קשוחים בגן, מתפוצצים בבית: 3 כלים להרגעת הילדים אחרי יום ארוך

שעת צהריים, הדלת נפתחת ואל הבית נכנסים שלושה ילדים. הראשון, חֶזְקִי. השני, בְּכִיאֵל. והשלישית, נִיצָה.

אני חזקי,

וכשאני חוזר הביתה, אני חייב להראות לכולם איזה חזק אני. כל הבוקר הייתי צריך להילחם על מקומי בכיתה, חבר אחד הפנה אלי גב, וחבר אחר זרק אלי מילה מעליבה. בהפסקות אני עובד יותר קשה מכל השיעורים ביחד. כשאני מגיע הביתה, כל התסכול והכעס והאגרסיה שהצטברו בי יוצאים על האחים שלי. כשאני מרביץ, אני מרביץ למילה שפגעה בי. כשאני חוטף את המשחק או סתם שולח רגל, אני משמיד את הכאב שעולה בי מבפנים. אני חֶזְקִי, ואני חזק, בעיקר על חלשים.

אני בכיאל,

וכשאני מגיע הביתה, נהר גועש מתפרץ מהעיניים שלי על כל דבר. אני בוכה כשהרגל של אימא התקדמה למדרגה הבאה, בוכה כשהיא לא הביאה לי מיד ביסקוויט, בוכה כשתופסים לי ת'שירותים, בוכה שאימא לא ניחשה את הפנטזיות שלי לגבי ארוחת צהריים, בוכה כשהיא אומרת עוד רגע מותק, אני בוכה, ובוכה, ורוב הזמן לא ברור לי על מה. כשאימא מנסה להביא את הביסקוויט שרציתי, אני מפסיק לרגע לבכות ואז משתטח על הרצפה שוב בגלל שטות אחרת, יש לי כל כך הרבה בכי בפנים. כל הבוקר עבדתי בלהתנהג יפה בגן, בלעקוב אחרי ההוראות והכללים של הגננת, בלהיות ילד בוגר, גיבור, חכם, גדול. וזהו, עכשיו אני כבר לא יכול יותר, כל תסכול קטן מפרק אותי לרסיסים. אני בְּכִיאֵל ואני בוכה, בעיקר על דברים לא הגיוניים.

אני ניצה,

וכשאני חוזרת הביתה אני ילדה מאד ניצית. באופן כללי אני דוגלת בגישת "נשלול ונשמע", כל דבר שאימא תגיד אני אענה קודם כל "לא", ואחר כך אבדוק מה היא בעצם אמרה, אבל כשאני חוזרת הביתה אני הופכת לבלתי נסבלת - כולל רקיעות ברגליים, שולחנות הפוכים, צעקות וכל מה שיגרום לי להרגיש רגע בשליטה; אחרי יום שבו כל כך הרבה דברים קרו לי כל הזמן בלי שיכולתי באמת לעשות עם זה משהו. הקטע הוא, שזה עובד לי, אני באמת בשליטה. אימא נסוגה לאחור וכולם הולכים סביבי על ביצים, אבל אני עדיין מרגישה כל כך אבודה וקטנה. אני נִיצָה, ואני ניצית, אבל זו לא באמת אני.

כשהילדים חוזרים הביתה, הם חוזרים, אבל לא רק הם נכנסים בדלת. יחד איתם נכנסות גם המגננות ששמרו עליהם בעולם הגדול, שאיפשרו להם להתמודד עם כל מה שפגשו בדרך. כשהם מגיעים הביתה הם צריכים שנעזור להם לפשוט את המגננה, בדיוק כמו את המעיל או את התיק. אחרת הם נשארים תקועים איתה, ואז נראה ילד שמתנהג רע, שמרשה לעצמו דברים שבחוץ אין סיכוי, נראה יצור פרא במקום יצור פלא.

כדי להוריד את המגננה, הם צריכים לפגוש את הלב החומל שלך, הפרשנות הטובה שלך להתנהגות, עיני רנטגן שקוראות אותם מבפנים. הם צריכים לפגוש אמא שלא נבהלת, שיודעת שזה בלבול של עונת מעבר.

מה עוד הם צריכים?

1. חיבור מחדש לקשר

אחרי כל כך הרבה שעות שלא הייתם יחד, מערכת הקשר שלכם נכנסה להשהיה. כדי להתחבר מחדש, חפשי את העיניים שלהם, ספרי להם כמה את אוהבת אותם, וכמה הלב שלך היה חסר בלעדיהם.

2. נטרול טריגרים

לפני הכל: שירותים, שתיה ואוכל. אלו שלושת הפרמטרים בתקציב הגוף שלהם שנמצאים כרגע בנקודה נמוכה מאד. תני להם לשתות, אפילו אם זה לא מים. ואוכל, גם אם הוא לא הנשנוש הבריא שאת מדמיינת. בהמשך תוכלי לחשוב על שיפור הרכיבים התזונתיים, כרגע זו עזרה ראשונה.

3. פעילות בעוררות נמוכה

תתחילו עם פעילות רגועה, בקצב איטי יותר. ואפילו טוב יותר, פעילות שאת חלק ממנה. זה פחות הזמן למשחק סוער או יציאה קולקטיבית לפארק – את זה תעשו עוד חצי שעה; עכשיו תנו למערכת העצבים להרפות, להבין שהגיעה למקום מבטחים, להתחבר מחדש לאנרגיה של הבית.

לאה אוירבך, מדריכת הורים בגישה היקשרותית התפתחותית. מתמחה בהורות לילדים עם רגישות גבוהה, קשיי ויסות רגשי, והורות לתאומים. לתגובות ויצירת קשר: leah.rbach@gmail.com