לאה אוירבך

העוצמה הרכה שלנו, החוסן וההסתגלות, נבנים ברגעים בהם את מצליחה לשאת את אי הנוחות בנוחות. כל הרגעים הלא נוחים האלה שאת חווה עכשיו, כל הרגעים האלה שבהם את מתניעה לצעקה ובולמת, הרגעים שבהם את מרגישה שאי אפשר יותר ובכל זאת נושמת ועוברת הלאה

איך אפשר למצוא זמן איכות כשאנחנו לכודים במסגרות עד שעות אחר הצהריים, הם בגנים ובבתי ספר ואנחנו בעבודה?

התפקיד שלנו הוא להיות אלה שלוקחים אחריות על המעגל ומושיטים את היד כדי לשבור את הלופ. אם הילד יהיה זה שייקח אחריות על הרגשות שלנו, נאבד את ההובלה הטבעית שלנו. איך עושים את זה נכון?

בין נרות דולקים, סביבונים בתנועה וילדים רגישים שמבקשים ויסות וביטחון, חנוכה מזמין אותנו לעצור, להיות בנוכחות, ולהפוך לבית הזכוכית שמגן על האור הפנימי - בלי לכבות אותו, ובלי לפחד מהעוצמה שבו

הסתגלות אמיתית לגן לא נמדדת ביכולת לשחרר את אמא בדלת, אלא בהבנה שהקשר נשאר גם כשלא רואים אותו. קבלו שלושה דרכים מעשיות איך ללמד את הילדים להחזיק את האהבה גם מרחוק

כשאת אומרת "אין לי כח" בסוף יום מתיש או באמצעו של אחר צהריים אינטנסיבי - את באמת מתכוונת לזה. כי כח, כמו זמן, כמו חול - הוא משאב קסום ומתעתע שחומק מבין האצבעות, קשה להגדרה ומתבזבז בקלות. מה אפשר לעשות?