלטול דבטלים לבית ונחשב שעוסק בנקיון הבית. רואים בחזו"א יסוד גדול בדיני מוקצה שכל גזירת חז"ל לא לטלטל מוקצה זהו רק כשמתעסק בטלטול המוקצה וזו שם פעולתו אבל אם שם הפעולה זה נקיון ותיקון ההיתר מותר לטלטל המוקצה. ואין זה אמור בכל דבר שהרי בניקוי העצמות מהשולחן אוסר החזו"א בס"ק י"ד, וע"כ דבהיות והעצמות לא כ"כ קטנים לגבי השולחן לכן לא בטלים ושם פעולתו זה טלטול מוקצה משא"כ לגבי בית כן בטלים, ועכ"פ בעניננו לא גרע גרעין קטן בפיו מזבוב בתוך מעט משקה ששם הפעולה זה תיקון ונקיון ההיתר ולא טלטול מוקצה.

וכיון שהתירו לו לטלטל האיסור יכול להקל ולהמשיך לטלטלו לאשפה ובהיות שנחלקו בזה האחרונים וכמש"כ באריכות לעיל בתשובה ס"ד, ועוד שלא ברור לגמרי מהו הגדר והגבול ליסוד החזו"א לכן יש לזורקו מיד והמיקל אין למחות בידו. ומ"מ בגרעינים גדולים ודאי לא שייך יסוד החזו"א וכמו ביחס של עצמות לגבי שולחן.

גרעיני משמש ושזיף

ובמה שכתבנו שגרעין משמש ושזיף הוא מוקצה, אעפ"י שהבה"ל בסימן ש"ח סעיף ל' ד"ה גרעיני, כתב שאינם מוקצה היות ויש בתוכם אוכל, נראה דהיינו בזמנם שהיו מעט אנשים לכהפ"ח שאוכלים זאת אבל בימינו שאף אחד לא אוכל זאת הרי זה מוקצה, וכן ראיתי למרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל הביאו בשלמי יהודה עמוד ק"כ שאם יש מיעוט אנשים במקום זה שאוכלים המאכל הזה אינו מוקצה לכל בני העיר ואם לא הריהו מוקצה הגם שראוי לאכילה היות ויש מזה היסח דעת גמור. וע"ע בהליכות מועד – יום טוב מהדורה קמא סעיף ט"ז, דבבית שיש בו ילדים המשחקים עם גרעיני המשמש אינו מוקצה הגרעין לבני אשכנז, וכן לבני ספרד מתחת לגיל מצוות, וביום טוב חמיר טפי, עי"ש.

טלטול מוקצה משום כבוד הבריות

ובמה שכתבנו שאם נמצא בחברת אנשים לא יזרקנו בלשונו אלא יוציאו בידו פשוט הוא בכמה דוכתי (עי' סימן ר"נ בה"ל ד"ה כי, ובסימן שי"ב ס"א ובסימן י"ג סעי' ג' בשו"ע וברמ"א ובסימן שכ"ב ס"ד במשנ"ב ס"ק י"ד) שמותר לעבור על איסור דרבנן משום כבוד הבריות, ורק שלא יכניס עצמו לכזה מצב ולסמוך על היתר זה וכן פסק בשו"ת אז נדברו ח"ט סימן ל"ג להתיר באופן הנ"ל.

קליפות של גרעיני חמניות הקלויים ומלוחים אינם מוקצים כי יש אנשים המוצצים את הקליפות. כ"כ בברית עולם מוקצה מחמת גופו אות ח' ושמעתי מכמה אנשים שעושין כן, ולכן לכולם לא מוקצה.

ס"ו

הגדרת סוג המוקצה במכשירי חשמל

מכשירי חשמל הדולקים בשבת האם דינם כמוקצה מחמת גופו ואסור לטלטלם כלל, או דינם ככלי שמלאכתו לאיסור ומותר לטלטלם לצורך גופו או מקומו?

אם במכשיר החשמלי יש גוף מתכתי בוער ואדום כגון פלטה חשמלית, תנור חימום, מנורת אגס וכיוצ"ב דינו כמוקצה מחמת גופו היות ויש לדונו כשלהבת (ואסור להזיז את הפלטה אף כשמונחים עליה תבשילים כמבואר בסימן שי"א ס"ה), מיהו יכול להזיזו ברגלו או במפרקו לצורך דבר ההיתר שיאיר או יחמם במקום אחר, ויש מקילים שאינו מוקצה.

חוט החשמל של הפלטה דינו ככלי שמלאכתו לאיסור ומותר לטלטלו לצורך מקומו, כגון שנשפך דבר מה מתחת לחוט, יכול להרימו ולנקות מתחתיו ובתנאי שלא מזיז את הפלטה.

אם במכשיר החשמלי אין גוף מתכת או חוט להט בוער ואדום כגון מאוורר מיחם מצב שבת, שמיכה חשמלית, מנורת פלורסנט או לד וכיו"ב דינם ככלי שמלאכתו לאיסור שמותר לצורך גופו או מקומו (ואין חילוק אם דלוקים או כבויים) ולכן יכול להעבירם ממקום למקום כדי להשתמש בהם או אם צריך להשתמש במקום שמונחים שם מותר לטלטלם למקום אחר, ואם המצאותם במקום זה מפריע לאדם, כגון שלא רוצה רוח מהמאוורר או שחם לו עם השמיכה החשמלית מותר לטלטלם למקום אחר דגם זה נחשב צורך מקומו, ויש אוסרים. וכל זה באופן שיש למכשיר חוט ארוך שאין חשש שיתנתק מהחשמל ע"י הזזתו. וע"ע בהליכות שבת ח"א עמ' קי"א – קי"ב.

ביום טוב מותר לטלטל כל סוג מכשיר חשמלי דולק כדרך שמותר לטלטל נר דולק.

מכשירי חשמל שמקפידים עליהם מחמת יקרותם שלא להשתמש עמהם שימושים אחרים, דינם כמוקצה מחמת חסרון כיס ואסור לטלטלם אף לא לצורך גופו או מקומו של המכשיר וכגון נגן, מצלמה, מגהץ, מכשיר הקלטה וכל כיוצא בזה.

מקורות וביאורים:

ביאור מרן החזו"א באיסור טלטול נר הדולק

בגמ' בשבת מ"ז ע"א אמרו דנר דולק (היינו הכוסית) אסור בטלטול היות והנר השמן והפתילה בסיס לדבר האסור שזה השלהבת. ולא ביארו מדוע האש מוקצה, וכבר הקשה זאת החזו"א בסימן מ"א ס"ק ט"ז דכיון שמשמש לאדם להאיר וכיוצ"ב מדוע הוא מוקצה, ותי' דשם כלי הוא רק בדבר שהשתמשותו באופן נייד אבל דבר שהשתמשותו באופן נייח וקבוע אין עליו שם כלי וכיון שנר משתמשים עמו במקומו ולא מטלטלים אותו ממקום למקום שמא יכבה, או שכך יותר נוח לכן חשיב מוקצה. וכן כתב בסימן מ"ג ס"ק י"ז דשעון קיר הוא מוקצה מחמת גופו היות והשימוש בו בצורה קבועה ולא באופן נייד, ואכן זהו יסוד וחידוש גדול בכללי ודיני מוקצה.

ביאור מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל

ובמנחת שלמה ח"א סימן י"ד למרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל הקשה דלפ"ז אם יתנה בע"ש להשתמש עם הנר באופן נייד נצטרך להתיר לחזו"א ומפורש בסימן רע"ט ס"ד שאסור, ועוד האריך שם בקושיות על דברי החזו"א, וביאר מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל שמוקצה דאש הוא מחמת שהלהבה מתחלפת כל הזמן מעמוד ראשון לשני וכו' לכן נידון כדבר בפני עצמו וכיון שא"א לטלטלו בפני עצמו משו"ה אינו חשוב כלי והוי מוקצה. ומוסיף וכותב דאותם מנורות חשמל שאפשר לטלטלם ממקום למקום או תנור חימום שמעבירים אותו ממקום למקום יתכן שמותר לטלטלם לפי שני הביאורים, לפי החזו"א היות ואין בהם חשש כיבוי וגם אין להם מקום קבוע שהרי מזיזים אותם ממקום למקום וזה חלק מהשימוש, ולפי שיטתו נמי מותר היות והחוט הלוהט קבוע ולא משתנה, מיהו במפתחות כותב על סימן זה דהדברים נועדו רק לעורר את המעיינים ולא למעשה.

דעת מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל למעשה, והוראת מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל

וידוע שלמעשה פסק מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל שכל כלי חשמלי שיש בו חוט להט או גוף מתכת המתאדם מחמת חומו דינו כאש והוא מוקצה מחמת גופו, כך שמעתי מתלמידיו מגידי אמת שהורה למעשה, וכך מובא בספר נשמת אברהם משמו דמרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל (ח"א עמוד קס"א, הובא גם בשולחן שלמה סימן שכ"ו ח') דמותר להשתמש בשמיכה חשמלית בשבת היות והחוטים שם רק חמים ולא אדומים כאש לכן אין דינה כמוקצה דאש. וכך נמי מובא בשמו בשולחן שלמה סימן ש"ח הערה ל"ד דתנור חימום שיש בתוכו חוטים שמאדימים דינו כאש ואסור להזיזו כלל. ואע"ג דאין זה כאש שהשימוש בו בצורה קבועה מ"מ צריך לומר דלא פלוג רבנן ואסרו כל דבר הדומה לאש, ובמנח"ש ח"א עמוד ס"ה בסוף ההערה כותב מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל דמכשיר חשמלי שאין בו גוף חימום ורק יש בו נורת ביקורת וכיוצ"ב כיון שאין זה עיקר הכלי לא נעשה המכשיר בסיס למנורה. וכ"כ בספר שבות יצחק ח"א עמוד קע"ד בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל דמאחר שלא נתבאר די טעם איסור טלטול שלהבת לכן כל מכשיר חשמלי שיש בו חוט לוהט כגון מנורת חשמל או תנור חימום וכיוצ"ב הרי הם בכלל מוקצה דשלהבת בשעה שדולקים או שדלקו בבין השמשות. ובדיני חשמל עמוד ק"פ הוסיף בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל דדוקא אם החוט מתאדם אבל אם אין בו אדמומית הגם שהוא חם ובכוחו לשרוף וחייבים עליו משום מבעיר מ"מ אינו בכלל מוקצה דשלהבת. והטעם, דבעצם היה לנו להתיר כל דבר שהשתמשותו באופן נייד ורק כיון שדומה לאש לכן שפיר אמרינן דגזרו חז"ל על אש והדומה לו ומשו"ה בעינן שהחוטים לוהטים ואדומים ובכך דומה לאש. וכן בשו"ת חלקת יעקב ח"א סימן מ', ובשו"ת מנחת יצחק ח"ג סימן מ"ג פסקו שכל שדומה לאש יש בו משום מוקצה דשלהבת ואין חילוק בין שלהבת מתחדשת או קיימת.

טלטול מנורת פלורסנט ומפזר חום

במנורת פלורסנט רק בתחילת ההדלקה יש חוט בוער ואדום, ובכל משך ההדלקה אין שם דבר הבוער לכן ה"ז ככלי שמלאכתו לאיסור, ומפזר חום, ישנם כאלו שהחוטים שם אדומים והם מוקצים, וישנם כאלו שהחוטים שם אינם אדומים, וניתן לראות זאת בחושך. (עפ"י עדות מומחים). וע"ע לעיל בכללים וגדרים בדיני גוי סעיף א'.

ביאור המנחת יצחק לפי הרעק"א

והנה החזו"א (סימן מ"א ס"ק ט"ז) כתב שלרעק"א מוקצה דשלהבת הוא מחמת איסור נולד היות ומתחלפת כל הזמן מעמוד ראשון לשני וכו' והנר בסיס לנולד ולכן הוי מוקצה מחמת גופו. והקשה ע"ז החזו"א דבגמ' בברכות מבואר שהעמוד הראשון לא כלה לגמרי אלא נשאר ממנו קצת וא"כ הוי בסיס לאיסור וההיתר ואמאי הוי מוקצה ולכן מבאר החזו"א אחרת וכמש"נ. ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סימן מ"ג) מקשה על החזו"א דלדבריו יהיה אסור לטלטל נר דולק ביו"ט היות והשימוש בנר במקומו ורק לטעם הראשון של שמא יכבה מותר ביו"ט היות וגם אם יכבה מותר להדליקו. (וטעם דשמא יכבה שייך גם בנר חשמלי דשמא יתנתק החוט).

ולכן מבאר המנחת יצחק כמו שביאר החזו"א את הרעק"א שהנר בסיס לשלהבת דהוי נולד ומה שהקשה החזו"א דהעמוד הראשון לא כלה והוי בסיס לאיסור וההיתר, י"ל דהיות והרוב איסור שהרי השלהבת מוסיף והולך אזלינן בתר הרוב וכמ"ש הפמ"ג דבסיס לאיסור וההיתר אזלינן בתר רוב. וביו"ט מותר לטלטל היות וביו"ט אינו נחשב נולד דרק מוליד אש בתחילה הוי נולד אבל להדליק מאש מצויה מותר ואינו נולד, וה"נ העמוד השני וכו' נוצר מאש קיימת. ובשבת גם מנורת חשמל אסור לטלטל היות וגם שם יש תוספת.

ודבריו אינם מובנים בתרתי, א. כיצד יתכן שבשבת חשיב נולד התוספת וביו"ט אינו נולד הלא ידוע שיו"ט חמיר משבת לענין נולד וכפי שביארנו באריכות לקמן בתשובה פ'. וע"כ שאינו נולד היות ורק יצירת יש מאין חשיב נולד בשבת וכמו מים של מזגן או אפר מעצים ומים הנוטפים מהאילנות בימי ניסן (סימן ש"י משנ"ב ס"ק ל"ב) והכא שנוצר העמוד השני מהעמוד הראשון לא חשיב יצירת יש מאין, ואם נדון זאת כיצירת יש מאין וחשיב נולד כ"ש שביו"ט חשיב נולד.

ב. מה שכתב דגם במנורת חשמל יש תוספת אינו מובן היות והחוט להט קבוע ולא משתנה, ואם משום שבכל שניה נכבה ונדלק חמישים פעם כידוע א"כ גם ביו"ט הוי נולד היות ונדלק מחדש, וע"כ כיון שלפי ראות עיני האדם האור נמשך כל הזמן אין זה נולד וכמ"ש מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל בספרו מאורי אש (עמוד י"ט), ואם משום הזרם שמתחדש כל רגע וכפי שמשמע מדבריו, הלא הטלטול מתייחס לחוט להט שהוא העיקר, וגם שהזרם הישן כלה ונגמר וא"כ גם ביו"ט להוי נולד הזרם החדש. עכ"פ מדברי המנחת יצחק נלמד שאוסר לטלטל מנורת חשמל ניידת, ורק נפק"מ לתמונה ושעון התלויים בקיר שאינם מוקצה לשיטתו היות וקביעות המקום לא מבטלת מהם שם כלי.

דעת האגרות משה בטלטול מכשירי חשמל הדולקים

ובשו"ת אגרות משה או"ח ח"ה סימן כ"ג מובא תשובה שכתב בעצמו לנכדו וביקש שיעתיקו הדברים כלשונם כדי לפרסם דעתו, דכלי חשמל שפועלים ע"י חשמל ומחוברים לחשמל ואפי' מנורה חשמלית לא רק שאינם מוקצה מחמת גופו אלא אפי' אינם כלי שמלאכתו לאיסור אלא דינם ככלי שמלאכתו להיתר ומותר לטלטלם אפי' שלא לצורך גופו ומקומו. דכלי שמלאכתו לאיסור פירושו שעושים בו איסור כגון פטיש וכדו' אבל כלי חשמל שלא עושים עמם איסור אלא שכדי להפעילם צריך לעשות איסור אין זה נחשב לכלי שמלאכתו לאיסור. והוסיף דכך הוא נוהג, ואם אחד רוצה להחמיר לעצמו יותר הרשות בידו מ"מ לכל הפחות מותר לטלטל כלי חשמל כולל נר חשמל לצורך גופו ומקומו. ויש לידע שדבריו אלו הם לא כמו שכתב באו"ח ח"ג סימן מ"ט וסימן נ' וח"ד סימן צ"א סעי' ה' ששם כתב שכל מכשיר חשמלי דינו ככלי שמלאכתו לאיסור היות וצריך לעשות פעולת איסור כדי להפעילם, מ"מ בתשובה הנ"ל הדגיש שבהיות ויש מבוכה בשיטתו מהמקומות הנזכרים לכן בא לבאר את שיטתו. ומשנה אחרונה עיקר. ומדבריו נלמד שכל מכשירי החשמל שיש בהם חוטים מתאדמים אינם מוקצה מדין שלהבת וכמו שהדגיש לענין מנורת חשמל, ולדבריו אש ממש שמבואר בגמ' שהיא מוקצה ביאורו כמ"ש בח"ג סימן נ' דשלהבת דומה לאבן וכשם שאבן אינה כלי ה"ה שלהבת. וכנראה כונתו כמו שרצה מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל במנח"ש הנ"ל לבאר דהיות והשלהבת מתחלפת כל הזמן מעמוד ראשון לשני וכו' לכן נידון כדבר בפני עצמו וכיון שא"א לטלטלו בפני עצמו לכן לא נחשב ככלי.

והן אמת שבספר טלטולי שבת כותב בשם האג"מ לענין מנורת חשמל שמעיקר הדין מותר לטלטלה אך כיון שיש שם אור של נר לכן יש לדונו כנר משום דאתי לאחלופי, וכן העתיקו בשמו באג"מ ח"ה עמוד ע"ו, מ"מ משנה אחרונה עיקר. וגם אם נרצה להחמיר במנורת חשמל מ"מ בשאר מכשירי חשמל שיש בהם גוף מתכת בוער ומתאדם אין להחמיר לשיטת האג"מ היות ואין שם אור של נר ולא אתי לאחלופי, וכן דעת הגרח"פ שיינברג זצוק"ל כפי שכתב בעצמו והביאו השלמי יהודה בעמוד רע"א דרק שלהבת מוקצה וכדין עצים העומדים להסקה שמבואר בכמה ראשונים שאין עליהם דין כלי ומכ"ש על השלהבת שאין בה ממש, אבל מנורת חשמל וכדו' ודאי שאינה מוקצה. וכונתו דכל כלי שכלה ע"י השימוש אין עליו שם כלי דהמושג כלי הוא דבר הראוי לשימוש רב פעמי וכפי שביאר מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל במאורי אש האי מוקצה דעצים, וה"נ באש כיון שמתחלף כל הזמן מעמוד ראשון לשני וכו' נידון כתשמיש כילוי שאינו כלי משא"כ מנורת חשמל החוט להט קבוע ולא משתנה, ולכן כתבנו שיש מקילים במנורת חשמל וכיו"ב וכמבואר.

נמצינו למדים ארבעה מהלכים מדוע נר דולק הוי מוקצה:

א. הרעק"א לפי שהנר בסיס לשלהבת המתחדשת בכל רגע והוי נולד ואף שיש גם מעט מהעמוד הראשון מ"מ הרוב שלהבת חדשה, וכשיטה זו נוקט המנחת יצחק וכותב שביו"ט מותר, ובשבת אסור אף במנורת חשמל. הקשינו דאם בשבת הוי נולד כ"ש ביו"ט, וגם שבמנורת חשמל החוט להט קבוע, עי' לעיל.

ב. החזו"א - היות והשימוש בנר בדרך כלל במקום קבוע ולא באופן נייד אין על זה שם כלי, וכל הדומה לנר דינו כנר ולכן כל מכשירי החשמל שיש בהם חוט להט בוער ואדום מוקצים משום לא פלוג וכך הוראת מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל ומרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל.

ג. היות והשלהבת מתחלפת מעמוד ראשון לשני וכו' כל הזמן לכן נידון כדבר בפני עצמו ולא כחלק מהנר וכיון שא"א לטלטלה בפני עצמה לכן א"א לדונו ככלי והוי מוקצה, כך רצה מתחילה לבאר מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל וכך נראה שביאר האג"מ ולפ"ז מנורת חשמל וכן כל מכשירי החשמל אינם מוקצים היות והחוט להט קבוע ולא משתנה לכן נחשב כחלק מהכלי.

ד. הגרח"פ שיינברג זצוק"ל - דכיון שמתחלף כל הזמן מעמוד ראשון לשני נידון כתשמיש של כילוי ואינו כלי וכמו עצים להסקה, ולפ"ז מנורת חשמל ושאר מכשירי החשמל אינם מוקצים, היות והחוט להט קבוע ואין כאן תשמיש כילוי.

ונפק"מ עוד בכל זה בכל דבר שהשימוש בו באופן נייח וקבוע כמו תמונה ושעון התלויים בקיר דלחזו"א ודעימיה הוי מוקצה, ולכל המהלכים האחרים אין זה מוקצה וחשיב כלי שמלאכתו להיתר. וע"ע לקמן בתשובה פ"ב מה שכתבנו בזה.

טלטול חוט החשמל של הפלטה

בדידי הוה עובדא שנשפך רוטב תבשיל סמוך לפלטה, ובכדי לנקותו היה צריך להרים את חוט החשמל של הפלטה, ולרגע הייתי נבוך מה דינו של חוט זה, האם כדין הפלטה לפי שהוא חלק מהכלי ואם כן אסור להרימו כדי לנקות מתחתיו, וכדין פלטה שהיא מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור לטלטלה לצורך מקומה, או שדין החוט כדין כלי שמלאכתו לאיסור שהרי אין בחוט החשמל גופי חימום ומותר לטלטלו לצורך מקומו, דהיינו לנקות מתחתיו דזהו נמי מקרי צורך מקומו לפי שהמצאות החוט במקום זה מפריע לאדם את שימוש המקום שזה הניקוי (וכפי שכתבנו לקמן).

ואמרתי בס"ד לפשוט ספק זה ממה שנחלקו האחרונים במפה שמונח בצידה אחד מוקצה באופן שנעשית המפה בסיס ואסור לטלטלה, האם מותר לטלטל את הצד השני של המפה באופן שלא יזוז חלק המפה שמונח עליו המוקצה, דהפרי מגדים מתיר לפי שבחלק זה של המפה לא מונח המוקצה, אף שכל המפה יחידה אחת. והלבושי שרד אוסר היות וכל המפה יחידה אחת (הובאה מחלוקתם בשער הציון סימן ש"ט אות כ"ד), ומשמע שם בשער הציון שדעתו נוטה להקל בענין.

ולפי זה גם בעניננו, חוט החשמל אין דינו כדין הפלטה אלא ככלי שמלאכתו לאיסור שהרי יכול לטלטלו בלי להוזיז את הפלטה, ולכן מותר להרימו כדי לנקות מתחתיו. ומסתבר דאף הלבושי שרד שהחמיר לדון את כל המפה כבסיס לדבר האסור, הוא דוקא במפה שהיא ממש יחידה אחת, אבל בחוט חשמל של פלטה יתכן מאוד ויודה שאין דינו כדין הפלטה לפי שהם שני גופים המשמשים יחד בחיבור ואילו יקרע החוט לא יזרקו את הפלטה אלא יחליפו חוט.

מ"מ לנקות את חוט החשמל מרוטב התבשיל אסור, לפי שמזיזו בעת הניקוי ואין זה צורך גופו או מקומו, ואף טלטול במקצת מקרי טלטול כמבואר בסימן שי"א ס"ז. מיהו אם התלכלך מאוד באופן שמאוס בעיני אחד מבני הבית, מותר לנקותו מדין גרף של רעי כמבואר בסימן ש"ח סל"ד. וע"ע בסימן ש"ח סט"ז בשו"ע ובמשנ"ב ס"ק ס"ד ובכה"ח אות קט"ז, ואינו דומה לעניננו ודו"ק ואכמ"ל.

ובכל זה יש להקפיד שלא להזיז את הפלטה על ידי החוט, אף שטלטול מהצד לצורך דבר ההיתר מותר (סימן שי"א ס"ח), וגם כאן מזיז כדי לנקות מתחת הפלטה, מ"מ מסתבר שטלטול מן הצד נאמר רק בחפץ חיצוני לגמרי שעמו מטלטל את דבר האיסור ולא בשני חלקים מחוברים המשמשים כאחד, וכמו שברור שלא נתיר עם חלק המפה שלא מונח עליו המוקצה להזיז את החלק שמונח עליו המוקצה.  

גדר כלי שמלאכתו לאיסור

מה שכתבנו שכל כלי חשמלי הוא לכהפ"ח כלי שמלאכתו לאיסור הוא עפ"י מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל דכיון שבכדי להשתמש עמו צריך לעשות איסור חשיב כלי שמלאכתו לאיסור וכמו שהביא בשמו ספר טלטולי שבת אות ד', וע"ע שולחן שלמה סימן ש"ח אות י"ג והערה ל"ד שהביאו כן בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל, וכן הוא בחזו"ע שבת ג' עמוד ע"ח ושבת ו' עמוד קי"ט. ואע"ג דמצינו לאג"מ שהיקל בזה וכנ"ל מ"מ גם האג"מ הראה פנים ומקום לחומרא זו, ובפרט שכך נוהגים העולם, לכן סתמנו שמאוורר וכדו' הוא כלי שמלאכתו לאיסור.

ויש להקשות על האג"מ מדוע נר מכובה הוא כלי שמלאכתו לאיסור (עי' משנ"ב סימן ש"ח ס"ק ל"ד) הלא מה שצריך לעשות איסור כדי להשתמש עמו לא מחשיבו לכלי שמלאכתו לאיסור, וצ"ל דהיות ונועד לשמש איסור לכן חשיב כלי שמלאכתו לאיסור וכמו ארנק וכמבואר בסימן ש"י ס"ז. וע"ע לעיל בתשובה א' ובהערה שם.

גדר צורך מקומו בכלי שמלאכתו לאיסור

ובמה שכתבנו שאם המצאות הכלי שמלאכתו לאיסור במקום זה מפריע לו חשיב צורך מקומו, כן דעת מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל הביאו השש"כ בפ"כ הערה כ"ד דמפורש בים יששכר על התוספתא שמותר להוציא תפילין מהחדר או לכפות כלי שמלאכתו לאיסור על הנר כדי להתיר תשה"מ. דבהיות והמצאות החפץ במקום זה מפריע לו לכן חשיב צורך מקומו, וכן הוא בשו"ת מחזה אליהו סימן מ"ו, גם בספר טלטולי שבת אות ד' הביא בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל דמותר להזיז מאוורר למקום אחר כדי שלא ינשוב עליו רוח דחשיב צורך מקומו וכן הוא בשולחן שלמה סימן ש"ח הערה ל"ב משמו דמרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל.

נידון זה מאוד מעשי בפטיש וכדו' המונח על השולחן ועצם המצאותו מאוד מפריע לאדם לאכול בשולחן, דנידון כצורך מקומו ומותר. וכ"כ האג"מ או"ח ח"ה סימן כ"ג דלסוברים שמנורה חשמלית היא כלי שמלאכתו לאיסור אם רוצה שיהיה חושך במקום שהאור מאיר, מקרי צורך מקומו ויכול לטלטלה. ובספר שלמי יהודה מביא בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל דשימושים כאלו לא נחשב צורך מקומו ואסור, ורק כשצריך להשתמש במקום שכלי האיסור נמצא שם זה נחשב צורך מקומו עי"ש עמוד י"א הערה י"ח. ובאג"מ ח"ה סימן כ"ב תשובה ל"א כותב דאם כלי האיסור כגון עט נמצא על השולחן ורוצה להסירו מחמת כבוד השבת אסור ולא חשיב צורך מקומו וזה גופא כבוד שבת שאינו מטלטל דבר האסור בטלטול, וכן הביא בספר טלטולי שבת בשם האג"מ, ואינו סתירה למש"כ לעיל בשמו היות ועצם המצאות העט בשולחן לא מפריע לו שהרי ביום חול היה משאירו ורק מפני כבוד שבת רוצה לטלטלו זה לא נחשב צורך מקומו, אבל פטיש על השולחן או רוח ממאוורר או תפילין במקום תשה"מ וכן אור ממנורה במקום שרוצה חושך זה מפריע לו את שימושיו במקום זה גם ביום חול לכן שפיר מקרי צורך מקומו.

אופנים שאין בהם מוקצה מחמת חסרון כיס

כל מה שכתבנו בתשובה זו זה בכלים חשמליים הדולקים בשבת (או שדלקו בבין השמשות ואח"כ כבו) ואז גם אם מקפיד שלא להשתמש איתם שימושים אחרים מ"מ לא נחשב למוקצה מחמת חסרון כיס היות ולשימוש שאליו עומדים לא מקצה דעתו ושפיר מעונין להזיזם ממקום למקום כגון מאוורר או רדיאטור שצורת שימושם הוא גם בהעברתם ממקום למקום, ואם אינם דולקים בשבת וגם לא דלקו בבין השמשות, נידונים ככלי שמלאכתו לאיסור (לבד דעת האג"מ שכל כלי חשמלי חשיב כלי שמלאכתו להיתר) ואם מקפיד לא להשתמש איתם שימוש אחר מחשש שמא יפסדו הרי זה מוקצה מחמת חסרון כיס כשכבויים, שהרי השימוש שלהם אסור בשבת ושימושים אחרים מקפיד משו"ה מקצה דעתו מכלי זה בשבת וכגון מצלמה, נגן מגהץ (ועי' לעיל בביאורים לתשובה ע"א מהו גדרו של מוקצה מחמת חסרון כיס) וכהכרעת הפוסקים שמוקצה מחמת חסרון כיס נאמר רק בכלי שמלאכתו לאיסור, תו"ש ותהלה לדוד ריש סימן ש"ח וכן פסק מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל הובאו דבריו בשלמי יהודה פ"ב הערה ל"ה ובשולחן שלמה סימן ש"ח ב' וכן פסק באור לציון ח"ב פכ"ו תשובה ב', ובחזו"ע שבת ג' עמוד פ"ט ואילך.  

גדר מלאכת היתר בכלי שמלאכתו לאיסור

ואם באמת לא מקפיד שלא להשתמש איתם שימושים אחרים אבל אין בהם שימוש אחר של היתר כגון מסור וכדו' רבים מהפוסקים דנים זאת כמוקצה מחמת גופו היות ואין לו שום שימוש בשבת ומקצה דעתו מיניה, ונחלקו בזה כבר הרשב"א והרז"ה. והכרעת הרעק"א והחזו"א ועוד לאסור (ועי' בביאורים לתשובה ע' המקורות לזה ושיש מקילים בזה עי"ש הכרעת ההלכה). מ"מ אם ישנו שימוש היתר בכלי זה בשבת ורק אינו שימוש כ"כ מצוי, כגון שקע חשמלי המעביר משקע אחד לכמה שקעים שראוי להניחו על הספר שלא יסגר מהרוח, או מפתח של מכונית שראוי לתפוס בו דפים שלא יתפזרו, דעת מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל דנחשב כלי שמלאכתו לאיסור ולא מוקצה מחמת גופו כיון שיש בו שימוש היתר ולא מקצה דעתו, שולחן שלמה סימן ש"ח הערה י"ד, ושלמי יהודה פ"ב הערה נ"ח בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל ובשם מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל. וכמובן צריך שלא יהיה שימוש חריג ומשונה דודאי מקצה דעתו מכזה שימוש, ואל"ה לא משכחת לה כלי שמלאכתו לאיסור שאין בו מלאכת היתר.

ולכן מאוורר או רדיאטור כבויים נחשבים כלי שמלאכתו לאיסור היות ויש בהם שימוש היתר שלא מקפידים עליו אף שאינו מצוי כגון לתפוס את הדלת שלא תסגר או להניח עליהם חפצים כגון לתלות כובע על כפתור המסובב את המאוורר. אך מפזר חום אין בו מלאכת היתר.

טלטול מוקצה בגופו ובשינוי

מה שכתבנו שבכל אופן יכול להזיזו ברגלו או במרפקו הוא עפ"י המשנ"ב בסימן ש"ח ס"ק י"ג בסופו, ובס"ק קט"ו וסימן ש"ט סוס"ק י"ד, שמה שפסק השו"ע בסימן שי"א ס"ח שטלטול בגופו מותר לצורך דבר האסור וכן טלטול מהצד (או בשינוי עי' משנ"ב סימן רע"ו ס"ק ל"א) לצורך דבר ההיתר זה אפי' כשכל התעסקותו במוקצה וכדעת הט"ז ומ"א. והגם שהחזו"א בסימן מ"ז ס"ק י"ג י"ד חולק ואוסר כשכל התעסקותו במוקצה ומוכיח זאת מראשונים מ"מ לא כתבנו דעתו כאן היות ובלא"ה י"א שמכשירי חשמל אפי' דולקים אינם מוקצה וכנ"ל ובפרט שמרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א בספרו טעמו דקרא העיד שהחזו"א אמר שהמנהג כהט"ז וגם בבית החזו"א נהגו כט"ז, שבות יצחק עמוד ק"י.

ס"ז

הזזת מקרר ממקומו

מי שנפל לו דבר מה תחת המקרר, האם מותר להזיז את המקרר ליקחנו?

מקרר דינו ככלי שמלאכתו להיתר ולכן מותר להזיזו לכל צורך שרוצה, ובלבד שיזהר לא לנתקו מהחשמל.

מקורות וביאורים:

גדר כלי שמלאכתו לאיסור ומוקצה מחמת גופו

הגם שביארנו בתשובה הקודמת שמכשירי חשמל דינם ככלי שמלאכתו לאיסור היות וכדי להשתמש בהם צריך לעשות איסור מ"מ אם האיסור נעשה לעיתים רחוקות כגון הכנסת תקע המקרר לשקע החשמל או בטריה לשעון אינו נידון ככלי שמלאכתו לאיסור וכמש"כ מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל במנח"ש ח"א עמוד ע"ה בשם שו"ת פנים מאירות.

מיהו לפי מה שכתב החזו"א בסימן מ"א ס"ק ט"ז ובסימן מ"ג ס"ק י"ז שכל כלי שהשימוש בו נעשה במקומו ולא באופן נייד ה"ז מוקצה מחמת גופו לכאורה ה"ה במקרר, אבל יש חילוק ביניהם דכונת החזו"א בדברים כאלו שהתועלת בשימושם הוא רק במקומם ולא באופן נייד, כמו נר שצריך להעמידו במרכז החדר כדי שיאיר את כל החדר, וכן שעון ותמונה הקבועים בקיר צריך להעמידם במקום מסויים בדוקא כדי להפיק מהם את מלוא התועלת ולכן אין עליהם שם כלי, אבל מקרר נותן את תפוקתו בכל מקום רק יותר נוח להעמידו במטבח מאשר במקום אחר ומשו"ה שפיר מקרי כלי. מידידי הרה"ג ר' יונתן בן צור מח"ס שלמי יהונתן וניכרים דברי אמת. ולפ"ז מובן מש"כ המשנ"ב בסימן ש"ח ס"ק ח' דארון כבד שאין רגילות להזיזו בימות החול מחמת כובדו אינו מוקצה אף ששימושו באופן קבוע ונייח ולא באופן נייד, היות ותועלת שיש בארון הינה בכל מקום רק יותר נוח להעמידו במקום מסויים ולכן זהו אף לחזו"א. וגם אם לא נקבל את החילוק הנ"ל מ"מ בלא"ה יש חולקים על יסוד החזו"א וכמבואר באריכות בתשובה הקודמת ולכן בעניננו שפיר יש להקל. ע"ע אג"מ או"ח ח"ה עמוד ע"א. וכך נמי הכרעת מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל הביאו השלמי יהודה וכן בשולחן שלמה ש"ח ח', דתנור אפיה ובישול דינו ככלי שמלאכתו לאיסור, ומקרר שאין לו גלגלים חשיב מוקצה מחמת חסרון כיס היות וחוששים להזיזו שמא יפסד. מבואר דביש לו גלגלים אינו מוקצה, וכן תנור אפיה ובישול שהשימוש בהם במקום מסויים אעפ"כ לא נחשבים למוקצה.

סח

טלטול בשר עופות ודגים

מי שאירע לו הפסקת חשמל בביתו וחושש שהבשרים העופות והדגים שבמקפיא יפשירו ויתקלקלו עד מוצאי שבת, האם מותר להעבירם למקפיא של השכן?

לכתחילה יטלטלם בגופו, שיתפוס בשיניו את השקיות, אם דבר זה לא אפשרי יטלטלם בשינוי כגון על גב ידו או בין מרפקי הידים, אם אינו אפשרי יטלטל על ידי שני בני אדם או בשתי ידיו דבר שהרגילות לטלטלו ביד אחת, אם גם זה לא אפשרי יטלטל כדרכו, שלוש העצות האחרונות הם רק בהפסד מרובה, ויש מקילים שבכל אופן יכול לטלטל כדרכו בתנאי שישנה אפשרות להפשירם עד מוצאי שבת. וכל זה כשהם חיים, אבל אם הם מבושלים מותר בכל ענין ובלבד שיכול להפשירם עד מוצאי שבת.

כמו כן כל המוצרים שאינם נאכלים חיים הרי הם מוקצה מחמת גופו כגון תפוח אדמה, חצילים, חיטה, אורז, קמח וכדו'.

מקורות וביאורים:

בנידון זה ישנן שתי בעיות. א. מכין מקודש לחול. ב. טלטול מוקצה.

הקפאת חלות בשבת

מכין מקודש לחול - אע"ג דאסור להכין מקודש לחול אפי' במקום הפסד כמבואר במשנ"ב סימן שי"ט ס"ק ס"ב הכא מותר, דרק שינוי ותיקון בגוף הדבר אסור כהפרדת שומן מהחלב הנזכר שם אבל המשכת מצב קיים מותר במקום הפסד כמבואר במשנ"ב סימן שכ"א ס"ק כ"א בסופו, שש"כ פכ"ח הערה רט"ז בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל. ובנידון דידן כיון שכעת הבשר וכו' לא מקולקל ורוצה להמשיך מצב זה לכן מותר במקום הפסד, ואע"ג דבמשנ"ב שם פסק דרק בליכא גוי מותר ע"י יהודי, ה"מ התם שלא יפסיד לגמרי הבשר (שם מדובר בבשר שלא נמלח ויום השלישי שלו חל בשבת ואם לא ידיחנו במים יאסר למולחו ולבשלו ורק בצליה מותר) דהלא ראוי לצלותו אבל הכא שיפסידנו לגמרי מותר לכתחילה ע"י יהודי. וכך מבואר במשנ"ב סימן רנ"ד ס"ק מ"ג בסופו עי"ש. ולכן מותר להקפיא בשבת חלות וכיו"ב אם חושש שאם ימתין עד מוצ"ש יאבדו מטריותם וכבר לא יאכלו.

בשר ודג חי לענין מוקצה

מוקצה – בשבת קכ"ט אמרינן בשר חי אינו מוקצה היות ויש בני אדם שכוססים בשר חי. דג חי מוקצה לפי שאינו ראוי, ונפסק בטור ובשו"ע סימן ש"ח סעיף ל"א ול"ב. ונחלקו האחרונים האם רק בשר עוף אינו מוקצה או גם בשר בהמה, דעת המג"א ועוד אחרונים דבשר בהמה חי מוקצה היות וקשה לכוססו, דעת הט"ז שאין חילוק. וכ"ד הגר"א שגם בשר בהמה ראוי לכוססו, ומסיק שם המשנ"ב ס"ק קכ"ה כדעת המג"א, ובמקום הדחק יש לסמוך על המקילין. עוד נחלקו האחרונים מה הטעם שדג חי מוקצה, הט"ז מבאר לפי שלא ראוי לא לאדם ולא לכלבים וכדעת הטור, והמג"א מבאר כדעת רש"י לפי שלא ראוי לאדם, והגם שראוי לכלבים מ"מ כיון שלא עומד לכלבים אלא לאדם שיאכלנו במוצ"ש לכן מקצה איניש דעתיה מיניה, ומסיק המשנ"ב עפ"י האחרונים כמג"א, וע"ע בה"ל.

טלטול בשר ועוף חי בימינו

והנה כתב הבן איש חי שנה שניה פרשת פקודי סעי' ט' דבימינו בשר חי מוקצה דאין בינינו בני אדם שכוססים בשר חי וכן הוא בערוה"ש, וכן נראה דעת מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל בשולחן שלמה סימן ש"ח ס"ק ס"ה, וע"ע בשלמי יהודה עמוד ק"כ בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל דהכלל הוא שאם יש מיעוט אנשים במקום זה שאוכלים מאכל מסויים אז אינו מוקצה לכל בני העיר, ואם אין כאן מיעוט שאוכלים הרי זה מוקצה. וכמדומה שהיום אין מיעוט אנשים ואפי' לא מיעוטא דמיעוטא שאוכלים בשר או עוף חי. וזכורני שלפני חמש עשרה שנה בלומדנו סימן ש"ח סל"א ול"ב הבאתי בשר עוף חי (חזה עוף) למשתתפי השיעור, היו שלא העזו לטעום, היו שניסו ולא הצליחו, ורק אחד טעם בשלום. מיהו בהליכות עולם (ח"ג עמוד ר"ה) פוסק שגם היום בשר חי לא מוקצה ואפי' בשר בהמה, וכן נראה דעת שבה"ל ח"ג סימן כ"ט וח"א סימן ס"ב. ובחזו"ע שבת ג' עמוד י"ד חזר בו מהיתרו הנ"ל והיקל לטלטל בשר ועוף חי רק במקום הפסד.

ומחמת המציאות, וכל הני פוסקים צידדנו שבשר ועוף חי היום הוא מוקצה.

טלטול בגופו ובשינוי לצורך המוקצה

מה שכתבנו שיטלטל בגופו שיתפוס השקיות בשיניו הוא עפ"י המשנ"ב סימן ש"ח ס"ק י"ג שטלטול מוקצה בגופו מותר אף כשכל התעסקותו במוקצה ומותר אף לצורך דבר האסור וכמבואר בסימן שי"א סעי' ח', ואף שהחזו"א בסימן מ"ז ס"ק י"ג חולק מ"מ הכא שבלא"ה י"א שאינו מוקצה שפיר יש להקל לכולי עלמא, ולטלטל בשינוי אין היתר כיון שטלטול בשינוי דינו כטלטול מן הצד שמותר רק לצורך דבר ההיתר כמבואר במשנ"ב סימן רע"ו ס"ק ל"א וכאן הטלטול לצורך דבר האסור. ובגר"ז סימן ש"ח סט"ו פוסק ששינוי כגופו.

טלטול בשינוי גדרו ודינו

ומשום הפסד מרובה כתבנו להתיר, עפ"י המשאת בנימין והסכים עמו הבה"ל בסימן שט"ז סעיף י"ב ד"ה לצוד, שתרי דרבנן במקום הפסד מותר, וכן הוא בבה"ל בסוף סימן שמ"ט ובחזו"ע שבת ג' עמוד תע"ז וע"ע לקמן בדיני צידה ונטילת נשמה תשובות ה', ט וי"א שהארכנו בזה, ואף שהבה"ל שם הזכיר הפסד ולא הצריך הפסד מרובה מ"מ נראה שרק בהפסד מרובה התיר דלא עדיף מאמירה לגוי באיסור דרבנן שרק בהפסד מרובה התירו כמבואר במשנ"ב סימן ש"ז ס"ק כ"ב. והנה התוספת שבת בהקדמתו לסימן ש"ח כתב שאם מטלטל מוקצה בשתי ידיו כשהרגילות לטלטלו בידו אחת חשיב שינוי, ובשו"ת אז נדברו ח"ה סימן כ"ה וכן מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל (שלמי יהודה בהקדמה) דעתם שאין לסמוך על זה דמסתימת הפוסקים נראה שלא הסכימו לזה, מ"מ יתכן שאם יטלטלו שני בני אדם יחד כן יחשב שינוי. ובשש"כ פכ"ב הערה פ"ו פסק את התו"ש. גם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל במנחת שלמה ח"א עמוד ע"ח הביאו לתו"ש ומשמע שם שסובר כן להלכה.

ומה שכתבנו שאם גם זה לא אפשרי יטלטל כדרכו, משום שבהפסד מרובה יש לסמוך על הט"ז שכל שראוי לכלבים אף שעומד לאדם אינו מוקצה ובתנאי שיכול להפשירם בשבת, כן הוא בשבה"ל ח"א סימן ס"ב וכן דעת מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל הביאו השלמי יהודה עמוד קל"ט.

טלטול מוצרים קפואים

מה שכתבנו שאם הם מבושלים וקפואים אינם מוקצה אם יכול להפשירם עד מוצ"ש, כן נראה פשוט דאע"ג דכעת לא ראויים מ"מ כיון שיכולים להיות ראויים בו ביום באופן ודאי מאליהם או ע"י מעשה אדם אין זה מוקצה וכמ"ש הב"י בסימן ש"י בשם הכלבו דגמרו בידי אדם לא מוקצה גם כשבבין השמשות לא חזי וכן פסקו האחרונים והמשנ"ב בסימן ש"י ס"ק י"ט וכן כתב בספר טלטולי שבת אות ז' בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל לענין אוכל קפוא וכן הוא בחזו"ע שבת ג' עמוד ט' ובחוט שני ח"ג עמוד ק"י אות י'. ודע דגמרו בידי אדם מותר לטלטלו אף קודם דמחזי דהלא קדירה רותחת אינה ראויה לאכילה בעודה רותחת ואעפ"כ מטלטלים אותה בעודה רותחת, חזו"א - סימן מ"א ס"ק ט"ז. וכן משמע בתוס' (שבת מ"ג ע"א) ד"ה בעודן, ודו"ק. וע"ע לקמן בתשובה ע"ח פרטי דינים רבים בדין גומרו בידי אדם.

ונפק"מ עוד בכל הנזכר במי שרוצה ליקח דבר מה מהמקפיא וישנו דג חי קפוא המעכב בעדו דמותר להזיזו בגב ידו או במרפקו כיון שטלטול בשינוי מותר לצורך דבר ההיתר, ואין שום היתר להזיזו כדרכו היות ורק בהפסד מרובה התירו לסמוךעל הט"ז וכנ"ל, ואם בשר או עוף חי מעכבים בעדו וא"א להזיזם בשינוי באנו למחלוקת הנ"ל, ורהיטת הפוסקים לאסור וכנ"ל, וכשהמוצרים מבושלים אך קפואים אם ישנה אפשרות להפשירם עד מוצ"ש מותר להזיזם אף כדרכו וכמשנ"ת. ויכול להפשירם שנזכר בתשובה זו היינו בכלי שלישי דאינו מבשל, אבל בכלי שני אסור הן משום חשש בישול והן משום מחזי כמבשל (במאכלים חיים), משנ"ב סימן שי"ח ס"ק ל"ד ומ"ב. ולדעת החזו"ע (שבת ד' עמוד ש"ל, שע"ו) מותר אף בכלי שני וכמו שכתבנו לקמן בדיני בישול תשובה ב'.

סט

טלטול משקפיים שהשתחרר מהם הבורג

משקפיים שהשתחרר הבורג ונפלה העדשה, מה דין העדשה הבורג והמסגרת לגבי מוקצה.

העדשה והבורג דינם ככלי שמלאכתו לאיסור והמסגרת מוקצה מחמת גופו, ואם נאבד הבורג הרי שהעדשה והמסגרת כלי שמלאכתו להיתר, מותר לדחוף הבורג ברגלו למקום שא"א למוצאו, וכך יוכל לטלטל את העדשה והמסגרת.

נידון זה מאוד מעשי בגלגל עגלה שהתפרק, דהגלגל כלי שמלאכתו לאיסור והעגלה מוקצה מחמת גופו, ואם נאבד הבורג שמחבר את הגלגל לעגלה אז העגלה והגלגל כלי שמלאכתו להיתר. מיהו אם נפלו שתי העדשות, בטל מהמסגרת שם כלי כיון שלא ראויה כעת לכלום וממילא גם הבורג והעדשות מוקצה.

וכן אבזם שיצא מהחגורה בטל מהחגורה שם כלי לפי שאינה ראויה כעת לכלום ולכן גם האבזם מוקצה מחמת גופו.

מקורות וביאורים:

אופנים המותרים לטלטל כלי שהתפרק

בסימן ש"ח סעי' ט"ז פוסק השו"ע הא דאיתא בגמ' שבת קל"ח דכירה שנשמטה אפי' אחת מירכותיה אסור לטלטלה, ומוסיף הרמ"א דה"ה ספסל ארוך שנשמט ממנו רגל אחת או שתיים דאסור לטלטלו כדי להניחו על ספסל אחר ולישב עליו ואפי' נשמט מבעוד יום. והטעם, דכיון שלא נוח להשתמש בכירה וספסל ללא רגל חיישינן שמא יתקע בחוזקה את רגל הספסל והכירה למקומו ויעבור באיסור דאורייתא של בונה לרי"ף והרמב"ם או מכה בפטיש לרש"י. ומבואר ברמ"א ובאחרונים (עי"ש במשנ"ב ס"ק ס"ט - ע"ב) ארבעה מצבים בהם מותר לטלטל הספסל:

א. אם ישב על הספסל כך מבעו"י, דכיון שיכל לתקנו קודם השבת ולא תיקן והשתמש עמו כמות שהוא הראה בכך שלא בהול לתקנו ולכן אין לחוש שמא יתקע, אבל ברור שרק כמות שהוא מותר להשתמש עמו ולא להחזיר הרגל אפי' ברפוי גזירה שמא יתקע.

ב. אם נאבד הרגל מותר לטלטל הספסל היות והרגל אינו לפניו שנחוש שמא יתקע.

ג. אם נשבר הרגל מותר הספסל בטלטול ושימוש היות וצריך לעשות רגל אחר לספסל ובהיות וזה כרוך בטרחה ובאומנות לא גזרו.

ד. אם דרך הרגל להיות רפוי שיוצא ונכנס ברפוי וכעת נשמט מותר לטלטל הספסל ואף להכניס הרגל ברפוי דכיון שכך דרכו אין לחוש שמא יתקע, הגם שכולם מכניסים רגל לספסל בתקיעה מ"מ כיון שדרכו של זה האיש ברפוי לא גזרו עליו.

וה"ה בכל זה בעגלה שהתפרק הגלגל, משקפיים שנפלה העדשה, חגורה שהתפרק האבזם דבכולהו יש איסור תורה לחברם.

והנה יש להקשות מדין זה על הא דאיתא בסימן ש"ח סעי' ח' והוא מהגמ' בשבת קכ"ב דדלת של ארונית וכיו"ב שנתפרקה בין בחול בין בשבת מותר לטלטל גם את הדלת וגם את הארונית וצ"ב מדוע לא חששו שמא יתקע ביתדות ומסמרים את הדלת למקומה ויעבור באיסור דאורייתא (כמבואר שם בסעי' ט'), וצ"ל דבהיות ואפשר שפיר להשתמש בארונית ללא דלת לכן לא בהול לתקנה ורק כשהשימוש בכלי מאוד לא נוח גזרו שמא יתקע כיון שבהול, והדלת שמותרת אף היא בטלטול הגם שא"א להשתמש בדלת ללא חיבורה לארונית, מ"מ כיון שזה לא הכלי בעצמו ולא משתמשים בדלת בתור דבר בפני עצמו אלא כחלק מהארונית לכן כשתופס את הדלת לא מרגיש שום בהילות לתקנה, והכלל הוא אם כשתופס את החלק המפורק מרגיש נחיצות לתקנו מחמת שרוצה להשתמש בו ולא יכול הריהו מוקצה ואם לא אינו מוקצה, וכך מוכח נמי מהרמ"א בסעי' ט"ז שאם ישב מבעו"י מותר לטלטלו, אע"ג דודאי מעדיף שיהא הספסל מתוקן מ"מ הראה בעצמו מבעו"י שאינו בהול. וכן מוכח בסימן שי"ג ס"ח בשו"ע למעיין ודו"ק.

כפתור שנפל מבגד

ומעתה, רגל הספסל מותרת בטלטול דהלא לא משתמשים עם רגל ספסל כדבר בפני עצמו שנחוש שיתקע מבהילותו וכמו שביארנו בדלת ארונית, ואע"ג דרגל הספסל לא ראוי כעת לכלום מ"מ הלא גם דלת הארונית לא ראויה כעת לכלום וכמ"ש המשנ"ב בסימן ש"ח ס"ק ל"ה כהפמ"ג ודלא כערוה"ש שמצריך שיהא ראוי כעת לדבר מסויים. והטעם דכיון שהיה מחובר לכלי ועדין ראוי להתחבר עם הכלי אחר השבת לכן לא פקע מיניה שם כלי. ולכן כפתור שנפל מהבגד אינו מוקצה אף שכעת לא ראוי לכלום, דכיון שהיה מחובר לכלי ועדיין ראוי להתחבר דינו כדין דלתות הכלים שפסק המשנ"ב דאפילו שכעת לא ראוי לכלום מותר בטלטול, וכן פסקו בחזו"ע (שבת ג' עמוד ז') בשלחן שלמה (סימן ש"ח ס"ק ס"ז אות ג') ובשבט הלוי (קובץ מבית לוי חי"ט עמוד נ"ג אות י"ד). ויש שרצו לומר דהני מילי בכפתור יקר שעומד להתחבר לבגד אבל כפתור פשוט שלא עומד להתחבר היות ויש לו כפתורים אחרים כאלו ורק ראוי להתחבר הריהו מוקצה. ומלשון המשנ"ב הנ"ל משמע שראוי לבד מספיק. ועדיף שיחשוב בדעתו שרוצה דוקא להחזיר כפתור זה דמסתבר דבכהאי גוונא חשיב עומד להתחבר ומותר לכולי עלמא.

טלטול גלגל עגלה ועדשת משקפיים שהתפרקו

מסתפק מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל (שולחן שלמה ש”ח מ"ד) דאולי רק דלת ארונית מותרת בטלטול היות והארונית עצמה מותרת אבל כאן שהספסל אסור בטלטול שמא הרגל לא עדיף ממנו, אך מ"מ אפשר דלא חמיר מכלי שמלאכתו לאיסור וצ"ע, עכ"ד. שורש הספק האם מה שהתירו דלת ארונית בטלטול הוא משום שעתיד להתחבר לכלי לכן גם עכשיו יש לו את דין הכלי וא"כ בעניננו שהספסל דינו שאסור בטלטול ה"ה הרגל, או שהיתר דלתות הכלים כיון שהיה מחובר לכלי ועתיד שוב לחזור לשם לכן לא פקע מהדלת שם כלי ואינו משום דין הכלי (ורק שאם פקע מהכלי שם כלי מצד עצמו שלא ראוי כעת לכלום ולא רק משום גזירה אז מסתבר שהדלת גם מוקצה דאין כאן כלי שעתיד לחבר אליו הדלת) ומ"מ לצורך גופו ומקומו מתיר ככל כלי שמלאכתו לאיסור היות ואין על הרגל גזירה שמא יתקע וכמבואר לעיל והרי זה כמו נר ומאורר שבהיות וצריך לעשות איסור כדי להשתמש בהם נחשב לכלי שמלאכתו לאיסור וה"נ ברגל הספסל כדי להשתמש עמה צריך לעשות איסור, (וצ"ע מסימן ש"ח סעי' ל"ב ויש ליישב) והגם שבמשנ"ב בס"ק ל"ה משמע כהצד השני מ"מ כיון שיש שכתבו שגם הרגל מוקצה, ומרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל מסתפק ומצדד שזה כלי שמלאכתו לאיסור, לכן כתבנו שרגל הספסל וגלגל העגלה ועדשת המשקפיים הם כלי שמלאכתו לאיסור, אבל המיקל לטלטלם ככלי שמלאכתו להיתר אין למחות בו דכך פשטות הדברים.

טלטול עדשת משקפיים כשנאבד הבורג

מה שכתבנו דבנאבד הבורג, העדשה והמסגרת הם כלי שמלאכתו להיתר הוא עפ"י הט"ז והמשנ"ב וכנ"ל באופן השני דתו אין חשש תקיעה, והגם שהעדשה לא ראויה לכלום מ"מ הרי זה כדלת ארונית וכנ"ל, וכיון שכן פשוט שיכול לדוחפו לבורג ברגלו כדי להאבידו, ולפי החזו"א יבעטנו דרך הילוכו. עי' משנ"ב ש”ח ס"ק י"ג וחזו"א סימן מ"ז ס"ק י"ד, וה"ה בגלגל ועגלה, ופשוט.

טלטול חגורה שנפל האבזם וטלטול מסגרת ללא העדשות

מה שכתבנו שאבזם שיצא מהחגורה, החגורה מוקצה (ואסור לשים אבזם אחר בחגורה משום מתקן כלי – יעוי' בהליכות שבת ח"א קס"ח), וכן כשנפלו שתי עדשות המשקפיים המסגרת מוקצה, הטעם הוא דהלא החגורה והמסגרת כעת אינם ראויים לכלום (ואם אינו חריג אצלו להשתמש עם חגורה ללא אבזם כגון לקשור עמה דבר מה אינה מוקצה וכדין שבר כלי בסימן ש"ח ס"ו) אבל בנפלה רק עדשה אחת עדין ראויה המסגרת להשתמש עמה מחמת העדשה שנשארה, וכן אם ישנה אפשרות נורמלית לחבר העדשות ע"י סיכת בטחון אין המסגרת מוקצה אבל ע"י חוט אסור - מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל במאור השבת כ"ט ג'. ואע"ג דעומד לתקנם ומ"ש מדלתות הכלים, צ"ל דכיון שהכלי בעצמו התפרק אסרוהו ורק כשהכלי ישנו והתפרק ממנו חלק מסויים אז אמרינן שבהיות ועומד להתחבר לכלי לא בטל מיניה שם כלי, והכי מוכח בשעה"צ אות ס"ח, וכן בכלי שנשבר שנפסק בסעי' ו' דאם השבר לא ראוי לכלום הוא מוקצה ומשמע אף באופן שעתיד לתקנו, וכך פסק מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל הביאו השלמי יהודה פ"ד הערה י"ד. וע"ע שולחן שלמה סימן ש”ח ל"ט. וצ"ע מסימן ש"ח סעי' ט"ו, בסנדל שנפסקה רצועה הפנימית דאינו מוקצה היות והדרך לתקנו ומשמע אף שעכשיו לא ראוי. ויש ליישב דראוי להשתמש עמו בשבת ע"י שיכרכנו בגמי כמבואר שם בשו"ע, ולכן עדיין לא פקע מיניה שם כלי, משא"כ בכל הני הנ"ל דאין אפשרות לתקנם בשבת בטל מהם שם כלי. ובגר"ז (סימן ש"ח סעיף מ"ג, מ"ד) משמע שאינו מוקצה היות וראוי לתקנו אף אם כעת אי אפשר להשתמש עמו, ולדבריו כל כלי שנשבר או התפרק ועתיד לתקנו לא בטל מיניה שם כלי.

טלטול עגלה שנפלו גלגליה

וה"ה בעגלה אם נפלו שניים או שלושה גלגלים העגלה מוקצה דאינה ראויה לכלום. ואם יכול לשים תינוק בכזו עגלה בבית שישן שם וכיו"ב ואינו חריג אין זה מוקצה. ובכל האופנים שהכלי לא ראוי ומוקצה הוא פשוט שגם החלקים המתחברים אליו (עדשה, בורג, אבזם וגלגל) הם מוקצה דאין כאן כלי מדין תורת כלי שנאמר שעתידים להתחבר לכלי.

כלי שנשבר באמצע הדרך

ויש לידע דמבואר בסעי'  ט"ו שלא גזרו מוקצה על האדם בכלי שנשבר לו כשהוא כדרך היות ולא מסיח דעתו עד שמגיע לביתו (גבי סנדל שנפסקה הרצועה החיצונית דמוקצה הוא היות ולא עומד לתקנו ואעפ"כ בכרמלית כורך עליו גמי ויסוד זה ביארו המאירי בשבת קי"ב) וה"נ בעניננו אם נפלו לו שתי העדשות ונשברו או נאבדו הברגים וכן כשנפלו שניים או שלושה גלגלים מהעגלה ונאבדו הברגים או הגלגלים או נשברו, וכן באבזם שנפל מהחגורה ונאבד או נשבר, דאם אירע לו כן ברחוב אינם מוקצה עד שיגיע לביתו. ורק באופנים הנזכרים דאין חשש תקיעה וכל סיבת המוקצה מחמת שאין בו תורת כלי, אבל כשכל החלקים נמצאים דיש גזירה שמא יתקע, אף באמצע הרחוב זהו מוקצה היות ויש חשש תקיעה, וכך ראיתי שכתב השלמי יהודה בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל פ"ב הערה ל"ט.

ויודע אני שבספרים אחרים כתוב בחלק מהדברים לא כמו שכתבנו מ"מ הנלע"ד כתבתי, ודברינו נוטים ומתאימים כדברי מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל בכמה מקומות, עי' שולחן שלמה סימן ש"ח ל"ב ב', ל"ב ג', מ"ד, מ"ד ד', מ"ה. ולענין מטאטא שהתפרק ממנו המקל יעוי' במה שכתבנו בזה בהליכות שבת ח"א עמוד קל"ה.

ע

הכנסת מוקצה לביתו מחשש גניבה

חפצים מוקצים הנמצאים בחצר ויש חשש שיגנבו או יתרטבו בגשם, האם וכיצד יכניסם לביתו?

אם זה כלי שמלאכתו לאיסור כגון פטיש יכול לטלטלו ע"י הערמה שיקחנו וישבור איתו אגוזים ואם יש לו מפצח אגוזים אסור ויש מתירין, ואם זה מוקצה מחמת גופו כגון מסור שהוא כלי שמלאכתו לאיסור שאין בו מלאכת היתר דלחלק מהפוסקים דינו כמוקצה מחמת גופו, או מצלמה וכיו"ב שזה מוקצה מחמת חסרון כיס, אם יש הפסד מרובה יכול להכניסו בשינוי כגון על גב ידו או בין זרועותיו, וכן לומר לגוי מותר בהפסד מרובה, ולטלטלו בגופו כגון שדוחפו ברגלו לבית מותר גם ללא הפסד מרובה, ולחזו"א אסור. ואם א"א באופנים אלו וזה הפסד מרובה, יכול לטלטלו בטלטול מן הצד כגון לדוחפו ע"י מטאטא לבית, או ע"י כף אשפה וכיו"ב.

מקורות וביאורים:

טלטול כלי שמלאכתו לאיסור בהערמה

אסור לטלטל מוקצה משום הפסד ממון ואפי' בהפסד מרובה וגם כלי שמלאכתו לאיסור אסור (וכמבואר בסימן ש"ח סעיף ג', וכן בשעה"צ אות כ"ד ובכה"ח אות נ"ב, וכן בסימן רס"ו ס"ט, וסימן ש"ח ס"ק קמ"ו וקנ"א במשנ"ב וסימן ש"ט ס"ק י"ד במשנ"ב, וכן סימן של"ד ס"ב בשו"ע ובמשנ"ב שם) מיהו כתב המג"א בשם הירושלמי שע"י הערמה מותר דהיינו שמטלטל כלי שמלאכתו לאיסור ומשתמש עמו אפי' שעיקר כונתו שלא יפסד וכן פסק המשנ"ב בסימן ש"ח ס"ק ט"ז, ולכן כתבנו שיכול לטלטל פטיש הנמצא בחצר שלא יגנב וזו עיקר כונתו ובתנאי שישתמש עמו. ונראה דצריך להשתמש צורך גופו או מקומו בצורה רגילה ולא שיראה בצורה ברורה שמטלטל לצורך הכלי וכגון שיביא כסא לחצר וירים את הפטיש כדי לשים שם כסא ולשבת, דלא מהני היות וניכר בצורה ברורה וניכרת שמטלטל הפטיש לא לצורך מקומו כיון שיכול לשבת עם הכסא לא בדיוק במקום הפטיש.

טלטול מוקצה על ידי סוכריה

ובמקום הפסד מרובה יש להתיר טלטול כלי שמלאכתו לאיסור ע"י שיתן עליו דבר היתר כגון סוכריה כמבואר בשו"ע הרב סכ"ב וכך פוסק שעה"צ אות כ"ד, וכה"ח אות נ"ב דסמכו בהפסד מרובה על דעת הרא"ש שהתיר טלטול כלי שמלאכתו לאיסור על ידי דבר היתר בכל אופן והביאו השו"ע בסימן ש"ח ס"ה בלשון יש מתירים. והבין כה"ח דאין כונת מרן השו"ע להקל לכתחילה כדעת הרא"ש לפי שרוב הראשונים חולקים עליו ולכן כתב השו"ע בלשון יש מתירין ולא בסתם. ובמשב"ז אות ד' הסתפק האם היתר זה נאמר אף במוקצה מחמת חסרון כיס ובשו"ת רעק"א סימן כ"ב אוסר וכ"כ כה"ח אות נ"ה. ולכן אסור לתת סוכריה על מצלמה שבחצר ולטלטלה אף שמדובר במקום הפסד ממון מרובה כגון שתתקלקל בגשמים. אך מותר ליתן סוכריה על מאוורר או רדיאטור ולהכניסם לביתו כשיש חשש שינזקו ובתנאי שהיזקם הוא הפסד מרובה עבורו.

ובחזו"ע (שבת ג' עמוד נ"ד) התיר לכתחילה לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור על ידי שיתן עליו דבר היתר, דנוקט שהשו"ע כהרא"ש לגמרי אף שהביאו בלשון יש מתירים.

טלטול כלי שמלאכתו לאיסור כשיש לו כלי היתר

מה שכתבנו שאם יש לו מפצח אגוזים אסור כ"כ המשנ"ב בסימן ש”ח ס"ק י"ב שכלי שמלאכתו לאיסור שהתירו לצורך גופו מיירי כשאין לו כלי אחר של היתר וכך פוסק הכה"ח בס"ק כ"ב. ולאו מלתא פשיטא היא דהקצוה"ש סימן ק"ח סקי"ד חולק על המשנ"ב וכן התו"ש ופסק כן המהרש"ם בדעת תורה סעי' ג' וכן פסק בחזו"ע שבת ג' עמוד מ"ט. ואף למשנ"ב, אם השימוש בכלי ההיתר טרחא עבורו יכול להשתמש בכלי האסור – קצוה"ש שם, וכן מסתבר שא"צ לבקש משכנו כלי היתר.

כלי שמלאכתו לאיסור שאין בו מלאכת היתר

מה שכתבנו שכלי שמלאכתו לאיסור שאין בו מלאכת היתר דנים בו הפוסקים להחשיבו כמוקצה מחמת גופו, כ"כ בעל המאור דף קנ"ד ע"ב והרשב"א שם פליג, והרעק"א בגליון השו"ע סו"ס רס"ו וכן החזו"א סימן מ"א סקט"ז נוקטים לאסור, וכן מבואר במשנ"ב בסימן תרנ"ח סק"ד דכתב ששופר כלי שמלאכתו לאיסור ואינו דומה ללולב שהוא מוקצה מחמת גופו דשאני שופר דהוי כלי וראוי לשאוב בו מים משא"כ לולב דעץ בעלמא הוא, משמע דרק בגלל שיש בו מלאכת היתר חשיב כלי והלא"ה הוא מוקצה. וצ"ב מ"ש מנר ופתילה שפוסק המשנ"ב בס"ק ל"ד וכן בשעה"צ סימן רע"ט אות ד' דהוא כלי שמלאכתו לאיסור הגם שאין בו מלאכת היתר, ותי' מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל הביאו השש"כ בפ"כ סעי' ט"ז הערה מ"ד דמלאכת היתר של נר הוא שעומד ליהנות מאורו. התהילה לדוד סימן רס"ו אות מ' מאריך בענין ומצדד לאיסור, ובשו"ע הרב סימן ש”ח סעי' פ"ה מתיר. וע"ע בחזו"א סימן מ"ג ס"ק י"ז וסימן מ"ד ס"ק י"ג. ובקצוה"ש סימן קכ"ז בבדה"ש ס"ק י"ב ובסימן קמ"ו בבדה"ש ס"ק ל"ב משמע שמתיר, ולענין דינא הכריע מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל דלכתחילה יש להחמיר, עי"ש. ונפק"מ מעשית בטלטול סבון מוצק, או אבקת כביסה. ובחזו"ע שבת ג' עמוד  נ"ב פסק להתיר. ובעמוד מ"ו פסק שדין הסבון כדין כלי שמלאכתו להיתר, עי"ש טעמו.

וצריך ששימוש ההיתר לא יהיה חריג כמו מסור לתפוס עמו הדלת דהוא שימוש חריג, דאל"ה כל כלי שמלאכתו לאיסור נוכל למצוא לו איזה מלאכת היתר חריגה, מ"מ אם אינו שימוש חריג אך גם לא כ"כ מצוי שפיר חשיב כלי שמלאכתו לאיסור וכגון מפתחות של רכב או שקע מעביר שראוי להניחו על דפים שלא יעופו, וכמש"כ מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל עי' לעיל בתשובה ס"ו המקורות לזה.

אופנים שהתירו טלטול מוקצה משום הפסד ממון

ומה שכתבנו שע"י שינוי מותר בהפסד מרובה כן הוא עפ"י הבה"ל בסימן שט"ז סעי' י"ב וסו"ס שמ"ט שהתירו תרי דרבנן במקום הפסד מרובה ובחזו"ע שבת ג' עמוד תע"ז, וכמבואר בדברינו לעיל בתשובה ס"ח עי"ש.

ומש"כ לומר לגוי, כן הוא במשנ"ב סימן ש"ח ס"ק ט"ו. ומשמע שם שאפי' בהפסד לא מרובה התירו לומר לגוי בכלי שמלאכתו לאיסור. ובמוקצה מחמת גופו או מוקצה מחמת חסרון כיס מותר על ידי גוי רק בהפסד ממון מרובה (סימן ש"ז ס"ק ס"ח וע"ז במשנ"ב). וע"ע לעיל תשובה ב' וג'.

ולדוחפו ברגלו מותר גם ללא הפסד מרובה וכמבואר במשנ"ב סימן ש”ח ס"ק י"ג בסופו, (ומשמע שם שללא צורך כלל אסור), ולחזו"א אסור כמ"ש בסימן מ"ז ס"ק י"ג.

ומש"כ לטלטלו ע"י דבר אחר, כך מבואר במ"א בסימן רס"ו ס"ק י"ד (וכפי שביארו התהלה לדוד שם אות י') שבמקום הפסד מרובה התירו טלטול מן הצד כשא"א בענין אחר, וכשנותנו בכף אשפה וכדו' יתן דבר היתר כדי שיוכל להרימו דאל"ה הוי בסיס וכמ"ש לעיל בתשובה ס"ג ואין היתר לטלטל מוקצה משום הפסד וכמש"נ, ואם לא מניח הכף אשפה מידו יש להקל להרימו אף ללא דבר היתר וכמש"נ לעיל בתשובה ס"ד.

עא

הסרת הנרות מהשולחן לאחר שכבו

המדליקים נרות שבת בשולחן שאוכלים בו את סעודות השבת ורוצים להסירם אחר שכבו כיצד יעשו?

מותר להסיר את נרות השבת מהשולחן אחר שכבו אם התנה מע"ש שיטלטלם לכשיכבו כמבואר בשו"ע סימן רע"ט סעי' ד', ומועיל תנאי אחד לכל השנה כמבואר בברכ"י שם אות ה' וכך נוהגים בני ספרד. והרמ"א שם חולק ואוסר ומתיר רק ע"י גוי וכך נוהגים בני אשכנז, לכן לשיטת הרמ"א יש להניח הנרות במגש על השולחן ובמגש יתן מבעו"י דבר היתר הצריך לו במשך השבת יותר מהנרות ואז מטלטל את המגש אחר שכבו הנרות גם ללא תנאי, ודלא כאותם ששמים חלה על המגש שאין צריך לה למשך השבת כי יש לו עוד חלות, (וכמבואר במשנ"ב סימן רע"ז ס"ק י"ח). וצריכים שהמגש לא יהיה מיוחד לנרות, ואם רוצים לשים דוקא מגש המיוחד לנרות משום כבוד הנרות והשבת, ישימו את המגש המיוחד על מגש אחר גדול יותר ובמגש הגדול ישימו את דבר ההיתר מבעו"י וכשיכבו הנרות יטלטלו המגש הגדול עם כל מה שעליו.

לדעת השו"ע שמותר ע"י תנאי צריכים ב' תנאים:

א. שסיבת טלטול הנרות משום שצריך להשתמש בשולחן במקום ששם הנרות מונחים, אבל אם אין צריך למקומם ורק חושש שיפלו וכדו' אסור היות ודין הפמוט כדין כלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלו רק לצורך גופו או מקומו, מיהו יכול לטלטלם ע"י הערמה שישתמש במקום שהיו מונחים הגם שאין צריך למקומם ועיקר כונתו כדי שלא יפלו.

ב. שהפמוטים אינם יקרים כ"כ ולא מקפיד שלא להשתמש עמהם שימוש אחר וכגון ליתן אותם על ניירות שלא יעופו או שמניחם כל השבוע בוטרינה לשם יופי, אבל במקפיד הרי זה מוקצה מחמת חסרון כיס, ואז גם לבני ספרד צריך דוקא להניחם על מגש וליתן שם דבר היתר הצריך לו לאותה שבת.

ואע"ג שהפמוטים יקרים ושוים הרבה יותר מדבר ההיתר מ"מ מותר, כיון שבסיס לאיסור וההיתר שההיתר חשוב יותר נמדד בנחיצות וצורך השימוש במשך השבת ולא בשווי הממוני. ואם לקחו את דבר ההיתר ונשארו רק הנרות על המגש ג"כ מותר לטלטלו כיון שבבין השמשות היה שם דבר ההיתר, ולכתחילה יחמיר לא לקחת את ההיתר לפני שמטלטל את המגש.

ולדעת השו"ע שמועיל תנאי לטלטל את הנרות אחר שכבו זהו אף שנשאר שמן בכוסית, והגם שאסור להשתמש בשמן היות והוקצה למצותו וגם מוקצה מחמת איסור, מ"מ כיון שהנשאר הוא מועט הריהו מתבטל לכוסית.

מקורות וביאורים:

טלטול נרות ע"י תנאי אחר שכבו לדעת מרן השו"ע

לדעת השו"ע בסימן רע"ט ס"ד מועיל תנאי לטלטל נר לכשיכבה היות ועכשיו אינו מוקצה כיון שאין שלהבת, ורק משום שהיה בסיס בבין השמשות אמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא וכיון שהתנה התירו, ולא בכל בסיס מהני תנאי לטלטלו כשיסתלק המוקצה במשך השבת דרק בנר דעשוי להכבות מהני ביה תנאי וכמ"ש האחרונים הביאם שם המשנ"ב בס"ק י"א (וע"ע בסימן תקי"ח ס"ח בבית יוסף ובבה"ל שם ד"ה נוטלים), ועדיין הפמוט הוא כלי שמלאכתו לאיסור לפי שנוצר לשמש את האיסור שזה השמן והאש, ומותר לטלטלו רק לצורך גופו או מקומו ולכן כתבנו בפנים שאם מטלטל כדי שלא יפול וכדו' אסור ועי' הערמה מותר וכמבואר במשנ"ב סימן ש”ח ס"ק ט"ז, ואם ניכר שמערים כגון שיש לו הרבה מקום בשולחן ושם מאכלים דוקא במקום הנרות נראה דאסור וכמו שכתבנו לעיל בתשובה ע'. ואם עצם המצאות הפמוטות בשולחן מפריע לו וגם ביום חול היה מפריע לו הרי זה חשיב צורך מקומו ומותר, וכמו שביארנו לעיל באריכות בתשובה ס"ו עי"ש המקורות לזה. וע"ע לעיל בתשובה א' ובהערה שם מה שכתבנו בזה וביבי"א ח"ז סימן ל"ו אות ט'.

גדר ההקפדה במוקצה מחמת חסרון כיס

וכשהפמוטים יקרים ומקפיד לא להשתמש עמהם שום שימוש אחר של היתר הרי הם מוקצה מחמת חסרון כיס ולא מהני תנאי ואסור לטלטלם, ואם לא מקפיד להניחם על דפים שלא יעופו אין זה מוקצה מחמת חסרון כיס הגם שאינו שימוש מצוי מ"מ אינו חריג ומשונה (וכמו שתפילין אינם מוקצה מחמת חסרון כיס כיון שניתן ללמוד מהם דיני תפילין הגם שאינו מצוי כ"כ), וכעין הוראת מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל בשקע מעביר ומפתחות רכב דכיון שיכול להניחם על דפים שלא יעופו חשיב יש בו מלאכת היתר (עי' לעיל בתשובה ס"ו המקורות לזה) וה"נ בעניננו חשיב שימוש היתר שלא מקפיד עליו וממילא אינו מוקצה מחמת חסרון כיס, ואם אצלו זה חריג ומשונה כי הפמוטים וכדו' מונחים בארון וכלל ועיקר לא יגיע לכזה תשמיש, הרי זה מוקצה מחמת חסרון כיס, אך אם הפמוטים יפים ושם אותם בויטרינה לשם יופי הרי זה גם שימוש של היתר המפקיע מהם דין מוקצה מחמת חסרון כיס, ואע"ג שלשימושים אחרים מקפיד, מ"מ פשוט הוא שאם יש לאדם כלי שמקפיד עליו לכל שימושי ההיתר ולשימוש אחד של היתר לא מקפיד דאינו מוקצה מחמת חסרון כיס שהרי אין כאן הקצאה כיון שיכול להשתמש בו איזה דבר היתר בשבת, וכדמשמע לשון השו"ע בסימן ש”ח ס"א וז"ל: סכין של שחיטה וכו' כיון שמקפידים שלא לעשות בהם תשמיש אחר וכו', משמע שאם תשמיש אחד לא מקפיד אינו מוקצה אפי' שתשמישים אחרים מקפיד מ"מ כיון שיש תשמיש אחד שלא מקפיד אינו מוקצה, וצריך שיהיה תשמיש של היתר דאם מקפיד על כל תשמישי ההיתר ורק תשמישי איסור מסויימים לא מקפיד עדין מוקצה הוא מחמת חסרון כיס היות ולא יכול להשתמש עמו בשבת, ואלת"ה כל כלי שמלאכתו לאיסור יחשב מוקצה מחמת חסרון כיס כי ודאי ישנם כמה שימושים שמקפיד לא לעשות עם כלי זה מחמת פסידת הכלי, וע"כ כמש"כ שאם יש תשמיש אחד של היתר שעליו לא מקפיד תו לא הוי מוקצה מחמת חסרון כיס. ולכן מי שנותן לבנו התינוק פלאפון שמשתעשע עמו אין הפלאפון מוקצה מחמת חסרון כיס אלא כלי שמלאכתו לאיסור ומותר ליתנו לו בשבת לשחק עמו (כשהוא סגור) דחשיב צורך גופו אע"ג ששימושים אחרים מקפיד וכמש"נ. וכן באופן זה מותר לטלטל את הפלאפון כשמפריע לבני הבית לישון מחמת צלצול שעון המעורר שבו, דגם זה חשיב צורך מקומו, וכמו שכתבנו לעיל תשובה כ"ה הערה כ"ט ובהליכות שבת ח"א עמוד קכ"א, קל"ט ורמ"א.

נתינת חלה במגש כשיש לו חלות אחרות

מה שכתבנו שלפי הרמ"א (או לשו"ע באופן שמקפיד, או שמטלטל לא לצורך מקומו) צריך ליתן דבר היתר הצריך לו לאותה שבת, כן כתב המשנ"ב בסימן רע"ז ס"ק י"ח דבעינן ב' תנאים בשימת דבר ההיתר א. שצריך את דבר ההיתר בשבת ב. שחשוב לו וצריך אותו יותר מדבר האסור דהיינו השלהבת (הדגשת המשנ"ב שמסתכלים על האיסור וההיתר ולא על הבסיס של האיסור, דאם הבסיס חשוב לו ונצרך לו בשבת יותר מההיתר וההיתר חשוב ונצרך יותר מהאיסור ה"ז מותר, היות והאיסור בטל להיתר ודין הבסיס כדין האיסור), ולכן אם שם חלה או סידור וכדו' מהני רק אם אין לו חלה אחרת ולכן מעדיף חלה מנר וכן בסידור שאין לו אחר ובלי זה לא יתפלל אבל ביש לו אחרים אין שום היתר, שהרי אם יצטרך לוותר על אחד מהם בשבת, פשוט שיוותר על החלה והסידור כי יש לו אחרים ואת הנרות שבת רוצה למצוותם אף שיש לו חשמל. וע"ע בשבות יצחק (מוקצה פט"ז אות ה') מה שכתב בזה בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל ודברי תימה הם וגם נסתרים מהמשנ"ב הנ"ל וקשה מאוד לומר שזה מה שנאמר ע"י מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל. ואע"ג דבכל בסיס לאיסור וההיתר שההיתר יותר חשוב צריך לכתחילה לנער האיסור הכא אין צריך היות ויכולים הנרות להיפסד, ואם ינער על השולחן יכול להתלכלך, ועוד שצריך את מקומם בשולחן וכמבואר כל זה במשנ"ב סימן רע"ז ס"ק י"ח.

מגש המיוחד לנרות

מה שכתבנו שאם המגש מיוחד לנרות לא יועיל ליתן שם דבר היתר, כ"כ האג"מ או"ח ח"ה עמוד ע"ג, וטעמו דכיון שמיוחד לנרות מתבטל רק לנרות ולא לדברי היתר אחרים וכמבואר בשו"ע בסימן רע"ט ס"ג ומשנ"ב ס"ק י'. שו"ר שכ"מ בפמ"ג סי' רע"ט בסופו בא"א.

אמנם בבית יוסף בסימן רע"ט סעיף ג' מבואר שאין חילוק אם הבסיס מיוחד לאיסור וכל שההיתר חשוב יותר מהאיסור מותר לטלטל הבסיס, דביאר שם מדוע לא מועיל הנחת פת מבעוד יום על נר הדולק היות והשמן נצרך לו יותר מהפת, ולא ביאר כהמג"א בשם רש"י משום שהנר מיוחד לשמן, והמשנ"ב שם הביא רק את ביאורו של המג"א, ובכה"ח שם כתב את שני הביאורים, ולכן נראה דבני ספרד יכולים בעת הצורך להקל ולטלטל בסיס המיוחד לאיסור אם יש עליו דבר היתר החשוב יותר מהאיסור.

בסיס לאיסור ולהיתר, כיצד מודדים מה יותר חשוב

מה שכתבנו שבסיס לאיסור והיתר לא נמדד בשווי הממוני אלא מה יותר נחוץ לאדם במשך השבת כך משמע מדברי הח"א ח"א כלל ס"ז ס"ד ומהמשנ"ב רע"ז ס"ק י"ח שכתבו שככר עדיף מנר היות וצריך לו לסעודת השבת, משמע דלא תלוי כלל בשווי אלא בצורך במשך השבת, וכ"כ להדיא האג"מ או"ח ח"ה עמוד ע"ד דסידור וכסף המונחים על בסיס, או כיכר לחם והון רב אזלינן בתר הסידור והכיכר היות וצריך להם בשבת ורק ביש לו סידור או כיכר אחר אסור וכן דעת החזו"א (אורחות רבינו ח"א עמוד קי"ט), וכ"כ בשש"כ פ"כ הערה רל"א, וכן הוא בשו"ת באר משה ח"ח סימן ס"ז. ומרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל (שולחן שלמה סימן ש"י ס"ח ס"ק כ"ח, אות ג') מסתפק ומצדד שתלוי מה יותר חשוב לו באופן כללי ולא רק על יום השבת לחוד, דהיינו אם היה צריך לוותר על אחד מהם לצמיתות (ולא רק ליום שבת) על מה היה מוותר. וע"ע בבית יוסף בסימן רע"ט סעיף ג'. וכן כתב בשו"ת שבט הלוי ח"ח סימן נ"ב וסייע דבריו מהפמ"ג. ובהליכות עולם (ח"ג עמוד ר"ב ס"ו) נוקט שאזלינן בתר השווי הממוני בין לקולא ובין לחומרא. מיהו בחזו"ע (שבת ג' עמוד קל"ה) נראה שחזר בו ושהעיקר תלוי בנחיצות לאותה שבת, עי"ש היטב גם בפסק למעלה וגם בנימוקים למטה. ומשנה אחרונה עיקר.

בסיס לאיסור וההיתר שהוסר ההיתר

ובאופן שהיה מונח דבר היתר החשוב יותר מהאיסור בבין השמשות מותר לטלטל המגש אף אם הסירו את ההיתר כיון שבבין השמשות קיבל הבסיס דין היתר, ודבר זה מבואר מלשון המשנ"ב בסימן רע"ז ס"ק י"ח שכתב וז"ל: ואם היה מונח על השולחן בבין השמשות גם ככרות ושאר דברים שצריך לשבת פשיטא דהם חשובים יותר מהנר דהיינו מן השלהבת וכו' וכן בהמשך כתב וז"ל: ואפי' בעוד שהנרות דולקות עליו כיון שהיה מונח עליו הלחם הצריך לשבת וכו' רואים ברור מהמשנ"ב שדי במה שהיה שם היתר בבין השמשות, וכ"כ להוכיח מהמשנ"ב בשערים המצוינים בהלכה סימן פ"ט סק"ב, וכן מפורש בשו"ע הרב סימן רע"ז סעי' ו'. מיהו בפמ"ג א"א סו"ס רע"ט ובסימן ש"ט משב"ז סק"א כותב שצריך שיהא מונח דבר ההיתר עד אחר סילוק האיסור.

זמן הנחת ההיתר

מי שקיבל עליו שבת זמן רב קודם בין השמשות אעפ"כ אין צריך ליתן דבר ההיתר קודם שקיבל שבת אלא קודם בין השמשות, כ"כ הפמ"ג בסימן רע"ט בא"א בסופו שבכולהו דוכתי אמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא חזינן דרק בין השמשות קובע ולא קבלת שבת, אע"ג דאסור במלאכה כשקיבל שבת ודינו כדין בין השמשות וכמבואר בסימן רס"א ס"ד, מ"מ לענין הקצאה תלוי בתחילת היום שזה בין השמשות.

איסור שהיה מונח על דבר היתר חלק מבין השמשות

ואם בעינן שיהא מונח כל בין השמשות או רק בחלקו, הנה הפמ"ג שם מסתפק אם די באיסור שהונח בחלק מבין השמשות כדי לאסור או צריך שכל בין השמשות יהא מונח שם האיסור ונשאר בצ"ע. ובמשנ"ב סו"ס ש"ט ס"ק י"ט וכ"ו כותב בפשיטות דרק אם האיסור הונח שם כל בין השמשות אוסר את הבסיס ומקורו משו"ע הרב, וכך מפורש בבית יוסף סימן ש"ח סעיף ל"ט, ובסימן ש"י ס"ז, ואף שו"ע הרב בסימן ש"ח סעי' ע"ח ציין לב"י הנ"ל וכן פסק הבן איש חי ש"ש פרשת ויגש ס"ז. ולכן צ"ב מש"כ בהליכות עולם (ח"ג עמוד רי"ג בהערה ב') דסוף בין השמשות לבד אוסר, ולא זכר כלל מהב"י הנ"ל. ונפק"מ בזה אם לקחו את דבר ההיתר מהמגש באמצע בין השמשות, דלא נעשה המגש בסיס לדבר האסור היות וחשיב שהיה שם איסור רק בחלק מביה"ש. ובכל האופנים שמותר לטלטל המגש עם הנרות זהו אף כשהם דולקים, ובנרות שמן יטלטל בנחת כדי שלא יתקרב ויתרחק השמן מהפתילה שאז נמצא מבעיר ומכבה - משנ"ב שם סימן רע"ז ס"ק י"ח.

טלטול מגש עם נרות מחמת חשש הפסד

וכל היתר טלטול המגש עם הנרות זהו דוקא כשצריך את מקומם בשולחן, ולנערם לרצפה א"א היות ויפסדו וגם תתלכלך הרצפה לכן מטלטלם ע"י המגש, אבל אם אין צריך למקומם בשולחן ומטלטלם מחשש שיפלו ויפסדו אין שום היתר, דמה שהתירו בסיס לאיסור וההיתר כשההיתר יותר חשוב הוא רק לצורך דבר ההיתר וכמבואר בסימן ש"ט ס"ג בשו"ע וכן בסימן ש"י ס"ח, וכן הוא במשנ"ב רע"ז ס"ק י"ח. וכשסיבת הטלטול לצורך ההיתר מותר אף שמה שלא מנער מחמת הפסד כמבואר במשנ"ב סימן ש"ט ס"ק י"ד ובשעה"צ שם. ובזה לא מצינו שיועיל הערמה, שסיבת הטלטול הוא חשש הפסד הנרות ורק בפועל ישתמש במקומם אף שאין צריך, דרק בכלי שמלאכתו לאיסור מצינו שמועיל הערמה.

טלטול הפמוטים כשנשאר שמן בכוסיות

לדעת השו"ע שמהני תנאי לטלטל נר לכשיכבה זהו אף כשנשאר שמן, אף שהשמן מוקצה מצד עצמו לפי שהיה אסור להסתפק ממנו בעודו דולק והריהו מוקצה מחמת איסור וכמבואר בשו"ע ובמשנ"ב (סימן רע"ט ס"א וסק"ג במשנ"ב), מ"מ לדעת השו"ע מהני תנאי גם במוקצה מחמת איסור ולא רק בבסיס כמבואר בר"ן וברמב"ן והביאם הב"י בסימן תקי"ח סעיף ח' וכן הוא במג"א שם בדעת השו"ע ובבה"ל שם.

ואף שהשמן הוקצה למצותו (כמבואר בבה"ל סימן רע"ט סעיף א') ובמוקצה מחמת מצוה לא מהני תנאי כמבואר בסימן תרל"ח ס"ב (והטעם דחמיר טפי, היות והמוקצה הוא בחפצא שחל בו קדושה מסויימת, משא"כ במוקצה מחמת איסור לא חל בחפץ כלום אלא יש מניעה לאדם להשתמש בו מחמת האיסור – מידידי הרה"ג ר' יוסף בן סניור שליט"א), ולא רק בשימוש אסור אלא אף בטלטול דהא לא חזי למידי כמבואר ברמ"א בסוף סימן תרל"ח, מ"מ כיון שהשמן הנשאר הוא מועט הריהו מתבטל לכוסית ולא אוסר מדין בסיס, כמבואר במג"א בסימן שכ"ג סעיף ח' והביאו המשנ"ב שם ס"ק ל"ז, וכן כתב הכה"ח שם באות ס' בשם עוד אחרונים, וכתב בשם החמד משה דשיעורו עד כזית.

והחזו"א (סימן מ"ח סק"ט) מפקפק בזה ומצדד קצת דאותו יין ופירורי פת שהשאיר הגוי בכוס היהודי לא מתבטל לכוס, ואוסרו מדין בסיס, אלא שמותר לטלטלו מדין גרף של רעי. ולפי זה בעניננו אסור היות ואינו מאוס, מ"מ כיון שהכרעת המג"א והמשנ"ב להתיר ודאי שמותר ובפרט שהחזו"א לא הכריע לאיסור. שוב התבוננתי דאף לחזו"א מותר בעניננו היות ועיקר סמיכת החזו"א שאותו יין לא מתבטל הוא משום דברי הגמרא בביצה כא ע"ב דאיסורי הנאה חמירי ואינם מתבטלים לכוס, וזה דוקא ביין נסך שאסור בהנאה לעולם ולא בשיורי השמן שמותר בהנאה אחר השבת. וע"ע בסימן שכ"ה אות א' בשעה"צ.

טלטול הכוסיות ביום טוב כשנשאר שם פתיל צף או ברזלית

ומכאן יש לדון ביום טוב שני של ראש השנה או בשבת אחר יום טוב שמדליקים נרות לשבת ויום טוב באותם כוסיות ורוצים להוציא את הברזלית דהיא מוקצה דהא אינה ראויה לכלום, מ"מ יכול ליקח את הכוסית לפח ולנער שם, דאף שהכוסית בסיס למוקצה שהרי מידיעתו זה נמצא שם אף שאין לו בזה שום ענין, וכמו בגוי שהשאיר יין ופירורי פת בכוס הישראל דהוי בסיס כמו שכתב המג"א והביאו המשנ"ב בסימן שכ"ג ס"ק ל"ז אף שאין לו בזה ענין והיה מעדיף שלא ישאיר מ"מ כיון שזה לדעתו חשיב בסיס, מ"מ בטל לכוסית וכנ"ל.

מיהו כשמוציא ע"י מזלג את הברזלית יש בזה איסור של ביטול כלי מהיכנו (עי' משנ"ב סימן רס"ה סק"ה ובבית יוסף שם, ובבן איש חי ש"ש סוף פרשת מקץ), ולכן לא ירימנה על המזלג אלא ידחפנה עם המזלג ישירות לפח.

והא דאסר המשנ"ב ליתן כלי תחת הנר כדי שיפול לתוכו הפחם שבראש הנר (סימן רס"ה סק"ה) משום ביטול כלי מהיכנו ולא אמרינן שיתבטל לכלי כמו יין ופירורי פת של גוי (בסימן שכ"ג ס"ק ל"ז במשנ"ב), הטעם כיון שמניח הכלי בכונה וברצון כדי שיפול שם הפחם לכן חמיר טפי ולא בטל, משא"כ בשיורי כוס או שמן או הברזלית הנ"ל שנהיה מאליו ולא ע"י מעשיו ורצונו לכן לא הוקבע מקומו ובטל – מידידי הרה"ג ר' יוסף בן סניור שליט"א.

טלטול פמוטים בימינו

ודע דאין חילוק בכל זה בין פמוטים מקשה אחת או העשויים מכמה חלקים, דאף דמבואר בסימן רע"ט ס"ז דמנורה של פרקים אין מטלטלים אותה שמא תפול ותתפרק וירכיבנה, מ"מ מבואר במ"א וש"א בסימן שי"ג ס"ו דדבר שאין דרכו להתפרק לא גזרו בו והביאם המשנ"ב שם בס"ק מ"ה וכה"ח ס"ק ע"ב, ופמוטים שלנו ודאי אין דרכם להתפרק, ודבר זה פשוט יותר מביעתא בכותח ואעפי"כ לא נמנעתי מלכותבו לפי ששמעתי לחכ"א שטעה בזה.

והא דאסור לטלטל הנרות אף אחר שכבו מדין מגו דאתקצאי וכו' ולא אמרינן בהו היתרא דגומרו בידי אדם עי' לקמן בתשובה ע"ט מה שכתבנו בזה.

עב

הכנסת נרות חנוכה מפתח החצר לבית

המדליקים נרות חנוכה בפתח החצר ורוצים בשבת להכניסם לבית אחר שכבו מחשש גניבה, האם וכיצד מותר להכניסם?

הפתרון היחידי הוא שיניח את הנרות במגש (שאינו מיוחד רק לנרות – לבני אשכנז, ולבני ספרד אין חובה להקפיד בזה) ועל המגש ישים דבר היתר מבעו"י הצריך לו במשך השבת יותר מהנרות וכגון חלה הצריך לה לסעודת שבת, ואת המגש עם הנרות והחלה ישים על כסא או שולחן שנחוצים לו בדוקא למשך השבת, אחר שכבו הנרות יכניסם לבית ע"י המגש ויקח את הכסא או השולחן וישתמש בהם בשבת, ועדיף שירימו שניים ביחד את המגש, והמחמיר בכל זה תע"ב.

מקורות וביאורים:

טלטול נרות חנוכה אחר שכבו

נידון זה מאוד בעייתי היות ומבואר בסימן ש"ט ס"ג וסימן ש"י ס"ח בשו"ע שבסיס לאיסור וההיתר שההיתר יותר חשוב מותר לטלטל הבסיס רק באחד מג' אופנים. א. שצריך את הבסיס וא"א לנערו כאן מחמת שיפסיד מה שעליו. ב. שצריך למקום שעליו מונח הבסיס ולכן לא יכול לנערו שם. ג. שצריך את ההיתר שבתוך הבסיס וא"א לנער הכל ולקחת רק את ההיתר, או בגלל שע"י הניעור יפסיד מה שבתוכו, או בגלל שההיתר והאיסור דברים קטנים המעורבים היטב וא"א ליקח ההיתר בלי לטלטל האיסור עמו. אבל כשכל סיבת הטלטול זה לצורך דבר האסור אין שום היתר לא לנער ולא לטלטל את הבסיס, וא"כ בנרות חנוכה המונחים בפתח החצר על מגש עם חלה הלא סיבת הטלטול זה לצורך דבר האסור שזה הנרות שלא יגנבו, דאם רוצה את החלה יכול ליקח אותה לבד, ומה שא"א לנער את הנרות מחמת שיפסדו אין זה מתיר לטלטל היות וסיבת הטלטול זה לצורך דבר האסור, ואין לומר שרוצה להשתמש במגש וא"א לנער בחוץ מחמת הפסד ולכן מטלטלם לבית, דהלא גם בבית לא מנער המגש מחמת חשש שבירת הכוסיות, ואם ישתמש עם המגש להגיש עמו דברים כשהנרות עליו ודאי משונה הוא וגרע טפי מההערמה, ולכן כתבנו שיניח המגש עם הנרות והחלה על כסא או שולחן שאין לו עוד כאלה בביתו וצריך להם בדוקא למשך השבת וא"כ מטלטל את המגש כי צריך לכסא ולשולחן, וא"א לנער בחוץ מחשש הפסד שבירה או גניבה, ואין זה בגדר הערמה שלא מצינו שהתירו אלא בכלי שמלאכתו לאיסור היות ובאמת רוצה כעת את הכסא או השולחן דאין לו כזה כסא או שולחן טוב ונוח בביתו, אלא שנחשב שכונתו בטלטול המגש לצורך היתר ולצורך איסור, וכה"ג לא מצינו שאסור, ובמשנ"ב סימן ש"ט ס"ק י"ד משמע שאם כונתו לצורך ההיתר ולצורך האיסור שלא יגנב דמותר דכתב שם וז"ל: שכח מעות על הכר מנער הכר והמעות נופלים, מיירי בכר שצריך לשכב עליו ולכן התירו לטלטל המוקצה באופן זה שאינו מטלטלו להדיא רק ע"י ניעור אבל אם אינו צריך לכר כלל רק שחושש משום פסידת המוקצה גופא שלא יגנבום אפי' ניעור אסור וכו' עכ"ל. משמע שרק בגלל שאינו צריך לכר כלל לכן אסרו אבל אם היה צריך גם לכר וגם למעות שלא יגנבום מותר דאל"ה היה לו להשמיענו חידוש גדול יותר שגם בכונה לשניהם אסור, ואע"ג דהוא דיבר על ניעור ואנחנו מדברים בטלטול, מ"מ כללא הוא דהיכא שא"א לנער מכל סיבה שלא תהיה מותר לטלטל, וע"ע בשש"כ פ"כ הערה קצ"ד מש"כ בשם האחרונים ובשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל ואינו ענין לנידון דידן היות ושם רוצה להשתמש בשניהם וכאן רק רוצה שלא יפסד ועדיף טפי, וכמו שהוכחנו מהמשנ"ב.

ועם כל זאת הדברים אינם ברורים להדיא לכן כתבנו שעדיף שירימו שניים ביחד דלדעת התו"ש בהקדמה לסימן ש"ח כה"ג נחשב טלטול בשינוי היות והדרך להרים באחד, ובשו"ע הרב סימן ש"ח סעי' ט"ו פוסק שטלטול בשינוי דינו כטלטול בגופו שאפי' לצורך דבר האסור התירו. והגם שהמשנ"ב סימן רע"ו ס"ק ל"א פוסק שטלטול בשינוי דינו כטלטול מהצד שרק לצורך דבר ההיתר התירו, מ"מ חזי לאצטרופי להיתר העיקרי הנ"ל. ויש גם לצרף דעת הרבינו יונה שסובר שטלטול מן הצד התירו אף לצורך דבר האסור וכמבואר בב"י סימן שי"א ס"ח. וע"ע בהליכות מועד חנוכה מהודרה קמא עמ' כ"ה – ל'.

טלטול נרות חנוכה לדעת מרן השו"ע

ואף לדעת השו"ע בסימן רע"ט ס"ד שמועיל תנאי לטלטל נר כשיכבה, מ"מ עדין הוא כלי שמלאכתו לאיסור ורק לצורך גופו ומקומו התירו (עי' לעיל תשובה א' ובהערה שם באריכות), ולכן צריך שיניח את הנרות על כסא ויטלטל את הנרות כדי ליקח הכסא, וקיל טפי מכל הנ"ל בתרתי. א. שא"צ מגש עם חלות שהרי מותר לטלטל החנוכיה בידיו לצורך מקומו שזה הכסא שעליו מונחת החנוכיה. ב. גם אם נאמר שלטלטל המגש לצורך היתר ולצורך איסור שלא יפסד אסור הכא ודאי מותר שהרי מטלטלו בידיו לצורך מקומו (סימן ש"ח ס"ק ט"ז במשנ"ב). וה"מ שהחנוכיה לא מאוד יקרה שמקפיד לא להשתמש עמה כלל לדברים אחרים, דאי לאו הכי גם לשו"ע צריך מגש עם חלות וכמבואר בתשובה הקודמת. ובסימן רע"ט כותב הפמ"ג ומביאו המשנ"ב שם בס"ק א' דבהפסד ממון מקילים כר"ש דל"ל מגו דאתקצאי וכו', וזה מיקל את הענין בנידון דידן היות והחנוכיה תחשב רק כלי שמלאכתו לאיסור ודינה לכו"ע כמ"ש בדעת השו"ע, מ"מ אפשר דרק בודאי הפסד התירו ולא בחשש הפסד.

ומדברינו מתבאר שמה שכתבנו המחמיר תע"ב זה רק כשהחנוכיה מוקצה מחמת חסרון כיס, אבל כשלא מקפיד והיא רק כלי שמלאכתו לאיסור, פשוט שגם הנוהגים לפסוק כרמ"א יכולים להקל בשופי לטלטל את המגש עם החלה והחנוכיה שמונחים על כסא או שולחן הצריך לו לשבת, דמלבד כל הסניפים הנ"ל יש לצרף אף לשיטת הרמ"א את דעת השו"ע שמהני תנאי, ויתנה מע"ש שיטלטלנה כשתכבה.

עג

טלטול פח אשפה בשבת

האם מותר לטלטל בשבת פח אשפה?

אם הפח אשפה ריק וגם בבין השמשות היה ריק אינו מוקצה ומותר לטלטלו, וכשיש בו אשפה הריהו מוקצה. אם בתוך הפח יש מאכל אדם או בהמה שעדין לא נמאס לאכילה אין הפח מוקצה, אבל בדרך כלל כל מאכל אדם או בהמה נמאס בפח ומשונה הדבר מאוד להוציאו משם, ורק כשנמצא ממש למעלה ועדיין לא נתערב עם הפסולת אינו מוקצה ואז כל הפח מותר בטלטול מדין בסיס לאיסור ולהיתר.

ולכן יש להזהר כשהפח מוקצה מחמת שכל התכולה מאוסה שלא לטלטל אותו ליד השולחן כדי ליתן בו הפסולת אלא יש לקחת את הפסולת לפח, אולם יכול להביא ולהחזיר את הפח ברגלו, וכמו שכתבנו בהליכות שבת ח"א (עמוד קמ"ד).

ואם יש ריח רע מהפח או אפי' אין ריח רע אבל הפח נמצא במקום שעוברים ושבים בבית ויש מאיסות בזה לבני הבית מותר להוציאו ולרוקנו בחוץ, ואף מותר אח"כ להחזירו לבית מכיון שהיה ריק בבין השמשות, אם אכן צריך להשתמש עמו שוב במשך השבת.

אם בבין השמשות היה פסולת בתוך הפח הריהו מוקצה אף אחר שהתרוקן ולכן יוציא רק את השקית ואם הוציא גם את הפח יקפיד שלא להניחו מידו וכך יוכל להחזירו, ואם היה מוכרח להוציאו מחשש קריעה או נזילה של השקית, מותר להחזירו אף אחר שהניחו מידו ובתנאי שיתן לתוכו דבר היתר כגון כף אשפה.

מקורות וביאורים:

פח אשפה ריק וסיר של תינוק

פח אשפה ריק אינו מוקצה היות ועומד לשימוש ששמים שם פסולת, ואע"ג דגרף של רעי ועביט של מי רגלים מוקצים הם מחמת מאיסותם הגדולה וכמבואר בביצה דף ל"ו אפי' כשהם ריקים, ונפסק בשו"ע בסימן ש"ח סעי' ל"ה, מ"מ ה"מ בגרף ועביט העשויים מחרס או עץ דבולעים הרבה, אבל זכוכית ומתכת מתנקים היטב דלא בולעים הרבה ואינם מוקצים, וכמבואר בסימן פ"ז לענין ק"ש נגדם וכן הוא במשנ"ב שם, ופחים שלנו עשויים מפלסטיק ויש לדונם כזכוכית ומתכת דלא בלעי ומתנקים היטב, ולכן כשריק אינו מוקצה, ונפק"מ גם בסיר של תינוק נקי דאינו מוקצה היות ועשוי מפלסטיק, וכ"כ בשו"ת אז נדברו חי"א סימן כ"ה, ושש"כ פכ"ב סעיף מ"ט, שפלסטיק דינו כזכוכית ומתכת. ונפק"מ גם לענין עציץ שאינו נקוב שנפסק בשו"ע סימן של"ו ס"ח שאסור ליטלו מע"ג קרקע ולהניחו על השולחן או איפכא אם הוא עשוי מחרס או עץ דיונק מהקרקע דרך העץ והחרס והרי מוסיף או ממעט ביניקתו, ובזכוכית ומתכת מותר דלא יונק דרכם מהקרקע, ופלסטיק דינו כזכוכית ומתכת.

טלטול פח שרוקנו מתוכו האשפה

ואם יש בו אשפה הריהו מוקצה מדין בסיס לדבר האסור שהרי האשפה מוקצה, ואין חילוק אם היתה אשפה בבין השמשות או באמצע השבת נתנה שם, וכמו שפסק הט"ז בסו"ס ש"י והמשנ"ב שם, ודלא כהמג"א בסימן ש"ח סק"נ דאין בסיס כלל באמצע השבת (יעוי' לעיל תשובה ס"ג ובביאורים שם באריכות), ורק שאם בבין השמשות היתה אשפה בפח הרי שהפח מוקצה גם אם יפנה את האשפה במשך השבת וגם אם יתן שם דברי היתר בשבת כיון שמגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא וכמבואר בשו"ע סימן ש"י ס"ז וברמ"א סימן ש"ט ס"ד, ואם רק במשך השבת נתן שם אשפה הרי שהפח מוקצה רק כל זמן שהאשפה שם וברגע שירוקנו את הפח מחוץ לבית (מדין גרף של רעי) חוזר להיתרו, וכן אם יתן שם דבר היתר אפי' אחר שכבר נמצאת שם האשפה הרי מותר הפח בטלטול מדין בסיס לאיסור ולהיתר שההיתר יותר חשוב וכמבואר בסו"ס ש"י בט"ז ובמשנ"ב.

ויש ליתן שימת לב מרובה בדבר זה, דמצוי בהמון בתים שמרוקנים באמצע השבת את הפח מחמת שמאוס ואח"כ מחזירים את הפח לבית, ובהיתר עושים כן שהרי הפח מפלסטיק ואינו מוקצה וכמש"נ, אבל אם בבין השמשות היה בפח רק אשפה הרי שנעשה בסיס לכל השבת ואין שום היתר להחזירו גם אם יתן שם עכשיו דבר היתר וכמש"נ, (ואף שבידו לפנותו והוי גומרו בידי אדם, מ"מ כיון שסיבת האיסור מגורם חיצוני ולא מגוף הדבר שפיר נעשה בסיס וכמבואר בסימן ש"ט ס"ד) ומה שרוצה להחזירו לבית כדי ליתן שם שוב אשפה אינו היתר היות ויכול ליתן האשפה בשקית ללא פח, ולא דמי למש"כ המג"א בסימן ש"ח ס"ק נ"ט שמותר להחזיר גרף של רעי לבית כדי לפנות עליו והביאו המשנ"ב ס"ק קל"ד, דשם הטעם היות ואין לו מקום אחר לפנות שם, וע"ע שעה"צ קי"ד. ואם לא הניח מידו הפח יכול להחזירו ויש אוסרים, משנ"ב ס"ק קל"ז. וע"ע במש"כ בזה באריכות בתשובה ג'. ולכן העצה לכך שידאג מבעו"י ליתן דבר היתר על הפח מבחוץ כגון כף אשפה ויתפסנו על הפח באטב כביסה ואז הוי בסיס לאיסור ולהיתר ומותר.

ואף שהבית יוסף (סימן ש"ח סל"ה) צידד להתיר החזרת הגרף לביתו על ידי שיתן שם דבר היתר ואפילו באופן שלא רוצה להשתמש בהם שוב וכן סתם בשו"ע שם, התם הטעם כמו שכתב הבית יוסף דהוא משום חשש גניבה ואם לא נתיר לו החזרה הרי שמעיקרא לא יוציא, אבל בעניננו הלא יכול להוציא את השקית ללא הפח וכמו שעושים רוב העולם. ואה"נ אם יש הכרח להוציא את הפח וכגון שיש חור בשקית נתיר לו החזרה על ידי שיתן לתוכו דבר היתר, אם יש חשש גניבה, וכך הכרעת המשנ"ב שם בס"ק קל"ח.

דין פח ריק ודינו כשמאוס

גם פח פלסטיק ריק שאינו מוקצה אין דינו ככלי שמלאכתו להיתר שהרי מיועד לשים בו דברי מוקצה ודינו ככלי שמלאכתו לאיסור וכמו ארנק (עי' לעיל תשובה א' ובהערה שם באריכות), ולכן רק לצורך גופו או מקומו מותר לטלטלו. וגם אם הפח מאוס ומלוכלך מאוד אינו מוקצה היות ובידו לנקותו והוי גומרו בידי אדם דשרי בטלטול אף קודם דמחזי. (עי' לעיל בביאורים לתשובה ס"ח בסוף המקורות לזה, וע"ע בזה באריכות בתשובה ע"ט).

מאכל בפח הראוי לאכילה

במה שכתבנו שמאכל אדם או בהמה שזרקם לפח הם מוקצה פשוט הוא שכיון שנמאסים ואין דרך להוציאם הרי שמסיח דעתו מהם באופן מוחלט, הגם שבאוכל אין צריך שיעמוד לאכילת אדם או בהמה ודי במה שראוי וכמבואר בסימן ש"י ס"ב בשו"ע, ובסימן ש"ח ס"ל בבה"ל ד"ה גרעיני, מ"מ אם יש היסח דעת מוחלט מהם ודאי דנחשבים מוקצה וכדמשמע במשנ"ב סימן ש"י ס"ק ד' וס"ק י"ז ודו"ק וכן מבואר בסימן תצ"ז סק"ל וסימן תצ"ח ס"ק ט"ז וס"ק נ"ב, ואין חילוק אם זרקם מבעו"י או בשבת, ואע"ג דמבואר בסימן ש"ח ס"ז וסי"ב דשבר כלי שזרקו לאשפה בשבת אינו מוקצה, ה"מ התם שלא נמאס ועדין ראוי ליקחו משם לכהפ"ח לעניים, אבל מאכל בפח נמאס מאוד וחריג ומשונה הדבר ליקחו וה"ז ככלי שנשבר בשבת ולא ראוי לכלום דמוקצה הוא כמבואר בסימן ש"ח ס"ו, ורק אם אין עדיין בפח כ"כ אשפה והאוכל נמצא למעלה שלא מאוס כלל יש לדון באופנים מסויימים ובפרט במאכל בהמה שאינו מוקצה, וכן הוא בשש"כ פ"כ הערה צ"ו והערה צ"ג בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל, וכן בשלמי יהודה פ"ז הערה ד' בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל, וע"ע שולחן שלמה סימן ש"ח ס"ק כ"ט, ל"ז, ל"ז ב', וס"ה בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל. ואף שהחתולים בפח פותחים את השקיות ואוכלים את השאריות, אין זה מתיר כלום לפי שהאדם הסיח דעתו מזה באופן מוחלט, ומעולם לא ראינו מי שנובר בתוך שקית זבלו להוציא אוכל לחתולים, ואף מי שיעשה כן בטלה דעתו.

ומה שכתבנו שמותר להחזירו לבית אם צריך לו במשך השבת כבר ביארנו דזה רק כשאינו מוקצה שלא היה שם אשפה בביה"ש, ורק אם צריך לו בשבת דאל"ה הרי מכין מקודש לחול ואסור. ואם חושש שיגנב עי' מש"כ לעיל בתשובה ע'.

עד

הוצאת הטלית מנרתיק התפילין

תפילין וטלית המונחים בכיס אחד כיצד יקח הטלית?

תפילין מוגדרות ככלי שמלאכתו לאיסור לפי שאסור להניחם בשבת ולכן אם התפילין מונחות ליד הטלית יקח את הטלית ואין שום חשש למבטל כלי מהיכנו (מג' טעמים עי' במקורות וביאורים), כשהתפילין מונחות על הטלית וישנה אפשרות למשוך הטלית כך יעשה, ובאין אפשרות ירים את התפילין ויקח את הטלית, ויכול להניח את התפילין היכן שרוצה, ולכתחילה יש להוציא את הטלית מבעוד יום.

מקורות וביאורים:

דין תפילין בשבת

ישנה מחלוקת ראשונים ואחרונים האם תפילין נחשבות כלי שמלאכתו לאיסור או כלי שמלאכתו להיתר, (ועי' בסוף התשובה שביארנו בס"ד את שורש המחלוקת ושם כתבנו מי ומי המדברים) הב"י בריש סימן ש"ח נוקט שתפילין כלי שמלאכתו להיתר ולקמן יבואר מה דעת השו"ע לדינא, וכך פוסק הרמ"א בסימן ש"ח ס"ד, מיהו הט"ז ומ"א שם חולקים ופוסקים שתפילין נחשבות לכלי שמלאכתו לאיסור וכך הכרעת המשנ"ב בס"ק כ"ד. וכן נראה הכרעת כה"ח אות מ"ו. וכן פסק בחזו"ע (שבת ג' עמוד ס"ח) דראוי להחמיר ולא לטלטל תפילין בשבת כדין כלי שמלאכתו לאיסור, וכדי שלא יפלו או שאר בזיון מותר לטלטלם.

כלי שמלאכתו לאיסור האם חשיב מוקצה, ג' נפק"מ

לכאורה ברגע שלוקח את הטלית, והתפילין נשארו במקומם הרי גורם לביטול כלי מהיכנו שהרי לפני לקיחת הטלית יכל לטלטל כל הכיס יחד מחמת בסיס לאיסור ולהיתר שההיתר יותר חשוב שהרי הטלית יותר חשובה לו בשבת מהתפילין (עי' בדברינו לעיל תשובה ע"א שהבאנו דברי הפוסקים כיצד מודדים מה יותר חשוב) ואחר לקיחת הטלית יכול לטלטל את הכיס רק לצורך גופו או מקומו לפי הכרעת המשנ"ב, ויש להתיר מג' טעמים. א. לפי שאינו מבטל הכיס בידים ע"י נתינת התפילין שם אלא בגרמא, שלוקח הטלית וממילא הכיס מתבטל, וגרמא בביטול כלי מהיכנו מותר כמבואר במהרי"ל ונפסק במ"א ובמשנ"ב סימן רס"ה ס"ק ו' בסופו, וע"ע לעיל בדברינו לתשובה ס"ג שביארנו נידון זה באריכות. ב. יש הסוברים שתפילין כלי שמלאכתו להיתר ולדבריהם אין שום חשש אפי' בהנחת תפילין בידים על הכיס וכ"ש בלקיחת הטלית. ג. הפמ"ג בריש סימן ש"ח במשב"ז מצדד שאין דין בסיס בכלי שמלאכתו לאיסור, והביאו התהלה לדוד סימן ש"ח ס"ק א' וחלק עליו דאסור לטלטל כלי ההיתר מחמה לצל, ואף אסור ליתן כלי שמלאכתו לאיסור בשבת על כלי היתר מדין ביטול כלי מהיכנו היות ונאסר כלי ההיתר בטלטול של מחמה לצל.

ושורש מחלוקתם לכאורה תלויה במחלוקת הגר"א והח"א האם כלי שמלאכתו לאיסור הוא מוקצה ורק הקילו בו לצורך גופו ומקומו או אינו מוקצה ורק שגזרו עליו מחמה לצל, דהגר"א בסימן רס"ו אות ג' ביו"ד נוקט שאינו מוקצה, והח"א נוקט שהוא מוקצה (ובאור לציון ח"ב פכ"ו תשובה ה' פוסק כהגר"א ועי"ש מה שחידש לפ"ז) וא"כ הפמ"ג שסובר שאין דין בסיס בכלי שמלאכתו לאיסור ס"ל כהגר"א דאינו מוקצה ורק גזרו עליו מחמה לצל שמא יבוא לעשות בו מלאכה כמ"ש הרמב"ם או שלא יחשדוהו שהולך לעשות עמו מלאכה כמ"ש הראב"ד וזה לא שייך בכלי ההיתר, ומשו"ה גם אין ביטול כלי מהיכנו כיון שכלי ההיתר עדין מותר לטלטלו לכל צורך, והתהלה לדוד סובר כח"א שהוא מוקצה גמור רק התירוהו לצורך גופו ומקומו היות ומזה אין היסח דעת לכן יש בו דין בסיס ככל כלי שמלאכתו לאיסור וממילא אף ביטול כלי מהיכנו שייך בו, ובחזו"ע שבת ג' עמוד ע"ב וקל"ה פסק להתיר בנידון דידן, וכן עיקר.

ועוד נפק"מ, אם נשבר כלי שמלאכתו לאיסור בשבת ומעתה הוא כלי שמלאכתו להיתר, לגר"א מותר לטלטלו לכל צורך ולא שייך מגו דאתקצאי וכו' היות ומעולם לא היה מוקצה ולח"א שהוא מוקצה אמרינן מגו דאתקצאי וכו' ואף אחר שנשבר מותר לטלטלו רק לצורך גופו או מקומו. והנה המג"א בס"ק י"ט כותב כלים המוקצים שנשברו בשבת אע"ג דעכשיו אינם מוקצים אסורים בטלטול, והביאו המשנ"ב בס"ק ל"ה וביארו במוקצה מחמת חסרון כיס שאחר שנשבר לא מקפיד מ"מ אסור משום מגו דאתקצאי וכו'. ולכאורה מדוע לא ביארו בכלי שמלאכתו לאיסור דהוא חידוש טפי וכנ"ל, ולכאורה ראיה שסובר המשנ"ב כהגר"א. וע"ע בפמ"ג א"א ס"ק י"ט ומשב"ז ס"ק ט"ז דמבאר את המג"א אף בכלי שמלאכתו לאיסור, וע"כ צ"ל שמה שהיקל בריש סימן ש"ח שאין בסיס בכלי שמלאכתו לאיסור לאו משום דסובר שאינו מוקצה, וצ"ע טעמו. ובכה"ח (סימן ש"ח אות נ"ז) כותב בשם העו"ש וא"ר שכלי שמלאכתו לאיסור שנשבר באמצע השבת ומעתה ראוי למלאכת היתר אפ"ה מותר לטלטלו רק לצורך גופו ומקומו.

מ"מ לדעת הגר"א כלי שמלאכתו לאיסור אינו מוקצה ויש בו ג' הקולות הנ"ל וכ"מ מהמשנ"ב, וכן כותב מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל בספרו עמודי אור ושם בתוך דבריו כותב בפשיטות שאין ביטול כלי מהיכנו בכלי שמלאכתו לאיסור. עי' בשולחן שלמה סימן ש"ח ס"ק ל"ב שהביאו דבריו (וע"ע שם באות י' ב' ובהערה כ"ג). עכ"פ בתור סניף ודאי נוכל לצרף את הגר"א ולכן אין ביטול כלי מהיכנו בהשארת התפילין בכיס.

ואמנם שהטעם הראשון די לנו להתיר וכן ב' האחרים יחד די בהם להתיר, מ"מ כתבנו את כל הג' טעמים לרווחא דשמעתא.

טלטול התפילין בידו כדי ליקח הטלית

מה שכתבנו שאם אינו יכול למשוך הטלית יכול ליקח התפילין בידו, פשוט הוא דגם אם נחשיבם ככלי שמלאכתו לאיסור מ"מ לצורך גופו או מקומו מותר וכמו שפסק השו"ע בסימן ש"ח ס"ג וכאן הטלית מקום התפילין וזקוק לטלית שזה מקום התפילין (וכן מוכח בסימן ש"ח סי"ד וט"ז ובמשנ"ב שם), וכיון שבאו לידו התפילין מטלטלם להיכן שרוצה כמבואר במ"מ ונפסק שם בשו"ע.

ולכתחילה ימשוך הטלית, ורק בא"א יקח התפילין, שהרי פסק המשנ"ב בסימן ש"ח ס"ק י"ב, וכן הכה"ח סימן ש"ח ס"ק כ"ב, שאם יש לו כלי אחר של היתר אין לו ליקח כלי האסור, וה"נ כיון שיכול בהיתר ע"י משיכת הטלית מדוע נתיר לו לטלטל התפילין (וע"ע סימן ש"ח ס"ק נ"ז במשנ"ב), ועי' לעיל בדברינו לתשובה ע' דיש חולקים על המשנ"ב ולדבריהם ה"נ יכול לטלטל התפילין כדי ליקח הטלית אפי' כשיכול ללא שום טרחא למשוך הטלית.

מיהו כל זה למי שלא הוציא הטלית מהכיס מע"ש אבל לכתחילה יוציא הטלית מע"ש, וכמו שכתב החסד לאלפים אות ג' הביאו כה"ח באות מ"ו. ואמנם אפשר שדברי החס"ל רק באופן שיצטרך לטלטל התפילין בידיו ולכן הצריך להוציא הטלית מבעו"י אבל אם לוקח הטלית בשבת מבלי לטלטל התפילין יתכן שמותר לכתחילה ואין צריך להוציא התפילין מבעו"י, מ"מ מהיות טוב וכו' עדיף שבכל אופן יוציא הטלית מבעו"י.

ביאור הב"י והמשנ"ב במחלוקת האם תפילין כלי שמלאכתו להיתר או לאיסור

ולעצם הענין האם תפילין כלי שמלאכתו לאיסור או להיתר, הנה הב"י בריש סימן ש"ח הביא בשם ספר הנקרא מקדש שתפילין הם כלי שמלאכתו לאיסור, ומבארו הב"י לפי שסובר שאסור להניח תפילין בשבת, וכותב הב"י דהתוס' בביצה ט"ו ע"א ד"ה הכי, כותבים שמותר להניח תפילין בשבת כי מה שאמרו יצאו שבתות וימים טובים שהם עצמם אות היינו שאין צורך להניח בהם תפילין אבל אם הניחם אין איסור בדבר (אפי' שמניחם לשם מצוה, דאין צורך וכו' היינו לשם מצוה וע"ז כתבו שאם הניחם אין איסור) וכן דעת רש"י והר"ן, ולפ"ז כותב הב"י יוצא שתפילין דינם ככלי שמלאכתו להיתר, וכ"כ בתרוה"ד דהיתר גמור הוא לטלטל תפילין אם יש שום צורך בדבר. ומשמע שכך מסקנת הב"י.

ולפי דברי הב"י שורש המחלוקת אם תפילין כלי שמלאכתו לאיסור או להיתר תלוי אם מותר להניח תפילין לשם מצוה בשבת או לא, ולסוברים שאסור להניח חשיב כלי שמלאכתו לאיסור אע"ג שיכול להניחם לא לשם מצוה, מ"מ רוב ועיקר תשמישם לשם מצוה ואזלינן בתר הרוב, (וכמבואר ברשב"א ובפמ"ג הביאם המשנ"ב בסימן ש"ח ס"ק י' וס"ק כ', וע"ע בה"ל שם ד"ה קורדום). ובשו"ע בסימן ל"א סעי' א' פוסק וז"ל: בשבת ויו"ט אסור להניח תפילין מפני שהם עצמם אות ואם מניחים בהם אות אחר היה זלזול לאות שלהם. ומקורו מדברי הזוהר החדש כמבואר בב"י שם. וזה סתירה למש"כ כאן הב"י שמותר להניחם בשבת וחשיבי כלי שמלאכתו להיתר, ופלא נשגב הוא שבסימן ש"ח לא הזכיר כלל מסימן ל"א ובסימן ל"א לא הזכיר כלל מסימן ש"ח. וראיתי למג"א בסימן ש"ח ס"ק י"א שנשאר בתימה על הב"י בסימן ש"ח ממה שפסק בשו"ע בסימן ל"א, וכן הט"ז שם בס"ק ג' מקשה על הב"י והרמ"א ונשאר בצ"ע. עכ"פ כפי שפסק השו"ע בסימן ל"א הרי שתפילין כלי שמלאכתו לאיסור, דהלא לב"י דין התפילין תלוי בדין הנחתם וכמש"נ. ובברכי יוסף (סימן ל"א סק"א) כתב דאף שמרן הבית יוסף בסימן ש"ח צידד כדעת הסוברים שאין איסור להניח תפילין בשבת ולכן דינם ככלי שמלאכתו להיתר, מ"מ השמיטו בשו"ע משום שהוא נוטה לאיסור כמו שכתב בסימן ל"א בשם הזוהר.

מיהו הבה"ל בסימן ל"א ד"ה אסור, מבאר אחרת את המחלוקת האם תפילין כלי שמלאכתו לאיסור או להיתר, דאם מותר להניחם בשבת שלא לשם מצוה הרי שדינם ככלי שמלאכתו להיתר, ואם אסור בשבת להניחם שלא לשם מצוה דינם ככלי שמלאכתו לאיסור, אבל להניחם לשם מצוה פשיטא דאסור ויש בזה משום בל תוסיף (ויתכן דאף בדעת הבית יוסף ניתן לומר כן ובכך אין סתירה מסימן ש"ח לסימן ל"א), ומסיק הבה"ל דבהיות ויש סוברים שמותר להניחם שלא לשם מצוה, הגר"א והב"ח, לכן במקום הדחק יש להקל לטלטלם כדי שלא יפלו או שלא יגנבו, וכן בסימן ש"ח ס"ק כ"ד כותב המשנ"ב דבמקום הדחק יש להקל שתפילין כלי שמלאכתו להיתר ומציין לבה"ל בסימן ל"א.

ואיני מבין דבריו בתרתי, חדא דהמג"א סובר שמותר להניח תפילין שלא לשם מצוה וכמ"ש בסימן כ"ט והביאו המשנ"ב בסימן ל"א ס"ק ה', ובסימן ש"ח פוסק המג"א דתפילין כלי שמלאכתו לאיסור, ואולי נאמר שמדרבנן מיהא אסור, גם זה קשה, דהבה"ל שם מסתפק בזה בדעת המג"א, ולפי דרכו של הבה"ל מה הספק, מכיון שהמג"א נוקט שתפילין כלי שמלאכתו לאיסור ע"כ דאסור מדרבנן להניחם שלא לשם מצוה ומה שהתיר זה רק מדאורייתא. ואם נאמר כב"י לק"מ ודו"ק. ועוד קשה, דהלא ודאי עיקר ורוב תשמיש התפילין זה לשם מצוה, והמשנ"ב פוסק בסימן ש"ח סק"י וס"ק כ' שכלי שרוב תשמישו לאיסור נחשב לכלי שמלאכתו לאיסור, וא"כ מה בכך שמותר להניחם שלא לשם מצוה הלא רוב הזמן מניחם לשם מצוה.

כלי שמלאכתו לאיסור על ידי מחשבה

וראיתי למרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל (הובאו דבריו בשולחן שלמה סימן ש"ח ס"ק כ"ב) שכתב וז"ל: ומה שהקשו הט"ז ומ"א דכיון שעומד למצוה שאסור ה"ל ככלי שמלאכתו לאיסור, אולי י"ל דרק המחשבה הוא דאסור. וכונתו ליסוד גדול בכלי שמלאכתו לאיסור, דרק כלי כזה שהפעולה מצד עצמה אסורה כגון פטיש שרגילים לדפוק עמו מסמרים וכיו"ב הוא נחשב לכלי שמלאכתו לאיסור, אבל כלי שפעולתו מותרת ורק המחשבה אוסרת זה נידון ככלי שמלאכתו להיתר. ולפ"ז מיושב הבה"ל מהקושיא השניה, דכיון שמותר להניחם לא לשם מצוה א"כ מעשה הנחת התפילין אינו מעשה איסור רק המחשבה לשם מצוה אוסרתו, ולכן אפי' שרוב ועיקר השימוש בתפילין זה לשם מצוה שפיר יש להחשיבם כלי שמלאכתו להיתר לסוברים שהנחתם מותרת לא לשם מצוה. דאילו לסוברים שאסור להניחם לא לשם מצוה א"כ עצם מעשה הנחתם איסור בשבת ללא קשר לכונה ולכן הוי כלי שמלאכתו לאיסור. והגם שמתוך דברי מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל משמע שמפליג ומבאר שהם כלי שמלאכתו להיתר גם אם אסור להניחם כלל בשבת שהרי מיישב גם דעת הט"ז שס"ל שאסור כלל להניחם, מ"מ לפי דברי הבה"ל הנ"ל א"א לומר כן, ודיינו בחידוש שהוצאנו מדבריו, ואף בדברי מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל יש לדחוק כמו שכתבנו ודו"ק.

עכ"פ זהו חידוש גדול שכלי שרובו ועיקרו לאיסור יחשב כלי שמלאכתו להיתר בגלל שרק המחשבה אוסרתו, שהרי כתב הרמב"ם שאסור לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור שמא יעשה בו מלאכה ולראב"ד שלא יחשדוהו שהולך לעשות עמו מלאכה, וזה שייך אף בכזה סוג כלי, וצ"ל שאין חשש שיבוא להניחם לשם מצוה כיון שלא מקיים שום מצוה בהנחתם.

והא דתפילין לא נחשבות למוקצה מחמת חסרון כיס שהרי מקפיד עליהם, מ"מ כיון שאפשר ללמוד מהם דיני תפילין ועל שימוש כזה לא מקפיד לכן אינם מוקצה מחמת חסרון כיס.

עה

טלטול ידית דלת שנפלה 

ידית של דלת בית שנפלה מע"ש או בשבת האם מותרת בטלטול?

הידית אסורה בטלטול כדין מוקצה מחמת גופו. אם מחזירה לדלת עובר באיסור תורה של בונה גם אם לא חיברה במסמר אם אכן תפוסה היטב בדלת, ואם לא תפוסה היטב רק בצורה רפויה אין בו איסור תורה של בונה אבל אסור מדרבנן שמא יחברנה במסמר ועדיין היא מוקצה. אם יש רגילות אחת לשבעה ימים לפחות שנופלת הידית ומחזירה יכול לטלטלה ולהחזירה ע"י קטן, והמיקל אף בגדול אין למחות בו, ומי שיש לו ידית אחת המשמשת לו לשתי דלתות שמוציאה מדלת זו ונותנה באחרת לפי הצורך, מותר לכתחילה לעשות כן בשבת.

והוא הדין בחלון ודלת של בית או של קרוון שיצאו או שהוציאם בשבת או מבעוד יום דמוקצים הם ואסור לטלטלם.

מקורות וביאורים:

ידית של דלת שנפלה

בסימן ש"ח ס"ח נפסק בשו"ע דכל הכלים הנטלים בשבת דלתותיהן שנתפרקו מהם נטלים בין נתפרקו בחול בין נתפרקו בשבת, וכותב הפמ"ג וכן פוסק המשנ"ב ס"ק ל"ה דגם אם אינם ראויים לשום מלאכה אינם מוקצים שכיון שראויים להתחבר עם הכלי לא בטל מהם שם כלי, ומוסיף המשנ"ב דכ"ז בדלתות הכלים אבל בדלתות וחלונות הבית שהתפרקו מוקצים הם כמבואר ברמב"ם, ואף בראויים כעת לשום מלאכה, דכיון שעומדים להתחבר לבית לכן דינם כבית ואין להם תורת כלי כמו שלבית אין תורת כלי לפי שמחובר לקרקע, ואין הבדל מתי התפרקו, ודלת או חלון של כלי המחובר לקרקע דינו כדין דלתות וחלונות הבית וכ"כ כה"ח ס"ק ע"ד. ולפ"ז ה"ה בידית של דלת בית או של כל כלי אחר המחובר לקרקע שהידית מוקצה. וכן יש להוכיח מסימן ש"ח ס"ט בשו"ע ובמשנ"ב סק"מ.

החזרת ידית לדלת

מה שכתבנו דאם החזירה לדלת ותפוסה היטב דיש בזה איסור תורה של בונה, פשוט הוא היות וזה בנין בקרקע וכך מבואר בחזו"א סימן נ' ס"ק י' ד"ה דף, וברפוי מבואר שם שאין בו בונה דאורייתא מ"מ אסור שמא יתקע, ומה שהתיר שם היינו דאין חשש תקיעה כיון שהחור התרחב עי"ש, וע"ע בחזו"א סימן ס"א ס"ק א'.

מה שכתבנו ואם יש רגילות שהידית נופלת ומחזירה דמותר על ידי קטן והמיקל אף בגדול אין למחות בו כ"כ הא"א בוטשאטש סו"ס שי"ג. ומה שכתבנו דאם יש רגילות אחת לשבעה ימים שהידית נופלת די בזה להחשיב זאת כצורת שימוש ומותר לפחות על ידי קטן, כן מבואר בתפארת ישראל (כלכלת שבת עמוד ו') דפחות משמונה ימים חשיב עראי, וכן יש להוכיח מהחזו"א בסימן נ"ב ס"ק י"ג. וכן  משמע במנחת יצחק ח"ט סימן ל"ח. מיהו בגר"ז סימן שי"ג סכ"א פוסק דצורת שימוש יכול להחשב רק אם עושים זאת ליומו אבל אם מרכיבים היום ומפרקים מחר אסור מדרבנן. וע"ע שש"כ פ"כ הערה קס"ז וקס"ט. ומה שכתבנו שאם יש לו ידית אחת לשתי דלתות וכו' פשוט הוא דכיון שמרצונו עושה כן חשיב השתמשות ומותר, וכ"כ בשש"כ פכ"ג סל"ז.

ידית של ארון גדול וחלון של קרוון

מה שכתבנו שדלת וחלון של קרוון דינם כדלתות וחלונות הבית, כ"כ הרמ"א בסימן שי"ד סעי' א' דכלי המחזיק 40 סאה דינו כקרקע וכמבואר שם במשנ"ב ס"ק ב', ולדעת השו"ע קיל טפי וכמבואר בכה"ח סימן שי"ד אות ב', מיהו קרוון צורת בית עליו לכל דבר וענין ומסתבר שאף לשו"ע דינו כבית. ונפק"מ גם בארון בגדים וכדו' שמחזיק מ' סאה שזה אמה על אמה בגובה שלוש אמות ונפל דלת או ידית מהארון דאסור לטלטלו, ולשו"ע מותר.

תופסן גליל הנייר טואלט

וה"ה בכל זה בתופסן הגליל ניר הטואלט שמותר להוציאו ולהכניסו בשבת היות ורגילים תדיר להוציאו ולהכניסו, ולכן אינו מוקצה בנפל, מיהו אם היה שם גליל ניר בבין השמשות הרי שנעשה בסיס לגליל שהוא מוקצה מחמת גופו (כיון שצריך להכשירו לשימוש ע"י מעשה האסור וכמו דג תפל בסימן ש"ח סל"ב, וכן הורה החזו"א) ואסור לטלטלו. אא"כ היה בדעתו להוציא את הגליל קודם השבת ושכח דאז אינו בסיס ומותר להוציאו, לנער מעליו את גליל הנייר ולתלות שם שקית עם נייר חתוך ולהחזירו למקומו (סימן ש"ט ס"ד).

עו

הישענות על מכונית בשבת

האם מותר להשען על מכונית בשבת?

מכונית היא כלי שמלאכתו לאיסור ולכן מותר להשען הגם שמזיזה כשנשען עליה, אכן בהיות וברוב המכוניות כיום ישנה אזעקה וישנם מכוניות שבתזוזה קלה של המכונית פועלת האזעקה לכן אם יש צורך ישען בעדינות, ומותר לפתוח את דלת המכונית בשבת כדי ליקח דבר מה ובתנאי שלא נדלקת נורה, ואסור לסוגרה אא"כ יש שם חפצים המותרים בטלטול ויכול להערים ולהכניס לשם חפצים כאלו, וכן אם מפריע למעבר מותר לסוגרה, ומעיקר הדין מותר אף לשבת בתוך המכונית אך נכון להמנע כיון שהוא דבר התמוה לרבים אא"כ בשעת הדחק וצורך גדול.

מקורות וביאורים:

דין מכונית לענין מוקצה

מכונית מיועדת למלאכת איסור ולכן נחשבת לכלי שמלאכתו לאיסור, כן דעת מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל הביאו השש"כ פ"כ הערה רפ"ח. ואע"ג שמקפיד מלהשתמש בה שימושים מסויימים מחמת יקרותה מ"מ לא נמנע מלאחסן שם דברים וכיון שלשימושי היתר מסוימים אינו מקפיד לכן לא הוי מוקצה מחמת חסרון כיס וכמו שהוכחנו לעיל בביאורים לתשובה ע"א. ולכן לא נחשב כלי שמלאכתו לאיסור שאין בו מלאכת היתר, (שדנים בו הרבה פוסקים להחשיבו מוקצה מחמת גופו עי' לעיל בביאורים לתשובה ע' המקורות לכך) דיש בו מלאכת היתר לאחסן שם דברים או לנוח במכונית וכיו"ב. ולכן מותר להשען על המכונית הגם שמזיזה ע"י שנשען דכלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר, וכן לפתוח את דלת המכונית ליקח דבר מה. ואם יכול להשען על קיר וכדו' אין היתר כמבואר במשנ"ב סימן ש"ח ס"ק י"ב, וע"ע בביאורים לתשובה ע' דעות הפוסקים בזה.

ספק פס"ר לשעבר באזעקת המכונית

מה שכתבנו בענין האזעקה פשוט הוא ויש להזהר בזה מאוד, ובנשען בעדינות יש להקל היות ואינו מכוין ולא פסיק רישיה, וגם שהכא הוא ספק פסיק רישיה לשעבר דרק הוא לא יודע אם תדלק האזעקה במכונית זו אבל המציאות קיימת, מ"מ הט"ז מתיר בזה ואף שיש חולקים, מ"מ מדברי הבה"ל בסימן שט"ז ס"ג ד"ה ולכן נראה שפוסק כהט"ז וכן דעת שו"ע הרב. ומה גם שיתכן שאין זה בגדר ספק כי האחוזים שתדלק האזעקה כשנשען בעדינות מועטים מאוד, ואעפי"כ ללא צורך כ"כ ראוי להמנע. מ"מ כשנשען או יושב בחוזקה יש לאסור דעל ידי בירור קל עם בעל הרכב נדע אם האעזקה פועלת באופן זה והרי זה כהפרחת הזבובים שהצריך הט"ז בסגירת התיבה והביאו המשנ"ב בסימן שט"ז ס"ק ט"ז, ואכתי צ"ע.

סגירת דלת מכונית

מה שכתבנו בענין סגירת הדלת כן דעת מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל הביאו בספר טלטולי שבת אות ג'. והיינו שלא התירו טלטול כלי שמלאכתו לאיסור לצורך כלים האסורים רק לצורך דברי היתר שלא יגנבו וכמ"ש הפמ"ג במשב"ז סימן רס"ה ס"ק א', וע"ע שש"כ פ"כ הערה ל"א בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל.

ישיבה במכונית בשבת

מה שכתבנו לענין ישיבה במכונית כ"כ בשו"ת באר משה ח"א סימן כ"ו, ושש"כ פ"כ סעי' פ'. ובאור לציון ח"ב סימן כ"ו תשובה ד'. ובאור לציון שם כותב דמכונית היא מוקצה מחמת חסרון כיס ואעפי"כ התיר את כל הדברים הנזכרים בתשובה זו עי"ש טעמו. מ"מ דבריו חידוש, הלא לא מקפידים לאחסן שם דברים או לנוח וכיו"ב ומה בכך שישנם שימושים מסויימים שמקפידים לא לעשות עם המכונית.

עז

הוזזת ארון ספרים כבד

ארון ספרים כבד שאין רגילות להזיזו בחול, האם מותר להזיזו בשבת, כגון שנפלה טבעת מאחורי הארון ורוצים להוציאה?

ת. אם מה שנמנע מלהזיזו בחול הוא מפני גודלו וכובדו אינו מוקצה ומותר להזיזו בשבת לכל צורך שירצה וכדין כלי שמלאכתו להיתר, ואם מניעתו בחול להזיזו מפני חשש הפסד שיכול להתקלקל ע"י שמזיזו דינו כמוקצה מחמת חסרון כיס ואסור לטלטלו בשבת כלל, ואע"ג דהכרעת הפוסקים שמוקצה מחמת חסרון כיס שייך רק בכלי שמלאכתו לאיסור, מ"מ אם מקפיד באופן מוחלט לא להשתמש עם כלי ההיתר כלל דינו כמוקצה מחמת חסרון כיס, וכיון שישנה הקפדה גמורה לא להזיז הארון היות ויכול להתקלקל לכן דינו כמוקצה מחמת חסרון כיס, מ"מ מותר לפתוח ולסגור את דלתות הארון היות ועל טלטול זה לא מקפיד אף בימות החול.

והוא הדין לכלי פסח שרוצה להשתמש בהם בשבת שאם במשך השבוע מקפיד באופן מוחלט לא להשתמש בהם וכשצריך קונה חדשים או משתמש בחד פעמי הרי הם מוקצה מחמת חסרון כיס אבל אם לא מקפיד כל כך אינם מוקצה (וע"ע בהליכות שבת ח"א עמוד קל"ג), וה"ה למי שיש לו במחסן ביתו כלי בית למכירה שאם הקפדתו מוחלטת לא להשתמש בהם הרי הם מוקצה וכן כל כיוצ"ב. וענין ההקפדה תלוי בבין השמשות מה היתה אז מחשבתו ולא מועיל מה שבשבת חושב אחרת בין לקולא ובין לחומרא.

מקורות וביאורים:

טלטול ארון

בסימן ש"ח ס"ב פוסק השו"ע דכל כלי אפי' הוא גדול וכבד הרבה לא נתבטל שם כלי ממנו לא מפני גודלו ולא מפני כובדו. ומקורו בגמ' בעירובין ק"ב דגם כלי שצריכים עשרה בני אדם להרימו אינו מוקצה וכהכרעת הרי"ף והרמב"ם והטור שגמ' זו עיקר, ודלא כההיא דסו"פ במה מדליקין שבכבד הרבה נחשב למוקצה. וכותב המשנ"ב בס"ק ח' דאפי' שלא רגיל בימות החול לטלטלו מחמת גודלו וכובדו אינו מוקצה (ועי' לעיל בביאורים לתשובה ס"ז מדוע אינו מוקצה מחמת שקובע לו מקום כמ"ש החזו"א בסימן מ"ג ס"ק י"ז) אבל אם בימות החול נזהר להזיזו מחשש שמא יפסד הרי הוא מוקצה מחמת חסרון כיס.

ואע"ג דהכרעת הפוסקים שאין מוקצה מחמת חסרון כיס בכלי שמלאכתו להיתר (עי' לעיל בביאורים לתשובה ס"ו המקורות לזה) הכא שאני, דעיקר הסברא שאין מוקצה מחמת חסרון כיס בכלי היתר משום שמעיקר תשמישו של הכלי אין היסח דעת וכמו בגד חשוב או גביע חשוב דאם מאוד יצטרך להם ישתמש בהם בשבת, ורק בכלי שמלאכתו לאיסור שעיקר שימושו של הכלי אסור בשבת ושימושים של היתר מקפיד לכן יש היסח דעת, אבל אם גם בכלי היתר מאוד מקפיד ובצורה גמורה ומוחלטת שלא להשתמש בו כלל ועיקר בשבת הרי שהסיח דעתו והוי מוקצה מחמת חסרון כיס ולכן ארון שנזהר מלהזיזו בימות החול מחשש שישבר הוי מוקצה מחמת חסרון כיס כיון שעל טלטולו ממקום למקום מקפיד מאוד, אבל על פתיחת דלתותיו לא מקפיד, וכן מניח שם ספרים כבדים או נשען עליו אפי' שזז מעט ואינו מקפיד על זה ומשו"ה הוי מוקצה מחמת חסרון כיס רק לענין טלטולו. ואף שטלטול במקצת אסור (סימן שי"א ס"ז), מ"מ כאן יש צורת שימוש של טלטול במקצת שעליו לא מקפיד.

ומשו"ה פסק הרמ"א בסעי' א' שכלים המיוחדים לסחורה ומקפיד עליהם הוי מוקצה מחמת חסרון כיס, ואע"ג דהם כלי היתר, מ"מ כיון שהקפדתו גמורה ומוחלטת לכן הוי מוקצה מחמת חסרון כיס. מיהו מהרמ"א אין כ"כ ראיה היות ועומדים לסחורה וחשיב כלי שמלאכתו לאיסור.

כלי פסח

וה"ה בכלי פסח דתלוי בהקפדתו וכמש"נ וכן משמע בחזו"א סימן מ"ב סקט"ז בתחילת דבריו וכן פסק מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל (שבות יצחק מוקצה פ"א אות א'). ובשש"כ פ"כ הערה ע"ד בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל מסתפק בכלי פסח האם הוי מוקצה. ואם כולם מקפידים והוא לא מקפיד אינו מוקצה וכן להיפך אם כולם לא מקפידים והוא מקפיד ה"ז מוקצה, דההקפדה תלויה בבעלים של הכלי וכמ"ש המג"א והביאו המשנ"ב בסימן ש"ח ס"ק ו'. וע"ע בחזו"ע שבת ג' עמוד ח' שמתיר לטלטל כלי פסח, אך אינו מבואר אם מתיר אף באופן שההקפדה מוחלטת, ומסתימות דבריו נראה שמתיר בכל אופן.

זמן ההקפדה במוקצה מחמת חסרון כיס

ואחר שלבעלים מותר הרי מותר לכולם לטלטל אותו החפץ וכן להיפך, דשם מוקצה נקבע לפי הבעלים וכמבואר בשו"ע בסימן ש"ח סעי' נ"ב. ואם לפני השבת לא הקפיד ובאמצע השבת מחליט להקפיד או להיפך. הכל תלוי מה חשב בבין השמשות, אם בבין השמשות הקפיד לא יעזור מה שמסיר הקפדתו באמצע השבת דמגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא וכמבואר במ"א הביאו המשנ"ב בסוס"ק ל"ה, ואם בבין השמשות לא הקפיד אינו מוקצה אף אם יקפיד במשך השבת דא"א ע"י מחשבה לאסור חפץ באמצע השבת כמבואר בשו"ע סימן ש"ח ס"ז, וכן הוא בתהלה לדוד סימן ש"ח ס"ק ט'. וכן פסק בחזו"ע (שבת ג' עמוד צ"ה).

ואם בחלק מבין השמשות החליט שמקפיד ובחלק מבין השמשות חזר בו שלא מקפיד, אינו מוקצה היות ובעינן שיהיה מוקצה כל בין השמשות כדי לאסור את כל השבת ולא די בחלק מבין השמשות, כמבואר במשנ"ב סו"ס ש"ט ס"ק כ"ו בשם הגר"ז וכן בס"ק י"ט (וע"ע לעיל בביאורים לתשובה ע"א מקורות לזה, ועוד נפק"מ בדבר).

סכו"ם שדעתו להחזירו לחנות

וה"ה בכל זה במי שקיבל מתנה צלחות או בגד מסויים וכדו' והחליט להחזירם לחנות להחליפם בדבר אחר, ובשבת באו לו אורחים ורוצה להשתמש בצלחות אלו, דאם בבין השמשות החליט באופן מוחלט לא להשתמש בהם אפילו אם יבואו לו אורחים ורק באמצע השבת התחרט ה"ז מוקצה מחמת חסרון כיס, ואם אמנם החליט להחזירם לחנות אבל לא בהקפדה מוחלטת, שאם יבואו אורחים וכיו"ב ישתמש בהם אז אינם מוקצה.

והוא הדין במי שקנה בגד וכדו' ורוצה להחזירו ומקפיד בהקפדה מוחלטת שלא ללובשו ואף לא למודדו כדי שלא יראה משומש דהריהו מוקצה מחמת חסרון כיס וכנ"ל (מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל, הביאו בספר טלטולי השבת עמוד י"ב אות ו'), וכן פסק מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל (הלכות שבת בשבתו ח"ב פכ"ב סי"ג) ומרן הגר"נ קרליץ שליט"א (חוט שני ח"ג פמ"ג סק"א).

ואחר כותבי כל זאת ראיתי בשש"כ פ"כ הערה פ"ג שכותב בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל דמה שאסרינן לכלי סחורה שמקפיד ה"מ כשרוצה להשתמש בהם ולהחזירם לסחורה או סתם לטלטלם, אבל אם רוצה ליקח סכין או מזלג וכיו"ב בשבת לחלוטין מותר ואינו מוקצה הגם שבבין השמשות היה מוקצה, והרי זה דומה למוקצה מחמת חסרון כיס שנשבר בשבת ומעתה אינו מקפיד דמותר לטלטלו אע"ג שבבין השמשות היה מוקצה, ואף שהמג"א בס"ק י"ט אוסר מ"מ הרעק"א חולק ומתיר היות ואין זה חשיב כדחינהו בידים. ודברי קודשו של מרן זצוק"ל אינם מובנים לי דהלא המשנ"ב בסוס"ק ל"ה פסק כהמג"א ולא הביא כלל את הרעק"א וכן הוא בכה"ח ס"ק ע"ד וכיצד פסק נגד הכרעת המשנ"ב.

וכן בחזו"א סימן מ"ב ס"ק ט"ז כותב להדיא שכלי סחורה שהקפיד עליהם לפני השבת ובשבת מחליט להסיר הקפדתו וליקח ולהשתמש לחלוטין (ולא להחזיר) אעפי"כ אסור דהם מוקצים, וה"ז כאבן שנמלך להשתמש בה בשבת. וכיון שגם למשנ"ב וגם לחזו"א לא מועיל מה שמסיר הקפדתו באמצע השבת לכן כתבנו דאסור.

עח

טלטול כביסה שהיתה רטובה בבין השמשות

כביסה שהיתה רטובה בבין השמשות והתייבשה במשך השבת, האם מותרת בטלטול או דאמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא?

כביסה שהתייבשה בימות החורף במשך השבת גם ללא חום השמש או הרוח כגון סמוך לרדיאטור אינה מוקצה משום דהוי גומרו בידי אדם ומותרת בטלטול אחר שהתייבשה, אבל אם יבוש הכביסה תלוי בתנאי מזג האוויר הרי היא מוקצה בימות החורף אף אחר שהתייבשה, ויש מקילין, ובימות הקיץ בארץ ישראל הכביסה אינה מוקצה אחר שהתייבשה לכל השיטות.

אם התרטב הבגד בשבת והתייבש בכל אופן אינו מוקצה.

נידון זה מעשי מאוד בדברים רבים שהיו מוקצים בבין השמשות ונהיו ראויים במשך השבת וכגון סיר אוכל חי שנתנו סמוך לשבת על גבי הפלטה, פח אשפה ריק מאוס מאוד שניקהו במשך השבת, גוי שתפר בגד בשבת או בנה כלי בשבת לצורך עצמו, וכן כל כיו"ב דאינם מוקצה, היות וביד האדם להכשירם במשך השבת או מעצמם יוכשרו במשך השבת ללא גורמים חיצונים.

גוי שתפר בגד או בנה כלי ביום טוב לצורך עצמו או בעיר שרובם גויים כדי למכור, אסור ליהודי להשתמש בזה ביום טוב, ובשעת הדחק יש להקל, ואם התחיל לתפור או לבנות מבעוד יום וגמר ביום טוב מותר.

אבל נר שדלק בבין השמשות וכבה במשך השבת אף שלא שייך שידלק כל השבת אמרינן ביה מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא ואסור לטלטלו אף אחר שכבה.

גוי שאפה פת לצורך גויים או בישל אוכל (באופן שאין בו משום בישולי עכו"ם) בשבת יש אוסרים ויש מתירים, ולצורך מצוה כגון סעודת ברית מילה או לצורך לחם משנה יש לסמוך על המתירים.

מקורות וביאורים:

גומרו בידי אדם

בגמ' בביצה כ"ז ע"א אמרינן כיצד מטלטלים את קדירות האוכל בשבת והלא בבין השמשות היו רותחות ואינם ראויים לאכילה ונימא מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, אלא כיון דודאי יהיו ראויים לאכילה במשך השבת לא מקצה דעתו מהם והוא הנקרא גומרו בידי אדם.

ולפי זה כתב הכלבו דתמרים ששראן במים בע"ש אף שבבין השמשות אינם ראויים לא המים (דעדין לא קלטו טעם התמרים) ולא התמרים מ"מ כיון שבידו להשהותן עד למחר שיקלטו טעם התמרים לא אסח דעתיה ואין זה מוקצה והיינו גומרו בידי אדם. והביאו הב"י בסימן ש"י ס"ה וכ"פ המשנ"ב בשם האחרונים בס"ק י"ט.

בגד רטוב שהתייבש במשך השבת

ובסימן ש"ח ס"ק ס"ג פוסק המשנ"ב דבגדים שהיו רטובים בבין השמשות בטופח על מנת להטפיח שהדין הוא שאסור לטלטלם בעודם רטובים שמא יסחוט (וכמ"ש הרמ"א סימן ש"א סמ"ו) והתייבשו במהלך השבת הרי הם אסורים בטלטול, דמיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. וצ"ב דבפשטות ודאי יתייבשו במשך השבת וא"כ הוי גומרו בידי אדם.

מיהו יעוי' בשו"ת שבט הלוי (ח"א סימן ס"ב וח"ג סימן ל"ג) וכן בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סימן פ"א) שכתבו דהמשנ"ב איירי באופן שלא ודאי יתייבשו במשך השבת אבל אם ודאי יתייבשו כגון שהניחם בחורף סמוך להסקה או תלה בקיץ מחוץ לבית בארץ ישראל שודאי אין גשמים בקיץ אינם מוקצה אחר שהתייבשו משום דהוי גומרו בידי אדם.

ובשש"כ פט"ו הערה ס"ג מביא בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל דהקשה על המשנ"ב, דבגד רטוב אינו מוקצה היות וראוי ללבישה כשאין לו אחר וכמ"ש המשנ"ב (בסימן ש"א ס"ק קס"ב ושעה"צ אות ר"ג) ורק בעודו רטוב אסרו לטלטלו שמא יסחוט וא"כ אחר שנתייבש ודאי מותר, ועוד צ"ע הלא ע"י עשרה בני אדם מותר לטלטלו וה"ה ע"י שני בני אדם וא"כ מעולם לא חל עליהם שם מוקצה. את הטענה השניה טוען גם המנח"י הנ"ל, וכן בשו"ת אור לציון ח"ב (פכ"ו תשובה ה') התיר מטעם זה. מ"מ אינו מובן דכיון שבדרך טלטולו אסור ה"ז מוקצה, וכמו שלפי התו"ש (בהקדמה לסימן ש"ח) מותר לטלטל מוקצה בשתי ידיו או ע"י שני בני אדם וכי משום זה אינו מוקצה. וכן טענתו הראשונה של מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל אינה מובנת היות ואסור סתם לטלטלו ורק לצורך מסויים התירו משום שאין לו בגד אחר וא"כ שפיר יש לומר דהוא מוקצה שהתירוהו בצורך מסויים. ובשו"ת יביע אומר (ח"ז סימן ל"ט אות ד') מתיר מהסיבות הנ"ל וכ"כ בלוית חן סימן ל"ז ובחזו"ע שבת ג' עמוד פ"ז.

טלטול בגד ומפיות נייר רטובים

מ"מ כל זמן שהכביסה רטובה (בטופח ע"מ להטפיח) ודאי שאסור לטלטלה, ואף שנביא לקמן שגומרו בידי אדם מותר לטלטלו אף קודם דמחזי מ"מ הכא אסור שמא יבוא לסוחטו וכמו שפסק הרמ"א (בסימן ש"א סמ"ו), וכן אם לא ודאי שתתייבש במשך השבת כגון בימות החורף שיש חשש שירדו גשמים או שרטובה מאוד אסור לטלטלה אף אחר שנתייבשה היות ומגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא וכמו שפסק המשנ"ב.

ובימינו, כשמוציאים בגדים מהמכונת כביסה אינם בגדר טופח על מנת להטפיח דנחוש שיבוא לסוחטו, ואם כן לכאורה צריך להיות שמותר לטלטלם, אך נראה דאסור מטעם דלא חזי למידי, דאף שראוי ללבישה מ"מ חריג מאוד בימינו ללבוש בגד רטוב, ורק מגבות יש לדון שאינם מוקצה היות וראוי לנקות בהם משקים שנשפכו וכדו'. וכל זה כשלא ודאי שיתייבשו במשך השבת, אך אם ודאי שיתייבשו במשך השבת מותר לטלטלם גם קודם שהתייבשו אף שכעת אינם ראויים וכדלקמן.

ובגדים שהתרטבו במשך השבת והתייבשו מותרים בטלטול היות ואין מוקצה לחצי שבת כמבואר בסימן ש"י ס"ג, מ"מ בעודם רטובים אסורים בטלטול מחשש שיבוא לסוחטו וכמש"נ. ואם אין חשש שיבוא לסוחטו (בגד שלא מקפיד על מימיו) מותר לטלטלו אף בעודו רטוב (וכמבואר ברמ"א בסימן ש"א סמ"ו ובמשנ"ב ס"ק קע"ב) אם ודאי שיתייבש במשך השבת היות וגומרו בידי אדם מתירו גם קודם דמחזי וכמו שנביא לקמן, ולכן כשנשפכים משקים על הרצפה או על השולחן ונותנים עליהם מפיות נייר ורוצים לטלטלם, אם ודאי שיתייבשו במשך השבת ויוכל להשתמש אתם שוב מותר לטלטלם גם קודם שנתייבשו משום דגומרו בידי אדם מתיר אף קודם דמחזי ולכן אף שכעת אינם ראויים לכלום אינם מוקצה, ואין חשש שיבוא לסוחטם היות ואין דרך לסוחטם וכנ"ל, מ"מ יש להקפיד לתופסם במקום יבש דאם יתפוס במקום רטוב הרי שסוחטו בשעת התפיסה ואסור משום מפרק, ואף שאין צריך למשקין היוצאים מ"מ אסור מדרבנן וכמבואר בסימן ש"כ סי"ח, ובבה"ל שם ד"ה יש מי שמתיר.

טלטול אוכל חי הנמצא על הפלטה

וה"ה בכל זה באוכל חי שנתנו סמוך לשקיעה על הפלטה דאע"ג שכעת אינו ראוי מ"מ כיון שודאי יתבשל במשך השבת אינו מוקצה ויכול לטלטלו אף קודם שנתבשל כגון להזיזו (בלי להרימו דשוב אסור להניחו משום בישול) ממקום חם מאוד למקום פחות חם דכיון שודאי יהיה ראוי לא מסיח דעתו ממנו כלל, וכך מפורש בפמ"ג (סו"ס ש"ח במשב"ז) במערב משקה שכר עם שמרים סמוך לשבת דאף שבבין השמשות אינו ראוי מ"מ כיון שיהיה ראוי במשך השבת מותר לטלטלו אף קודם דמחזי (ורק שאין לו דין אוכלים שמותר לטלטלו ללא צורך אלא רק לצורך מותר, ואחר שראוי דינו כאוכלין), וכ"כ החזו"א בסימן מ"א ס"ק ט"ז דגומרו בידי אדם מתיר בטלטול אף קודם דמחזי דהא קדירה רותחת מותר לטלטלה אף שכעת אינה ראויה. ובתהלה לדוד (סימן רנ"ט אות י') כותב דגומרו בידי אדם מתיר רק אחר שנהיה ראוי אבל קודם לכן ודאי שאסור, וראיתו מסימן רנ"ד ס"ו במי שנתן פת לתנור בשבת דאסור לחבירו להוציאה כדי להציל את חבירו מאיסור סקילה ומבואר בראב"ן שאיסורו משום מוקצה, והא ודאי תאפה הפת, אע"כ גומרו בידי אדם לא מתירו קודם דמחזי. וכך מפורש במשנ"ב (סימן רנ"ד ס"ק מ') בשם הא"ר דגם בתנורים שלנו שאין בהם איסור רדיה אסור לאחר להוציא הפת משום מוקצה.

וראייתו תמוהה משתי סיבות:

א. כיון שבבין השמשות זה היה בצק הרי דמגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא שהרי בבין השמשות הבצק לא היה בתנור דנימא גומרו בידי אדם, ואף אם חשב ליתנו בשבת לא מסתבר שמה שחושב לעשות איסור יפקיע מהבצק שם מוקצה ויהא חוטא נשכר, וגם שכל יהודי בחזקת כשרות עד שיחטא, (ושאני מסימן שכ"ה ס"ד דהתם הגוי אופה הפת). ועוד מי יימר לן דאיירי התם בדעתו לאפות בשבת.

ב. ברגע שיוציא הפת מהתנור תו לא הוי גומרו בידי אדם וממילא אין היתר להוציאו דמיד כשמוציאו הרי זה מטלטל מוקצה. ולדברי התהלה לדוד צ"ב כיצד מטלטלים אנו קדירות רותחות והלא בעודם רותחות אינם ראויות, ואולי דכיון שחסר רק מעשה סילוק אין מזה היסח דעת כלל משא"כ כשצריך לבשל ולאפות שזהו שינוי בגוף הדבר.

ולכן נראה דמי ששם סיר אוכל חי סמוך לשבת על הפלטה ונמלך בבישולו ורוצה להוציאו קודם שנהיה ראוי לאכילה דאסור דברגע שיוציאו מוקצה גמור הוא שהרי כבר לא יהיה ראוי בשבת וא"כ אסור להרימו דנחשב לטלטול מוקצה.

טלטול פח אשפה ריק

פח אשפה ריק מאוס מאוד אף שנחשב למוקצה כדין גרף של רעי (כמבואר בסימן ש"ח סעי' ל"ה) מ"מ כיון שבידו לנקותו ואז אינו מוקצה אם עשוי מפלסטיק וכפי שכתבנו לעיל תשובה ע"ג הרי שחשיב גומרו בידי אדם, דגם מה שיהיה ראוי בשבת ע"י מעשה אדם ולא מאליו חשיב גומרו בידי אדם כמבואר בסימן שכ"ה ס"ד במ"א ובמשנ"ב וכן בסימן ש"ח ס"ו בבה"ל ד"ה לשום. ואף קודם שניקהו נראה דמותר לטלטלו וכפי שכתבנו לעיל בשם הפמ"ג והחזו"א דגומרו בידי אדם מתיר בטלטול אף קודם דמחזי, וכ"כ בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל לעיל בתשובה ס"ח שאוכל קפוא אינו מוקצה היות ויש אפשרות להפשירו במשך השבת.

גומרו בידי אדם באיסור נולד

גוי שתפר בגד בשבת או ביו"ט לצורך עצמו ורוצה הישראל לטלטל ולהשתמש בו ישנם שתי בעיות, א. מוקצה היות ובבין השמשות הבד מוקצה דאינו ראוי וכמו דג תפל (סימן ש"ח סל"ב). ב. נולד דמעיקרא בד והשתא בגד. וכתב בהגהות אשרי (ביצה פ"ג סימן ז') דהיה מעשה כה"ג ואסרם רבינו יו"ט משום מוקצה והר' אליהו התירם הואיל וגומרו בידי אדם שהרי יכל לגומרו ביו"ט ולכן אינו מוקצה. ובסימן רנ"ב ס"ד פסקו השו"ע והרמ"א להיתירא. ויעוי' לקמן מש"כ בזה אם חשיב נולד.

ובסימן שכ"ה ס"ד מביא השו"ע מחלוקת בגוי שאפה פת בשבת עבור גויים אם מותר לאוכלו, ומבאר שם המג"א בס"ק ט' דסברת האוסרים משום נולד דמעיקרא חיטים והשתא פת וס"ל דגומרו בידי אדם אמרינן להתיר מוקצה ולא נולד (דכיון שלא בא לעולם לא שייך שלא יסיח דעתו), והמתירין ס"ל דגומרו בידי אדם מתיר גם איסור נולד, ובשם היש"ש כותב דגם בנולד אמרינן גומרו בידי אדם מ"מ ה"מ כשהתחילו מבעו"י וכההיא דרנ"ב ס"ד בגוי שתפר בגד דאיירי שהתחילו מבעו"י אבל הכא שאפאו כולו בשבת לא אמרינן גומרו בידי אדם, (שם ס"ק י'). וברור דרק באיסור נולד מצריך היש"ש שיתחילו מבעו"י וגם זה רק לדעת האוסרים, אבל במוקצה מתיר הגומרו בידי אדם אף כשלא התחיל מבעו"י דהלא התירו ליתן קדירא חייתא סמוך לשבת אף שמתחילה להתבשל רק בשבת וכמבואר בסימן רנ"ג ס"א. וכן כתב המחצית השקל שם.

ובבה"ל (בסימן שכ"ה ס"ד ד"ה יש אוסרים) כתב בדעת האוסרים משום דבדבר אכילה אדם להוט ויש חשש שיאמר לגוי לאפות, א"נ משום שכיון שלא התחיל מבעו"י לא אמרינן גומרו בידי אדם וכמ"ש המג"א בשם היש"ש ולא הביא כלל סברת המג"א דס"ל לאוסרים שאין היתר גומרו בידי אדם בנולד, משמע דנוקט הבה"ל שיש היתר גומרו בידי אדם אף בנולד. ובשעה"צ סימן תק"א אות ל"ה כתב דגוי שבנה כלי ביום טוב מהעצים שלו תליא הדבר אם שייך נולד בדבר שגומרו בידי אדם ומציין למג"א הנ"ל. חזינן דכן נוקט בדעת האוסרים שאולי טעמם משום שגומרו בידי אדם לא מתיר נולד, ואולי כונתו לביאור היש"ש הנ"ל, מ"מ מלשונו לא משמע כן.

גוי שתפר בגד או בנה כלי בשבת מהבד והעצים שלו

מיהו לענין גוי שתפר בגד או עשה כלי בשבת (לצורך עצמו ומחומר הגלם שלו) ודאי שמותר אף אם נימא שגומרו בידי אדם לא מתיר איסור נולד, דידוע שישנם ג' סוגי נולד:

א. נולד של יצירת יש מאין והוא אסור בין בשבת ובין ביו"ט וכמו אפר שנולד מעצים שהוסקו בשבת דמעיקרא עצים והשתא אפר, וכן מים הנוטפים מהאילנות בימי ניסן וכמבואר במשנ"ב (סימן ש"י ס"ק ל"ב), וכן מים של מזגן דנוצרים מהאידוי והוא יצירת יש מאין. והוא הדין אדים שעל החלון בימות החורף, מיהו מותר לנקותם כדי להביט בחלון, דמתעסק בניקוי החלון ולא בטלטול המוקצה, וכמו שכתב החזו"א בסימן מ"ז ס"ק ט"ו וכ"א.  

וכן כלי שנשבר בשבת והשבר ראוי למלאכה חדשה והכלי נשאר ראוי למלאכתו הראשונה, וזה רק לדעת הב"י בסימן ש"ח ס"ז וכן פוסק הבן איש חי, והד"מ שם חולק וכך הכרעת המשנ"ב בס"ק ל"ב, עי"ש. ובכזה סוג נולד לא מהני לכו"ע גומרו בידי אדם כמבואר בסימן תצ"ח סעיף ט"ו, ולכן מים של מזגן הם נולד אף שדעתו עליהם. וכן הוא בחזו"א סימן מ"ד סק"י.

ב. כלי שנשבר בשבת וביו"ט וראוי למלאכתו הראשונה אינו נולד כלל דאמנם אינו אותו כלי שהיה מתחילה מ"מ אין כאן דבר חדש שיחשב נולד, ואם כבר לא ראוי למלאכתו הראשונה וראוי רק למלאכה אחרת דעת רוב האחרונים דאינו נולד כלל דסו"ס מוכן הוא למלאכה לבד דעת המג"א שס"ל שדינו כסוג ג', הביאו הבה"ל בסימן ש"ח ס"ו.

ג. עצם שהוציאו מהעוף בשבת, מעיקרא היה עוף היות והעצם בטל לעוף והשתא עצם דראוי רק לכלבים אבל אינו נולד גמור דמעיקרא נמי היה בעולם בזה פליגי ר"ש ור"י ולדינא בשבת מותר וביו"ט אסור, ובסימן תצ"ה ס"ד מביא הרמ"א דיש אוסרים סוג נולד זה אף בשבת, מ"מ לדינא נקטינן שמותר כמבואר בב"י בסימן ש"ח סכ"ז וכן סתימת השו"ע שם, וע"ע בשעה"צ שם אות צ"ג, וכן בסימן שכ"ה שעה"צ אות כ"ב.

והנה גוי שתפר בגד או בנה כלי דעת המשנ"ב שהוא כמו סוג ג' היות ואין כאן יצירת יש מאין כיון שהבד והעצים היו בעולם ולכן בשבת אינו נולד, וביו"ט הוא נולד ודינו תלוי אם גומרו בידי אדם מתיר נולד או לא, כ"כ הבה"ל בסימן ש"ח ס"ו ד"ה לשום וכו' בסופו, וכ"כ בשעה"צ סימן שכ"ה אות כ"ב, ובסימן תק"א שעה"צ אות ל"ה. ואף לאוסרים כזה נולד בשבת וכמבואר ברמ"א בסימן תצ"ה ס"ד בזה יש מקום להקל אם התחיל לתפור את הבגד מבעו"י וכמש"נ לעיל. ועכ"פ הכרעת השו"ע והרמ"א בסימן רנ"ב ס"ד להקל בשבת.

גוי שתפר בגד או בנה כלי ביו"ט מהבד והעצים שלו

ואם תפר גוי בגד ביו"ט דהוי נולד וכמש"נ, תליא בב' הדעות המובאות בשו"ע בסימן שכ"ה ס"ד וכפי שכתב שם המג"א בס"ק י', וכן הוא בשעה"צ סימן תק"א אות ל"ה, וא"כ רק בשעת הדחק (כגון שאין לו בגד אחר) או לצורך מצוה יש להקל. ולכן מתיר השו"ע (סימן תקפ"ו סכ"ב) לתקוע בשופר שגוי עשה ביו"ט מהקרן שלו אף שהוא נולד וכמבואר במ"א ובמשנ"ב שם מ"מ לצורך מצוה יש להקל וכמש"נ לעיל. וע"ע בחזו"א (סימן מ"ד אות י') שמאריך להוכיח דלא מהני גומרו בידי אדם בנולד והרמ"א שהתיר מנעלים שעשה גוי בשבת זהו רק בשבת שאין זה נולד ולא ביו"ט, ומביא את המג"א והמשנ"ב הנ"ל, ומסיים וקשה להקל בזה.

מיהו אם הגוי התחיל לתפור את הבגד מבעוד יום מותר ללובשו ביום טוב דכה"ג אמרינן גומרו בידי אדם, היות ואין בו כל כך היסח דעת כמבואר ביש"ש והביאו המג"א בסימן שכ"ה אות י', וכן הכרעת הבה"ל בסימן שכ"ה ס"ד ד"ה יש אוסרים. וכמובן מדובר שהגוי תפר עבור עצמו או על דעת למכור בעיר שרובה גויים, דאילו לצורך ישראל ודאי שאסור כמבואר בסימן רע"ו ס"א, אא"כ עשה זאת בקבלנות דאז מותר ליהנות מזה אף ביו"ט לדעת השו"ע בסימן רנ"ב ס"ד.

גוי שתפר בגד ובנה כלי ביו"ט ובשבת מהבד והעצים של הישראל

ואם תפר הגוי את הבגד מהבד של הישראל או בנה כלי מהעצים של הישראל ביו"ט אסור היות והוי נולד ולא שייך בזה גומרו בידי אדם היות והישראל הסיח דעתו מזה כיון שאסור לעשותו ביו"ט (סימן תק"א משנ"ב ס"ק כ"ח, וסימן תקפ"ו משנ"ב ס"ק פ"ח), ואם עשה שופר ביו"ט מקרן של ישראל אם אין שופר אחר כלל יש לסמוך על הפוסקים שמתירים נולד ביו"ט ויתקעו בו שלא לבטל המ"ע - משנ"ב סימן תקפ"ו ס"ק פ"ח. ואם נתנו לגוי בקבלנות מבעוד יום הרי שלא הסיח דעתו ובאנו למחלוקת הנ"ל אם גומרו בידי אדם מתיר איסור נולד, אא"כ התחיל מבעוד יום דאז מותר ללובשו לדעת השו"ע בסימן רנ"ב ס"ד, ולדעת הרמ"א רק לצורך יו"ט כגון שיש לו רק בגדי חול.

ובשבת, אמנם לא חשיב נולד וכנ"ל מ"מ בבין השמשות היה מוקצה (כדין סתם בד ועצים) ולא שייך גומרו בידי אדם כיון שהסיח דעתו מזה, וכן אסור ליהנות ממלאכת גוי שעשה עבור הישראל, אא"כ נתנה לו בקבלנות מבעו"י דאז לא אסח דעתיה ויש ההיתר של גומרו בידי אדם, וכן אדעתיה דנפשיה קעביד ולכן מותר ליהנות, וכך פוסק השו"ע בסימן רנ"ב ס"ד, אבל הרמ"א אוסר דסו"ס נהנה ממלאכת גוי ורק לצורך שבת מתיר או שיש לתלות שגמרו מבעו"י.

טלטול בד ועצים של גוי

והנה אף שכתבנו לעיל בשם הפמ"ג והחזו"א דגומרו בידי אדם מתיר אף קודם דמחזי, מ"מ לא מסתבר כלל לומר שיהיה מותר לטלטל בד ועצים של גוי בגלל שיכול לתקנם לכלי ובגד בשבת, וליכא למימר דכיון שמעולם לא היה עליהם שם כלי חמיר טפי, דמ"ש מההיא דפמ"ג הנ"ל שמערב שכר עם שמרים, וגם כיצד מטלטלים קדרות רותחות אף שמעולם לא היו ראויות דמתחילה האוכל חי ולבסוף מתבשל ורותח, וגם ליכא למימר דרק מה שיגמר מאליו מותר אף קודם דמחזי אבל מה שצריך מעשה לגומרו יש היסח דעת כל זמן שלא גמרו, דהלא בשר מבושל קפוא אינו מוקצה אף שצריך להפשירו במים וכיו"ב וכמש"נ לעיל, אלא כיון דאיכא תרתי לריעותא גם שצריך מעשה לתקנו וגם שמעולם לא היה עליו שם כלי לכן איכא טפי היסח הדעת ואין לטלטלו בעודו בד או עצים.

אופנים שאין בהם היתר גומרו בידי אדם

נר שהיה דלוק בבין השמשות וכבה בשבת מבואר בגמ' (שבת מ"ד) שהוא מוקצה מחמת גופו אף אחר שכבה משום מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא וכך פוסק השו"ע בסימן רע"ט ס"א. וצ"ב מדוע לא נימא גומרו בידי אדם כיון שודאי יכבה בשבת, וצ"ל דגומרו בידי אדם שייך רק כשאינו מעונין במצב הדחוי וכל רצונו וחפצו הוא המצב המתוקן וכמו קדירות רותחות שהם הכשר לאכילה, וכן סיר אוכל חי מעונין בבישולו וכן בגוי שתופר בגד, או אוכל קפוא, או פח מאוס וכביסה רטובה בכולם מעונין במצב הראוי הסופי, אבל המדליק נר מעונין שיהיה דלוק וא"כ רצונו במצב הדחוי וכיון שהקצה אותו מדעתו בבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, ויסוד זה נלמד מדברי התוס' (שבת מ"ג ע"א ד"ה בעודן) שהקשו מדוע הכופה סל לפני האפרוחים והיו עליו כל בין השמשות אתקצאי לכולי יומא והלא כיון דבידו להפריחם הוי גומרו בידי אדם, ותי' שכיון שרצונו שיעלו בו האפרוחים הרי שרוצה במצב הדחוי והקצה זאת מדעתו בזה אין היתר של גומרו בידי אדם (והביאם המג"א בסימן שכ"ה סק"י). וכך מפורש במאירי ביצה כ"ז ע"א. וכן משמע בבה"ל בסימן רע"ט ד"ה אפילו וכו' במש"כ בשם הפמ"ג עי"ש. ובזה נמי מיושב מה שהקשה החזו"א (סימן מ"ד ס"ק י') מדוע עצמות שהתפרקו מהעוף ביו"ט הוו נולד והלא הוא גומרו בידי אדם, ולנ"ל לק"מ כיון שמעונין בתחילת היום שיהיו מחוברים לעוף היות וכך מכובד טפי להגישו. וכמדומה שהחזו"א בעצמו רמז לזה בסוף דבריו.

גוי שאפה פת בשבת

גוי שאפה פת בשבת עבור גויים ר"ת אוסר והרא"ש מתיר (עי' לקמן סברות האוסרים והמתירים), והכרעת השו"ע בסימן שכ"ה ס"ד דבשעת הדחק כגון שדר בכפר יחידי שא"א לשאול פת מחבירו, או לצורך מצוה כגון סעודת ברית מילה או לצורך ברכת המוציא יש לסמוך על המתירים. ואם אפה לצורך הישראל וכגון שנתן לו מעות מע"ש אסור לכו"ע ואפי' לצורך מצוה היות ונהנה ממלאכה שגוי עשה עבורו, כ"כ שם הרמ"א והמשנ"ב. ומדובר באופה כדי למכור לגויים דבזה יש מקילין שאין בו משום חתנות כמבואר ביו"ד סימן קי"ב, אך בפת בעל הבית אסור וכמבואר נמי בבה"ל שם בד"ה לעצמו, אא"כ יצטרך להתענות. ואם הגוי מכיר את היהודי אסור בכל אופן, שמא ירבה עבורו וכמבואר במשנ"ב שם ס"ק י"ז.

סברת האוסרים מבאר המג"א ומביאו המשנ"ב דמעיקרא קמח או חיטים והשתא פת לכן הוי נולד ואף שביד הגוי לאפות בשבת והוי גומרו בידי אדם מ"מ ס"ל לאוסרים שגומרו בידי אדם לא מתיר איסור נולד, ואף אם נאמר שמתיר גם איסור נולד ה"מ כשהתחיל מבעו"י והכא כיון שהתחילו וגמרו בשבת גרע טפי, א"נ דיש חשש שיבוא לומר לגוי שיאפה ויבשל עבורו דכיון שהוא מידי דאכילה אדם להוט ביותר ולכן יש חשש זה מה שאין במלאכות אחרות.

ואף שהמג"א פשיטא ליה שמדין מוקצה אין לאסור היות והוא גומרו בידי אדם, מ"מ יש לידע דהבית יוסף מביא בשם בעל התרומה לבאר את רבינו תם משום מוקצה אם בבין השמשות היה קמח או עיסה דמיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, ורק בהיו חיטים דאינם מוקצה היות וחזי לכוססם אסרינן משום נולד, והמשנ"ב בס"ק ט"ז כתב זאת. ויש להקשות על זה מהגמרא בביצה כ"ז ע"א דגומרו בידי אדם מתיר מוקצה דסתם קדרות רותחות הם בבין השמשות, וכן מהגמרא בפרק כירה שמותר ליתן קדירה חייתא סמוך לשבת אף שמתחילה להתבשל רק בשבת ונפסק בשו"ע בסימן רנ"ג סעיף א', וצריך לומר בדעת רבינו תם שגומרו בידי אדם מתיר מוקצה רק אם מעצמו יהיה ראוי במשך השבת וכמו אוכל חי שמעצמו מתבשל או קדירה רותחת שמעצמה מתקררת (ואף בימינו שהחום לא הולך ופוחת מ"מ בסילוק בעלמא נהיה ראוי), ולכן לא מסיח דעתו, אבל מוקצה שצריך מעשה אדם להכשירו כמו קמח ועיסה בזה יש יותר היסח דעת ולא מהני גומרו בידי אדם.

ועדיין קשה כיצד מכינים בשבת קפה שחור או קפה נמס (או תה בשקית למתירים בכלי שלישי – יעוי' לקמן בדיני בישול תשובה י"ד), הלא בעודם אבקה הם מוקצה דלא חזו למידי ורק על ידי מעשה האדם הם ראויים, ולרבינו תם כה"ג לא אמרינן גומרו בידי אדם, ולמבואר בבית יוסף ובמשנ"ב, ובבן איש חי (ש"ש פרשת תרומה ס"ח) בהכי נמי פליגי ר"ת והרא"ש, והשו"ע התיר רק בשעת הדחק או לצורך מצוה, וצריך לומר דרק כשצריך מעשה גדול להכשירם לאכילה כמו אפיית הפת או קליית הקפה (עי' בא"ח שם) אז סבירא ליה לר"ת שמסיח דעתו ולא מהני גומרו בידי אדם, אבל כשההכנה היא קלה ומהירה כמו הכנת קפה בשבת בזה אין שום היסח הדעת ומהני לכולי עלמא גומרו בידי אדם.

גוי שהכין קפה או תה בשבת

ונפקא מינה מעשית בין הטעמים בגוי שהכין קפה או תה בשבת עבור עצמו (לסוברים שאין בזה משום בישולי עכו"ם היות והתה והקפה בטלים למים, וכמו שכתב הפרי חדש ואכמ"ל), דלטעם משום מוקצה ונולד האידנא אינו שייך דהקפה טחון וקלוי מבעוד יום, והאבקה אינה מוקצה לכולי עלמא וכדלעיל, ולטעם שמידי דאכילה אדם להוט ויש חשש שיבוא לומר לו יש לאסור, שהרי השו"ע הכריע שרק בשעת הדחק או לצורך מצוה יש להקל.

והנה המג"א (סימן תקי"ז סק"ב) הוכיח מהשו"ע שם שנוקט עיקר כהטעם שמידי דאכילה אדם להוט ויבוא לומר לו, דפסק שם השו"ע בסעיף א' דמותר לקנות לחם מהחנוני ביום טוב אף אם נטחן ביום טוב הקמח היות והוא עיר שרובה עכו"ם, ומדוע לא חש לר"ת דלית ליה גומרו בידי אדם בנולד וכמו שחש לו בסימן שכ"ה סעיף ד', אלא על כרחך דסובר השו"ע לדינא שגומרו בידי אדם מתיר מוקצה ונולד, וסברת ר"ת משום שמא יאמר לו, ובחנוני אין זה שייך היות והוא אינו אופה. ומוסיף שם המחצית השקל דאף שהבית יוסף בסימן שכ"ה ס"ד סבירא ליה שטעם האיסור לר"ת משום מוקצה, מ"מ יש לומר שבשו"ע חזר בו. והמשנ"ב (סימן שכ"ה ס"ק ט"ז) הביא את המג"א. מיהו אינו מוסכם, עי' כה"ח סימן תקי"ז אות י"ב. ולכן יש לאסור לשתות קפה או תה שבישלם הגוי לעצמו אא"כ הוא צורך גדול וכמו שנתבאר. וכן הוא בבן איש חי (ש"ש פרשת תרומה סעיף ח'), ושם הזהיר גם משום בישולי עכו"ם, עי"ש באריכות.

ובסימן תק"א בשעה"צ אות ל"ה כתב דגוי שבנה כלי ביום טוב מהעצים שלו תלוי הדבר אם אמרינן גומרו בידי אדם באיסור נולד, וציין למג"א בסימן שכ"ה סק"י. חזינן דהמשנ"ב חשש שזהו טעם האוסרים. ואצלנו ציין למג"א בסימן תקי"ז סק"ב דטעם האוסרים משום מידי דאכילה אדם להוט ויבוא לומר לו, חזינן דסבירא ליה להחמיר כשני הטעמים.

סברת המתירים

והמתירים ס"ל דלא חיישינן שיבוא לומר לו, ומשום נולד ס"ל שגומרו בידי אדם מתיר גם איסור נולד וכל שכן איסור מוקצה. וע"ע בחזו"א סימן מ"ד ס"ק י' שתמה על המג"א והמשנ"ב כיצב ביארו את סברת האוסרים משום נולד, הלא מבואר בשעה"צ אות כ"ב דזה כמו נולד של עצמות שהתפרקו מהעוף בשבת, והלא השו"ע לא הביא בסימן ש"ח דעת האוסרים נולד בשבת (ואדרבה סתם להתיר כמבואר בסימן ש"ח סכ"ז ובשעה"צ שם אות צ"ג) וכיצד נאמר שכאן חשש להם וגם חשש שגומרו בידי אדם לא יתיר נולד, אלא כותב החזו"א דהכא אסור לר"ת משום שיש כאן דחייה גמורה והרי זה כגרוגרות וצימוקים וכמבואר בב"י בשם בעל התרומה, דכיון שמחוסר מלאכות הרבה טחינה ואפיה והרקדה לכן יש מזה היסח דעת גמור כמו גרוגרות וצימוקים, ובכזה היסח הדעת סבירא ליה לר"ת דלא מהני גומרו בידי אדם. והרא"ש פליג וסבירא ליה דגם באופן זה מועיל גומרו בידי אדם. ואם אפה בקבלנות לצורך הישראל דינו כמו שאפה לצורך עצמו מהטעמים שנתבארו ובתנאי שהוא אופה לכולם ולא סתם בעה"ב, כדי שלא יאסר משום פת עכו"ם. ואם אפה ביו"ט ודאי שמותר דהלא גם לישראל מותר לאפות ביו"ט, והני מילי כשהיה קמח או עיסה בבין השמשות אבל אם היה חיטים דאסור ליהודי לטוחנם ביו"ט הדרינן למחלוקת הנ"ל, וכן מבואר בב"י בסימן שכ"ה סעיף ד'.

ונראה דאם אין לו לחם משנה נמי יש להקל אף שיש לו לחם אחר, דהלא השו"ע מסיק דבשעת הדחק (שאין לו פת אחר וא"א לשאול מחבירו) או לצורך ברכת המוציא אפשר להקל, וע"כ אתא לאשמועינן דאף שיש לו לחם אחר מ"מ כיון שלחם משנה לצורך המוציא אין לו נמי מותר, דאי איירי שאין לו כלל לחם הלא הוא בכלל ההיתר של שעת הדחק. וע"ע כה"ח שם אות מ' שביאר כונת השו"ע במה שכתב לצורך ברכת המוציא, היינו לצורך סעודה שלישית, אף שיש מתירים לקיימה בדברים אחרים (יעוי' במה שכתבנו בזה לעיל פרק ה' תשובה ב'), וק"ו לשתי הסעודות הראשונות דאי אפשר לקיימם בלא פת. ודבריו צע"ג דמדוע לא כתב השו"ע דצריך פת לשלוש סעודות, אע"כ כונתו ללחם משנה שהוא ברכת המוציא, וההיתר של שלושת הסעודות נכלל בשעת הדחק. ומיהו לענין דינא נראה שגם הכה"ח יודה למה שכתבנו להתיר ללחם משנה דהוא חובה ולא גרע מפת לסעודה שלישית דאפשר לקיימה לחלק מהפוסקים (וכן הוא לדינא בשעת הדחק – סימן רצ"א ס"ה) בשאר דברים.

עט

טלטול שעון מעורר אלקטרוני ופלאפון

שעון מעורר אלקטרוני המצלצל בשבת והדבר מפריע לבני הבית, האם מותר לטלטלו וליתנו במקום אחר? ומה הדין בפלאפון.

אם השעון מעורר משמש גם לצלצול וגם להראות את השעה ודאי שמותר היות ונחשב כלי שמלאכתו להיתר. ואף אם עיקר שימושו לצלצול דנידון ככלי שמלאכתו לאיסור ג"כ מותר דכיון שהמצאותו של השעון במקום זה מפריעה מאוד יש לדון את טלטולו כצורך מקומו דמותר.

המתעורר ע"י שעון המעורר שבפלאפון אסור לטלטלו היות והוא מוקצה מחמת חסרון כיס ולכן יתן עליו בגדים כדי שלא ישמעו את צלצולו, או יטלטלו בשינוי כגון על גב ידו או בין מרפקי ידיו, וכן יכול לטלטלו ע"י דבר אחר כגון שדוחפו בגב ידו על כרית ומטלטלו ע"י הכרית למקום שירצה (מיהו יקפיד ליתן על הכרית דבר היתר הנחוץ לו לשבת יותר מהפלאפון לפני שנותן שם את הפלאפון), דטלטול בשינוי או מן הצד מותר לצורך דבר ההיתר. וכ"ש שמותר לטלטלו בגופו כגון בפיו.

ואם אינו מקפיד על הפלאפון וכגון שנותנו לתינוק שישחק עמו הרי שדינו ככלי שמלאכתו לאיסור ומותר לטלטלו אף בידיו וכנ"ל בדין השעון. וע"ע לעיל תשובה כ"ה ובהערה שם.

ויש ליתן את השעון מעורר או את הפלאפון מבעוד יום רחוק מהישג ידו כדי שלא יכבנו תוך כדי שינה, ואם לא נתנו מבעו"י רחוק מהישג ידו יטלטלו בשינוי או בגופו או ע"י דבר אחר (וכמש"נ לעיל) למקום רחוק. ואם הם נמצאים בחדר אחר יכול לטלטלם בידו לחדר שישן שם דחשיב צורך גופו, ובפלאפון שמקפיד עליו יטלטלו בשינוי או בגופו או ע"י דבר אחר.

שעון מעורר מכני דינו ככלי שמלאכתו להיתר ומותר לטלטלו לכל צורך שירצה אבל שלא לצורך כלל אסור. שעון יד אלקטרוני דינו ככלי שמלאכתו להיתר ולא נעשה בסיס לבטריה. ואם הפסיק לעבוד הריהו מוקצה מחמת גופו ויורידנו בשינוי כגון בשיניו אא"כ הוא שעון זהב שעונדו אף כשלא עובד דאינו מוקצה.

שעון יד שאפשר לראות את השעה בלילה רק ע"י לחיצה על כפתור האור אינו מוקצה וכן שעון עם מחשב וכדו' אינו מוקצה, ומי שחושש שמתוך הרגל ילחץ על הכפתורים עצה טובה שלא להשתמש בכזה שעון בשבת. מיהו מי שרגיל הרבה להשתמש בנורה ובמחשב שבשעון אסור לו להשתמש בכזה שעון בשבת.

מקורות וביאורים:

טלטול שעון מעורר אלקטרוני

שעון מעורר אלקטרוני המשמש  גם לצלצול וגם להראות השעה הריהו ככלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר שכתב המג"א והביאו המשנ"ב (סימן ש"ח ס"ק כ') דדינו ככלי שמלאכתו להיתר, ואם רוב שימושו בשביל הצלצול ורק מידי פעם מביט בו לידע מה השעה הריהו ככלי שרובו לאיסור ומיעוטו להיתר דדינו ככלי שמלאכתו לאיסור - משנ"ב סימן ש"ח ס"ק י' וכ'. מ"מ כיון שהמצאותו במקום זה מפריעה מאוד נידון כצורך מקומו ומותר לטלטלו, ומפורש הוא בים יששכר על התוספתא שמותר לטלטל תפילין בשביל תשה"מ. וע"ע לעיל בביאורים לתשובה ס"ו עוד מקורות שגם כה"ג חשיב צורך מקומו.

ובעצם הענין שחשיב כלי שמלאכתו לאיסור יש לבאר דהלא מצינו ג' סוגים של כלי שמלאכתו לאיסור:

א. כלי שעושים עמו מלאכה כגון פטיש.

ב. כלי שכדי להשתמש עמו צריך לעשות איסור כגון מאורר וכדו'. 

ג. כלי שמאפשר לעשות איסור כגון ספר טלפונים.

שעון מעורר אלקטרוני לא עושים עמו איסור ואינו מאפשר לעשות איסור אלא שכדי להשתמש עמו צריך להרים את כפתור הצלצול, ובמקום אחר הארכנו דלדעת רוב הפוסקים הרי זה מותר מדין גרמא בדרבנן של השמעת קול והוספת זרם (עי' במאור השבת ח"ב עמוד תק"מ בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל), ולחזו"א סימן ל"ח אות ב' יש בזה איסור תורה שמכשיר את השעון לצלצל. ושעון זה מיועד גם להרים את הכפתור שיצלצל וגם לנתקו כשהתחיל לצלצל והניתוק ודאי איסור או משום סותר או משום ניצוצות או משום עובדין דחול וזילותא דשבתא וכמו בכיבוי מאורר וכיו"ב. וא"כ לחזו"א ודאי שחשיב כלי שמלאכתו לאיסור ולחולקים יש לדונו ככלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר דמותר לטלטלו לכל צורך שירצה, מיהו כיון שיש לחוש בזה לחזו"א לפי שנוגע באיסור דאורייתא והכי נהוג עלמא שלא מרימים מתג הצלצול אא"כ הוא צורך מצוה ובשינוי, לכן כתבנו דהוא כלי שמלאכתו לאיסור, אבל ודאי שהמיקל לטלטלו כדין כלי שמלאכתו להיתר אין למחות בו דכן הוא מעיקר הדין ובפרט שהוא מלתא דרבנן. וגם דלדעת האג"מ מה שצריך לעשות איסור להשתמש עמו לא מחשיבו לכלי שמלאכתו לאיסור וכפי שכתבנו בשמו לעיל בביאורים לתשובה ס"ו.

טלטול פלאפון

מה שכתבנו בדין הפלאפון דתלוי בהקפדתו, כ"כ המג"א והביאו המשנ"ב (סימן ש"ח ס"ק ו') דענין ההקפדה במוקצה מחמת חסרון כיס תלוי בבעלים של הכלי, וכשמקפיד הריהו מוקצה מח"כ ומותר לטלטלו בשינוי או מן הצד היות וזה לצורך דבר ההיתר שלא יעיר את בני הבית וכמבואר בסימן שי"א ס"ח, ובגופו אף לצורך דבר האסור מותר וכגון שלא יפסד וכדו' וכמש"פ שם השו"ע (שינוי דינו כמו מן הצד - משנ"ב סימן רע"ו ס"ק ל"א). ולחזו"א (סימן מ"ז ס"ק י"ג וי"ד) אין היתר לטלטלו בשום צד היות והתעסקותו במוקצה ורק כשמתעסק בהיתר ובדרך אגב מטלטל המוקצה התירו בדרכים הנ"ל, מ"מ המשנ"ב (סימן ש"ח ס"ק י"ג, ל' ועוד) מיקל והכי נהוג עלמא ואף החזו"א אמר שהמנהג להקל וכך נהגו בביתו. (עי' לעיל בביאורים לסוף תשובה ס"ו המקורות לזה).

ומש"כ שיתן על הכרית דבר היתר לפני שיתן שם הפלאפון הוא משום איסור ביטול כלי מהיכנו וע"ע לעיל בביאורים לתשובה ס"ג פרטי דינים בענין זה. ואין לומר דדי במה שיש סדין על הכרית, היות והכרית לא משמשת לסדין אלא הסדין את הכרית וזה לא מקרי בסיס, וכמבואר בסימן רנ"ט סו"ס א', ובסימן ש"ט בשעה"צ אות כ"ד ובסימן שי"א ס"ח ברמ"א ובמשנ"ב.

מה שכתבנו שיתן את השעון מעורר האלקטרוני או הפלאפון רחוק מהישג ידו כדי שלא יכבנו תוך כדי שינה, פשוט הוא דכן הוא מעשים שבכל יום ואין זה בכלל גזירות חדשות שאין אנו רשאים לגזור מעצמנו, וכך מובא בספר שבות יצחק ח"ב עמוד רס"ד בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל.

ואם לא נתנו במקום רחוק מהישג ידו מבעו"י אין לטלטלו כהרגלו גם באופן שהוא רק כלי שמלאכתו לאיסור היות ואין זה צורך גופו או מקומו אלא יקחנו בשינוי וכו', ובשעון מעורר המיקל ליקחנו בידו אין למחות בו וכמש"נ. אבל לטלטלו מחדר אחר לחדר שישן בו ברור שמותר דזהו צורך גופו.

טלטול שעון מעורר מכני

שעון מעורר מכני דינו ככלי שמלאכתו להיתר דמותר להרים את נצרת הפעמון בשבת ואין לחוש משום השמעת קול היות והוי גרמא בדרבנן וכפי שכתב השש"כ (פכ"ח הערה ס"ו) בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל וכך תשובת מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל בפניני המאור ח"ב עמוד תק"מ וכן הבאנו לעיל בתשובה ס"ג מקורות רבים שגרמא בדרבנן מותר. (ולכן תימה מש"כ שם השש"כ שרק לצורך מצוה מותר להרים את נצרת הפעמון וזהו דלא כדברי מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל שם בהערה, ודלא כמש"כ מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל במנח"ש ח"א עמוד פ"ה ועמוד ע"ו). וכן הפסקת צלצולו היתר גמור הוא. ואף לחזו"א (סימן ל"ח אות ב') שהרמת הכפתור בשעון מעורר אלקטרוני אסורה מה"ת, ה"מ התם שמכניס את השעון למעגל חשמלי מסויים ואף שרק בעוד זמן תכנס הפעולה לתוקף מ"מ השעון כעת מוכשר לצלצל, אבל בשעון מכני שבהרמת הנצרה רק מסיר את המונע מהקפיץ להשתחרר כשתגיע השעה הרצויה אינו נידון כתיקון בגוף השעון אלא כהסרת מונע ודבר צדדי, וכמו שמסתבר שהפסקת הצלצול אין זה סותר לחזו"א היות ורק עוצר את הקפיץ והרי זה כתופסו בידיו, מידידי הרה"ג ר' יוסף בן סניור שליט"א. ובשש"כ פי"ג הערה צ"ז כותב בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל בדעת החזו"א שפשוט דמותר לחבר שעון מעורר למתג החשמל ע"י חוט ואין בזה כלל בונה לחזו"א רק גרם כיבוי או הבערה היות וחיבור החוט לחשמל אינו בונה כיון שלא עשה שום תיקון בגוף החוטים שדרכם עובר הזרם, וה"נ בעניננו פעולתו חיצונית ומותרת אף לחזו"א. וגם שמצינו שמרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל הזהיר שלחזו"א יש איסור בונה בהרמת הכפתור בשעון מעורר אלקטרוני, ובשעון מכני התיר בשופי וכמש"נ לעיל. שוב ראיתי במנח"ש (ח"א סימן ט' הערה 6) שכותב מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל דלחזו"א יש לאסור את הרמת הכפתור משום גרמא של בונה היות וגורם שהפעמון ינוע לאחר זמן לפי החזו"א בסימן נ' ס"ק ט'. ובמקום אחר הארכנו בזה שיש להקל בדבר, ובפרט במוקצה.

ולכן כתבנו דדינו ככלי שמלאכתו להיתר ומותר לטלטלו לכל צורך שירצה אבל שלא לצורך כלל אסור וכמבואר בסימן ש"ח ס"ד, ואף למשנ"ב שם שהיקל שכל הכלים ששימושם תדיר מותר לטלטלם ללא שום צורך מ"מ שעון מכני מעורר ודאי אין שימושו תדיר. ואף שצריך למלאת את השעון אחת לעשרים וארבע שעות ויש בזה איסור מתקן מנא (משנ"ב סימן של"ח ס"ק ט"ו), מ"מ כתב הפנים מאירות והביאו מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל במנח"ש ח"א עמוד ע"ה דכיון שאין צריך לעשות האיסור תדיר אלא אחת לעשרים וארבע שעות זו לא סיבה להחשיבו כלי שמלאכתו לאיסור.

שעון יד אלקטרוני מדוע לא הוי בסיס לבטריה

שעון יד אלקטרוני דינו ככלי שמלאכתו להיתר דלא צריך לעשות שום איסור כדי להשתמש בו, ואף שפועל רק ע"י הכנסת הבטריה מ"מ כיון שנעשה לעתים רחוקות אין בזה כדי להחשיבו כלי שמלאכתו לאיסור וכמש"נ לעיל.

ויש לעיין מדוע לא נחשיבו כבסיס לבטריה שהרי השעון תופס את הבטריה והבטריה דינה ככלי שמלאכתו לאיסור שאין בו מלאכת היתר דחלק מהפוסקים דנים זאת כמוקצה מחמת גופו (וכמבואר לעיל בביאורים לתשובה ע') ואף לסוברים שחשיב כלי שמלאכתו לאיסור נאמר שהשעון כלי שמלאכתו לאיסור מדין בסיס, ויש ליישב בתרי אנפי:

א. בסימן ש"ט ס"ב מבואר דדלעת שנתן בה אבן כדי להכבידה שיוכל לשאוב בה מים אם האבן קשורה היטב שלא נופלת מותר לטלטל הדלעת ולא חשיב בסיס לאבן היות והאבן בטלה לדלעת ונחשבת חלק ממנה. וה"נ כיון שהבטריה תפוסה היטב בשעון נחשבת לחלק מהשעון היות ובטלה לשעון שהרי השעון הוא החלק העיקרי.

דין בסיס כשההיתר לא משמש את האיסור

ב. מבואר בסימן רנ"ט סו"ס א' בשו"ע שבסיס הוא רק כשההיתר משמש לאיסור ולא כשהאיסור משמש להיתר אף שהאיסור נמצא על ההיתר והוא מדברי רש"י (שבת דף מ"ט) והאריך לבארו הבית יוסף בסימן ש"י ס"ז, וכן פסק המשנ"ב בסימן שי"א ס"ק כ"ט, וכן הוא בשעה"צ סימן ש"ט בסוף אות כ"ד, וה"נ הבטריה משמשת לשעון ולא השעון לבטריה ולכן אין השעון בסיס לבטריה, ואף שיש ראשונים החולקים על יסוד זה (עי' ברמב"ן במלחמות פרק כל הכלים דף מ"ז ע"ב מדפי הרי"ף שחלק על בעל המאור והרשב"א שהסכימו ליסוד של רש"י) וכך מבואר נמי מהט"ז בסימן ש"ט ס"ד שנוקט שהמפה בסיס לנרות אף שלא משמשת לנרות אלא לשולחן וכן נוקט לדינא דה"ח, והפמ"ג נשאר בצ"ע למעשה וכמבואר בשעה"צ סימן ש"ט אות כ"ד, מ"מ בעניננו קיל טפי היות והבטריה לא נמצאת מעל השעון אלא מתחת לשעון וכה"ג לא נאמר דין בסיס דרק כשהאיסור נמצא על ההיתר שייך בסיס וכמבואר בשעה"צ סימן ש"ט בסוף אות כ"ד שהמפה לא בסיס לנרות היות ואינה משמשת לנרות אלא לשולחן ואף שהשולחן עצמו מוקצה, ע"כ שמה שההיתר משמש לאיסור אינו נחשב לבסיס אא"כ האיסור מונח על ההיתר דאז נעשה ההיתר מושבו של האיסור ומתבטל אליו, וכ"כ שעה"צ באות כ"ו וכן הוא להדיא בב"ח (סימן ש"ח סט"ז), ובדעת תורה למהרש"ם מביא ראיה לב"ח מהא דקימ"ל שמותר לכפות כלי על הביצה ואם נימא שיש בסיס מלמעלה הרי יש לאסור מדין ביטול כלי מהיכנו. וכן הוא בשו"ע סימן ש"י ס"ו וסימן של"ח ס"ז.

ואף שהפמ"ג (במשב"ז בהקדמה לסימן ש"ח) מצדד שכל שההיתר משמש לאיסור חשיב בסיס אף שההיתר מעל האיסור ולכהפ"ח כשההיתר תופס את האיסור שלא יפול וכמש"כ שם במניח כלי היתר על פמוט שלא יפול הפמוט לצד אחר, מ"מ פשוט שהוא דוקא כשההיתר משמש לאיסור והכא השעון לא משמש לבטריה, וא"כ כיון שהאיסור לא נמצא מעל ההיתר וגם ההיתר לא משמש לאיסור אין שום צד שיחשב השעון בסיס לבטריה, ואם נדון את הבטריה ככלי שמלאכתו לאיסור ישנו עוד סניף שהשעון לא בסיס די"א שאין בסיס בכלי שמלאכתו לאיסור, עי' לעיל בביאורים לתשובה ע"ד המקורות לזה.

פתיחת דלת ארון חשמל

ומכל זה נלמד שדלת של ארון חשמל אף שמשמשת לחשמל שלא ינזק ע"י מים וכדו' מותר לפותחה ואינה בסיס היות ורק כשהאיסור נמצא על ההיתר שייך בסיס דאז ההיתר בטל לאיסור וכפי שהוכחנו מדברי השעה"צ הנ"ל. ואף לפמ"ג שמצדד שכל שההיתר משמש לאיסור שייך דין בסיס מ"מ יתכן דה"מ כשההיתר תופסו לאיסור שלא יפול וכמו בציור שדיבר הפמ"ג בנותן היתר על פמוט שלא יפול לצד אחר אבל כשרק משמשו (בלי לתופסו) ולא נמצא מתחתיו אינו בסיס היות ואינו מושבו של האיסור דנימא שיתבטל אליו.

ואין לומר דכיון שעיקר עשיית הדלת בשביל החשמל לכן יחשב בסיס וכמו בסימן רע"ט ס"ג ובמשנ"ב סק"י בנר העשוי לשלהבת, דהלא גם המפה עיקר עשייתה לשולחן ואעפ"כ לא נעשית לו בסיס כיון שהאיסור לא מונח על ההיתר וה"נ בארון חשמל.

ובערוה"ש (בסימן ש"ט ס"ד) כתב בענין המפה שמונחים עליה הנרות דהוי בסיס לנרות ולשולחן, חזינן דס"ל שכל שההיתר משמש לאיסור חשיב בסיס אף שלא מונח האיסור על ההיתר ואף שלא אוחזו (ודבריו צ"ע דהלא השולחן עצמו מוקצה מדין בסיס וכיצד מחשיבו להיתר) וכן הוא בשו"ת אור לציון (ח"ב פכ"ו תשובה י"ב) דאדם שלבוש בחולצה עם מעות החולצה בסיס למעות ולאדם ומותר לטלטלה אם בבה"ש היה לבוש בחולצה זו, חזינן דכל שמשמש ההיתר לאיסור נעשה בסיס, וסיים שם וצ"ע. ולפי"ז אסור לפתוח דלת של ארון חשמל אא"כ הדלת נעשתה לנוי, מ"מ העיקר לדינא להקל בכל אופן וכנ"ל.

טלטול שעון יד ללא צורך

ולטלטל שעון יד אלקטרוני ללא שום צורך, לדעת המשנ"ב (ש"ח ס"ק כ"ג) מותר כדין כלים ששימושן תדיר שהרי שעון שימושו תדיר וכך יש לנהוג לבני אשכנז, ומשמעות הרמב"ם שרק אוכלים וכתבי הקודש התירו לטלטל ללא צורך וכך פוסק הבן איש חי (פרשת מקץ סעי' א') ומדייק מלשון השו"ע שכך דעתו וכן נראה הכרעת הכה"ח אות מ"ד והחזו"ע שבת ג' עמוד ל"ו. וכך יש לנהוג לבני ספרד.

שעון יד שנעצר

שעון יד שנעצר הריהו מוקצה דאינו ראוי לכלום (ולא דמי לסימן ש"ח ס"ח בדלתות הכלים שנתפרקו דכיון שעתיד לחברו לכלי אינו מוקצה, דהתם הכלי קיים ולכן מטלטל הדלת אגב הכלי אבל כאן הכלי כולו מקולקל, וכן הוא בשעה"צ שם אות ס"ח, וע"ע מש"כ בזה לעיל בביאורים לתשובה ס"ט) ומסתפק מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל אם עדיף שישאירנו ולא יוציאנו בידיו אע"ג שאין זה טלטול בשינוי, או עדיף טפי להורידו בידים כדי שלא יטלטל מוקצה כל הזמן, ומצדד דעדיף להוריד מיד מההיא דרס"ו סי"ב בשכח מעות בכיסו שחייב לנער אע"ג שזה רק בסיס ולא עושה כלום בידיו, (שש"כ פכ"ח הערה נ"ב). ובאמת שלא מובן הצד שישאירנו כל הזמן על היד והלא כך דרך טלטולו ומדוע טלטול בידיו גרע, עכ"פ המובחר מכל שיוציאנו בשיניו. ואם הוא שעון זהב שעונדו אף כשלא עובד אינו מוקצה היות ותכשיט הוא - שש"כ שם הערה מ"ט בשם המנחת שבת.

שעון יד עם תאורה ומחשב

שעון יד אלקטרוני שאפשר לראות השעה בלילה רק ע"י לחיצה על כפתור האור אינו מוקצה ומי שחושש שמתוך הרגלו ילחץ על כפתור האור או התאריך עצה טובה שלא ללובשו, (שולחן שלמה סימן ש"ח מ"ד ב' בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל). ובשו"ת אור לציון (ח"ב פכ"ו תשובה י') כותב שאם רגיל הרבה להדליק את הנורה או המחשב שבשעון וכדו' אין להשתמש בו והוא בכלל ושמרתם את משמרתי, וכמ"ש האחרונים שלא יתן מים ליד מטתו ביוהכ"פ שמא ישכח וישתה. ויתכן שאף מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל יודה שאם רגיל הרבה להשתמש באור ובמחשב וכדו' שבשעון שאסור להשתמש בו, וכך מטו משמיה דמרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל.

פ

מקרר מקפיא ומגירה המונחים בתוכם דברי מוקצה

מגירה שמונחים בה דברי היתר ודברי מוקצה שדברי ההיתר חשובים יותר האם צריך מבעוד יום להוציא את דברי המוקצה, וכן מקרר שיש דברי מוקצה בלבד בדלת כגון שמרים, או דג חי קפוא בדלת המקפיא האם מותר לפותחו בשבת והאם צריך להוציאם מבעוד יום?

אין צריך להוציא מהמגירה את דברי המוקצה מבעוד יום, ויש המצריכים להוציא מבעוד יום את דברי המוקצה.

מותר לפתוח מקרר ומקפיא כדרכו ואין צריך להוציא את דברי המוקצה מבעוד יום מדלת המקרר והמקפיא אף שיש שם רק דברי מוקצה.  

מקפיא שמונחים שם רק דברים המוקצים מותר לפותחו ולסוגרו בשבת.

מקורות וביאורים:

בסיס לאיסור ולהיתר שההיתר חשוב יותר האם צריך להוציא האיסור קודם השבת

בסימן ש"ט ס"ג ובסימן ש"י ס"ח מבואר דבסיס לאיסור ולהיתר שההיתר חשוב יותר מותר לטלטל הבסיס אלא שלכתחילה צריך לנער מתוכו את האיסור ואם א"א לנער מחמת שיפסיד את דבר ההיתר, או את הדבר האסור (שעה"צ ש"ט אות י"ז) מותר לטלטל הבסיס עם כל מה שעליו. ויש לדון האם חיוב הניעור הוא רק בשבת כשרוצה לטלטל או אף מבעו"י כיון שיודע שיטלטל את הבסיס בשבת ולא יוכל לנער וכגון מגירה עם דברי איסור והיתר לכן מחוייב להוציא את האיסור מבעו"י, והנה מסתימת הפוסקים שלא הזכירו דבר כל כך חשוב ומצוי נראה דאין צריך מבעו"י להוציא האיסור, וכן הורה מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל (שולחן שלמה סימן ש"ח הערה י"ג). והטעם דבעצם האיסור בטל להיתר והיתר גמור לטלטל הבסיס אלא שלכתחילה כיון דסו"ס מטלטל האיסור ע"י הבסיס חייבוהו לנער אבל לעשות זאת מבעו"י אין צריך כיון דבשבת בהיתר מטלטל, ורק כשבשבת עלול לעשות ממש איסור חייבוהו מבעו"י לדאוג לכך וכההיא דסימן רמ"ח גבי אין מפליגין בספינה תוך ג' ימים לשבת, עי"ש. וכ"כ בשו"ת שבט הקהתי ח"ג סימן כ"ג. ודעת מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל שצריך להוציא את דברי האיסור מבעו"י (שבות יצחק מוקצה פי"ב אות א').

וכיצד בוחנים מה חשוב יותר האיסור או ההיתר עי' לעיל בביאורים לתשובה ע"א שהבאנו מהאג"מ וכן משמעות המשנ"ב בסימן רע"ז ס"ק י"ח שתלוי מה נחוץ לו יותר למשך השבת ולא נמדד כלל בשווי הממוני. וה"ה בכל זה במקרר שיש בדלת דברי היתר ואיסור וכן בדלת המקפיא, שהדלת בסיס לזה ולזה ואין צריך להוציא האיסור מבעו"י וכיון שבשבת א"א לנער האיסור הרי זה פותח כדרכו ואינו חושש. ומותר אף להוציא את דברי ההיתר וישארו במגירה רק דברי האיסור ולא חשיב ביטול כלי מהיכנו היות והוא בגרמא וגרמא בביטול כלי מהיכנו מותר כמבואר במשנ"ב (סימן רס"ה ס"ק ו') וע"ע לעיל בביאורים לתשובה ס"ג מקורות נוספים לכך. ועי"ל דאף אחר שהוציאו האיסור מותר לטלטל המגירה היות ובבה"ש היה שם ההיתר, וכמש"כ בתשובה ע"א.  

פתיחת דלת מקרר ומקפיא כשמונחים שם רק דברי איסור

וכשמונח  בדלת המקרר רק דברי איסור כגון שמרים, וכן אם יש בדלת המקפיא רק דברי איסור כגון דגים ובשרים שאינם מבושלים או קמח, לכאורה חייב להוציאם מבעו"י ואם לא הוציא אסור לפתוח את הדלת מכיון שהדלת בסיס רק לדבר האסור והניחם שם בדעה שישארו שם בשבת וכה"ג הוי בסיס כמבואר בסימן ש"ט ס"ד, אלא דמצינו במרדכי והביאו הב"י והרמ"א בסימן רע"ז ס"א דנר שעוה התלוי על הדלת מותר לפתוח ולסגור הדלת ולא נעשית בסיס לנר לפי שהיא חשובה שמשמשת לבית ובטלה לבית ולא לנר. בפשוטו הכונה שהדלת בסיס לאיסור ולהיתר שההיתר חשוב יותר. ולפ"ז ה"ה בדלת של מקרר או מקפיא שמונחים שם רק דברי מוקצה שהדלת בטלה למקרר או למקפיא שהם היתר ולכן פותח כדרכו ואף אין צריך להוציא האיסור מבעו"י וכפי שביארנו לעיל, וכן ראיתי שהורה מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל - שלחן שלמה סימן ש"ח הערה י"ג.

ואף שכתבנו לעיל בתשובה ע"ט שבסיס נאמר רק כשמונח האיסור על ההיתר אבל במשמשו מלמעלה אינו בסיס וה"נ הדלת משמשת את הבית או המקרר מהצד ולא מלמטה ואילו את דברי המוקצה תופסת הדלת, מ"מ הכא שאני דכיון שצורת בית ומקרר זה עם דלת לכן הדלת נחשבת לחלק מהבית והמקרר ועדיף טפי מכל בסיס, והכי משמע לשון המרדכי והמשנ"ב בסק"ז דבטלה הדלת לבית, משמע שעדיף טפי מכל בסיס מדלא נקטו דמשמש לבית שחשיב טפי. ואף שארון חשמל צורתו ע"י דלת ואעפי"כ כתבנו בתשובה ע"ט שאינו בסיס לחשמל שהוא איסור היות ומשמש מהצד, מ"מ שאני בית ומקרר שבלי דלת נחשבים למקולקלים ולכן שייך טפי לומר בהם שהדלת נחשבת לחלק מהם, ולפ"ז יתכן שבדלת מקרר גם מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל יודה שאין צריך להוציא את דברי האיסור מבעוד יום, דרק בבסיס רגיל שמונח עליו איסור והיתר יש בו דין חיוב ניעור ולכן כיון שבשבת לא יכול לנער, הצריך להוציא מבעוד יום את האיסור אבל בסיס שמתבטל ונחשב לחלק מההיתר יתכן ואף בשבת אין בו דין ניעור ולכהפ"ח אין לחייבו בהוצאת האיסור מבעו"י. וע"ע לקמן.

ולפי כל זה מבואר שכונת המרדכי בדלת בית לא מדין בסיס לאיסור והיתר שההיתר חשוב יותר אלא מדין שנחשב הבסיס לחלק מהבית וזוהי עדיפות יתירא על כל בסיס לאיסור והיתר שההיתר יותר חשוב וכמש"נ.

פתיחת דלת המקפיא כשמונחים שם רק דברים המוקצים

ואם במקפיא מונחים רק דברים המוקצים אעפ"כ מותר לפתוח את דלת המקפיא ואין לאסור מדין שמשמש למקפיא שהוא מוקצה מדין בסיס למאכלים המוקצים, דאין בסיס כשמשמשו מהצד או מלמעלה וכמו שנתבאר לעיל בתשובה ע"ט (ואין הכי נמי למחמירים שם גם כאן יחמירו), ואין לומר דדלת המקפיא תתבטל למקפיא שהוא כן בסיס וכמו בדלת הבית וכנ"ל, היות ובדיני בסיס רק מה שתופס את המוקצה נחשב בסיס, וביותר מזה מצינו בבגד ארוך שבצידו האחד מונח מוקצה אין צידו השני נאסר מדין בסיס לחלק מהאחרונים (עי' שעה"צ סימן ש"ט אות כ"ד) היות ולא משמשו, ק"ו בנידון דידן שאינו ממש יחידה אחת (ולכן גם האוסרים בבגד יודו להתיר כאן) ורק בצורת השימוש הרגילה אמרינן שהדלת מתבטלת ולא נעשית בסיס למה שעליה וכנ"ל בכל הדוגמאות היות וזו צורת הכלי, ולכן מכסה פח אשפה או דלת של מתקן נרות, או דלת ארון נייד שיש בו מוקצה, אף שהכלים עצמם אסורים מדין בסיס מ"מ המכסה או הדלת אינם בסיס, ולסוברים שיש בסיס גם מהצד או מלמעלה (כמו שנתבאר לעיל בתשובה ע"ט) גם כאן יסברו שהדלת והמכסה בסיס. וע"ע בהליכות שבת ח"א עמוד קמ"ב.

מיהו מקפיא שיש בו מגירות ובתוכם מאכלים מוקצים, פשוט שאותם מגירות יש להם דין בסיס ואסור לפותחם, אא"כ יש שם דברי היתר הנחוצים לו למהלך השבת.

פא

הוצאת והחזרת שעון, תמונה או לוח שנה הקבועים בקיר

שעון, תמונה, לוח שנה הקבועים בקיר, האם מותר להוציאם ולהחזירם בשבת?

בנידון זה ישנם שני נידונים: א. בונה וסותר ב. מוקצה. מדין בונה וסותר המשנ"ב מיקל היות ולא עשוי למחיצה אין בו משום בונה וסותר וכן עיקר, והחזו"א אוסר אא"כ הדרך להורידו אחת לשבעה ימים. וע"ע לקמן דיני אוהל תשובה ו'.

מדין מוקצה יש אוסרים ויש מתירים וראוי להחמיר בדבר. לוח שנה אינו מוקצה לכל הדעות. ואם מקפיד שלא להוציא התמונה או השעון מהקיר מחשש הפסד הרי הם מוקצה מחמת חסרון כיס.

מקורות וביאורים:

הוצאה והחזרת תמונה ושעון מהקיר

בונה וסותר - בסימן שט"ו ס"ק ז' מביא המשנ"ב בשם המג"א דסדינים המצויירים מותר לתלותם בשבת על הכותל לנוי, ומוסיף המשנ"ב בשם המחצה"ש והלבו"ש דאפי' לקובעם שלא יזוזו ממקומם מותר כיון שאין עשויים כלל למחיצה, ואפי' שדעתו לקובעם לעולם וכמ"ש המשנ"ב בס"ק ו'. וכן מבואר בכה"ח שם אות י"ב, דכתב שאף שקבועים שם מותר היות ואינם עשויים למחיצה כיון שיש כבר את מחיצת הבית והרי זה כפרוכת שמותר, ובפרוכת מבואר ברמ"א דגם לזמן מרובה מותר. וכן פסק בחזו"ע (שבת ה' עמוד שט"ו). מיהו החזו"א (סימן נ"ב ס"ק י"ג) חולק ומבאר את המג"א שהתיר רק בדעתו להסירם הלא"ה אסור משום בונה וסותר. ואם הדרך להסירם אחת לשבעה ימים מותר דכה"ג חשיב עראי וכמ"ש שם החזו"א בדין הפרוכת.

ונפק"מ מעשית בשעון ותמונה הקבועים על הקיר דלמשנ"ב, כה"ח וחזו"ע מותר להסירם ולתלותם בשבת ולחזו"א אסור היות ודרכם להיות קבועים בקיר, וה"ה לוח שנה הקבוע בקיר דאסור להוציאו ולהחזירו לחזו"א אא"כ הדרך להוציאו ולהכניסו אחת לשבעה ימים. וע"ע במה שכתבנו זה לקמן בדיני אוהל תשובה ו'.

יישור תמונה ושעון התלויים בקיר

מוקצה – בחזו"א סימן מ"א ס"ק ט"ז וסימן מ"ג ס"ק י"ז מבואר שכל חפץ שהשימוש בו באופן קבוע ולא באופן נייד אין עליו שם כלי ונידון כמוקצה מחמת גופו, ועי' בביאורים לתשובה ס"ו שהבאנו דבריו בהרחבה ושם כתבנו דהוראת מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל ומרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל לחוש לחזו"א, וכ"כ בשו"ת אור לציון (ח"ב עמוד רי"ג) כדעת החזו"א. מיהו דעת האגרות משה והמנחת יצחק וכן הגרח"פ שיינברג זצוק"ל שאינו מוקצה מה שמשתמש באופן נייח ולא באופן נייד, וכ"כ בהליכות עולם ח"ג עמוד ר"א ולכן כתבנו דראוי להחמיר בדבר ובפרט שבכך נרויח גם שלא נכנס לבעית בונה וסותר לחזו"א. ואם ננקוט שהם מוקצים אסור להזיזם אפי' מעט וכגון לסדר שיעמדו ישר ולא עקום דכל מוקצה שאסור בטלטול אסור לטלטל אפי' מקצתו כמבואר בסימן ש"ח סעי' מ' וסימן שי"א ס"ז.

לוח שנה הקבוע בקיר

מיהו לוח שנה הקבוע בקיר אינו מוקצה אף לחזו"א מחמת שתי סיבות, א. כיון שהדרך להסירו מידי פעם כשרוצה לעיין בו וכתב מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א דכל שהדרך להסירו מידי פעם אינו מוקצה אף לחזו"א (שלמ"י לוח המוקצה). ב. רק חפצים שנותנים תועלת במקום מסויים כמו שעון ותמונה ונר שאם יתנם במקום לא מרכזי אין בהם תועלת לכל הנמצאים בזה אמר החזו"א את דבריו אבל לוח שנה שבלא"ה צריך להתקרב אליו לידע מה כתוב בו אין הבדל היכן נמצא זה לא חשיב קביעות מקום ואינו מוקצה וכמו ספה ומקרר, וכמ"ש לעיל בתשובה ס"ז. מ"מ מדין בונה וסותר אסור לחזו"א וכנ"ל. ונפק"מ שאם נפל מותר לטלטלו.

ואם מקפיד מאוד שלא להוציא את השעון והתמונה מהקיר מחשש הפסד הרי זה מוקצה מחמת חסרון כיס לכו"ע וכמבואר במשנ"ב סימן ש"ח ס"ק ח' וס"ק קס"ח. וע"ע מה שכתבנו בזה לעיל בתשובה ע"ז.