"אין תלמיד שאין לו תדר. אתה פשוט עוד לא מצאת אותו". טור לשנת הלימודים החדשה

האמת היא שאחרי כל הרעש התקשורתי על מעמד המורים, ייתכן שיהיו כל מיני מורים שייכנסו לכיתה עם קצת ספקות ורעשי רקע אודות המקצוע הכי פסיכי ומטורף שיש בעולם: מקצוע ההוראה.

שמעתי גם שיש כל מיני רווקות שאם אתה מורה, כנראה ידפדפו את כרטיס הביקור שלך קדימה, כי הן מחפשות דווקא רואה חשבון, מתכנת ב"אינטל" או עורך דין שותף בחברת צמרת.

אני יודע על מורים, במחילה, שבחיים, אבל בחיים לא יחשבו אפילו לעזוב את ההוראה והחינוך, ולוותר על הזכות לעצב את הנשמות של דור העתיד.

תגידו, חי בלה-לה-לנד.

תגידו סבבה עם הסיסמאות שלך והקלישאות, בסוף בן אדם שצריך לכלכל משפחה צריך ללכת למכולת ולחיות.

הכול נכון, והלוואי שיתחילו להתייחס כאן למורים בהתאם לחשיבות של המקצוע שלהם. ובכל זאת, מי שלא עמד מול כיתה ביום הראשון של הלימודים, הסתכל על התלמידים וראה את ההתרגשות והציפייה בעיניים הסקרניות שלהם, לא באמת יודע על מה אני מדבר, כי זר לא יבין זאת.

הבנתי את זה בתחילת הדרך שלי, כשעוד הייתי מורה חדש, עם הרבה כוונות טובות ומעט מאוד מושג על מה באמת קורה בתוך הנפש של ילד.

היה לי תלמיד בכיתה ד' שלא דיבר. כלום. אפשר היה להציב לידו את החומה הסינית, והיא הייתה נראית פתאום כמו דלת מסתובבת. ניסיתי הכול. באמת.

שאלתי. התעניינתי. ניגשתי. חייכתי. חפרתי. ניסיתי שוב.

שום דבר. אחרי חודשיים כבר הרמתי ידיים.

עד שחבר שלי, מחנך הכיתה המקבילה, הסתכל עלי ואמר משפט שאני זוכר עד היום: "אין תלמיד שאין לו תדר. אתה פשוט עוד לא מצאת אותו".

תדר? תגיד, אח שלי, על מה אתה מדבר? מה תדר? מי תדר? מה הקשר תדר? למה מה אני נראה לך, טכנאי של בזק שמחפש קליטה?

אבל הוא התחיל לשאול אותי על הילד: מה הוא אוהב?

כדורגל.

איזו קבוצה?

מכבי חיפה.

"אחלה", אמר לי. "אני רוצה להראות לך משהו".

בהפסקה הוא ניגש אליו ואמר לו: "תקשיב, אלוף, אם אתה מכניס לי פנדל – כל הכיתה שלך מקבלת עוד הפסקה".

כל התלמידים בהתלהבות. שאגות. פתאום הילד מתעשת ושואל: "אבל רגע, רגע, אם אני מחטיא, אז?".

חבר שלי הסתכל עליו בלבן של העיניים, חיוך התפשט על פניו והוא אמר לו: "אם אתה מחטיא , אתה מודה שמכבי חיפה קבוצה פח".

בפעם הראשונה ראיתי את הילד הזה נדלק.

העיניים שלו נפקחו.

החיוך הגיע.

הוא הניח את הכדור על הנקודה כאילו הוא שחקן הכדורגל הגדול ביותר בעולם, עם תשעים אלף אוהדים בקהל עוצרים את נשמתם מרוב מתח.

הוא צעד אחורה ברוב חשיבות, מבטו לא זז מהשוער. ואז לקח תנופה, התחיל לרוץ ובעט.

מובן שהמורה, עם הכרס והביטחון העצמי המוגזם שלו, עוד לא הספיק לזוז, והכדור כבר היה עמוק ברשת.

המגרש התפוצץ.

הילד השקט הפך בשנייה לגיבור של הכיתה.

יום אחרי הגיע כיף.

אחריו עוד אחד.

ביום הרביעי התלמיד הזה כבר היה ילד אחר, וניגש בעצמו לחבר שלי, ששיחק איתו.

הוא ביקש לדבר.

אבא עזב את הבית. ההורים מתגרשים, קשה לו. הוא לבד. אין לו עם מי לדבר.

פתאום הבנו שהשתיקה שלו לא הייתה חוצפה, לא ניתוק ולא אדישות.

זו הייתה מצוקה. וכשהגיע המבוגר שמצא את התדר, הילד התחיל לדבר.

אחר כך הגיעה היועצת, הגיעה אמא, נבנתה תוכנית, הגיע ליווי רגשי, והילד התחיל לפרוח. גם הציונים עלו, אבל זה היה כמעט פרט שולי.

כי לפני שהשתפר תלמיד, חזר אלינו ילד.

אני חושב על הסיפור הזה בכל פתיחת שנת לימודים.

כי להיות מורה בישראל זו לא עוד עבודה. כן החתמת כרטיס או לא.

להיות מורה ומחנך בישראל זו אחת המשרות המשפיעות ביותר שיש בחברה.

אנחנו מדברים בהערצה על מנהיגים גדולים, פורצי דרך, רופאים, מדענים, אנשי רוח, מפקדים ויזמים.

אבל כמה מאיתנו זוכרים שכמעט לכולם היה פעם מורה? מישהו שלימד אותם לקרוא, מישהי שראתה בהם משהו לפני שהם ראו אותו בעצמם. מישהו שנתן להם ביטחון, גבול, סקרנות או אמונה.

ולפעמים עולה גם מחשבה מטרידה יותר.

גם הרודנים האכזריים ביותר בהיסטוריה היו פעם ילדים. גם הם ישבו בכיתה. גם הם פגשו מבוגרים.

אי אפשר לדעת אם מורה אחד היה משנה את מסלול חייהם, אבל קשה לא לשאול איך הייתה נראית האנושות אילו כל ילד היה פוגש בזמן את האדם שידע למצוא את התדר שלו, ללמד אותו אמפתיה, להציב לו גבולות ולהזכיר לו שהאדם שמולו הוא אדם.

זוהי עוצמתו של החינוך, ולכן הגיע הזמן שגם הציבור בישראל יתחיל לדבר על מורים אחרת.

לא רק על החופשות. לא רק על השכר. לא רק על המחסור.

אלא על האחריות האדירה שאנחנו מפקידים בידיהם.

*

ועדיין, מורים אינם אמורים להחליף הורים.

בית ספר אינו בית, ומחנך אינו אבא או אמא.

אני מאמין שחינוך טוב הוא חינוך הוליסטי: הבית נותן שורשים, אהבה, זהות ושייכות. בית הספר מעניק מרחב, חברה, ידע, גבולות, התנסות והזדמנות לפגוש את העולם.

אלה אינם שני צדדים שנאבקים על הילד. אלה שתי ידיים שאמורות להחזיק אותו יחד.

אז כששנת הלימודים נפתחת, אני מאחל למורים שלנו דבר אחד: אל תחפשו רק הישגים. חפשו תדרים. כי מאחורי הילד שמפריע, מאחורי הילדה ששותקת, מאחורי התלמיד שמרגיז אתכם ומאחורי זו שכבר החלטתם שהיא "לא רוצה" – יש סיפור.

לפעמים צריך שיחה, לפעמים צריך סבלנות, ולפעמים צריך רק כדור, שער ומורה אחד שמוכן להיכנס אליו בהפסקה.

אין תלמיד שאין לו תדר.

יש רק תדר שעוד לא מצאנו.

ואולי זו בדיוק הסיבה שלהיות מורה הוא אחד המקצועות הגדולים בעולם, אבל ממש. בלי הגזמה ובלי כאילו.

כי בכל בוקר נכנס לכיתה העתיד; והמורה - אתם, אני - אנחנו האנשים יחידי הסגולה שאשכרה יכולים גם להשפיע ולשנות אותו.

שתהיה לנו בעזרת ה' שנת לימודים עטופה בסייעתא דשמייא, לב ענק ועין טובה על התלמידים וההורים וכן, גם על עצמנו.