מי כתב את הסליחות?

בסביבות שנת 1475 פעל בעיירה האיטלקית פיובה די סאקו, לא הרחק מפדובה, בית דפוס עברי קטן שהקים רבי משולם קוזי. אותיות עופרת יצוקות סודרו בתוך מסגרות עץ, הדפים נמשחו בדיו ונלחצו בזה אחר זה במכבש. בית הדפוס הספיק להוציא שני ספרים בלבד: חלק מספר "ארבעה טורים", וקובץ סליחות לפי מנהג אשכנז. קובץ הסליחות הזה נחשב לספר התפילה העברי הראשון שנדפס, עוד לפני הסידור. לאחר פטירתו של רבי משולם המשיכה אלמנתו דבורה את מלאכת בית הדפוס והשלימה את הדפסת הטור. בעותק הסליחות השמור בספרייה הלאומית נותרו גם חתימותיהן של שתי מתפללות שהחזיקו בו: מרת אסתר בת ר' אשר וליפהייט בת ר' אשר.

מי כתב את הסליחות?

הגרעין הקדום ביותר של הסליחות נמצא בספר שמות. לאחר חטא העגל ושבירת הלוחות עלה משה פעם נוספת להר סיני, שם נאמרו לפניו י"ג מידות הרחמים: "ה' ה' אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת" (שמות ל"ד, ו'). חז"ל (מסכת ראש השנה דף י"ז ע"ב) דרשו: "אמר ר' יוחנן מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפילה... כל זמן שישראל חוטאין, יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם". ורב יהודה הוסיף: "ברית כרותה לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם". זה הבסיס לעיקר הסליחות, אמירת י"ג מידות.

אמירת המידות אחרי "ויעבור ה' על פניו ויקרא" היא מטרת הסליחות, הפיוטים משמשים רק כמבוא אל הפסוקים: הם מתארים את החטא, מבקשים רחמים, מזכירים את ברית האבות ומביאים את הציבור פעם נוספת אל אמירת י"ג המידות.

יחד עם י"ג מידות נאמרת גם תפילת משה לאחר חטא המרגלים: "סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך", והתשובה: "סלחתי כדברך" (במדבר י"ד, י"ט). וגם תפילת דניאל: "אדני שמעה, אדני סלחה, אדני הקשיבה ועשה" (דניאל ט', י"ט). לראשונה קובצו הפסוקים האלו בתפילות יום הכיפורים, ולאחר מכן הוכנסו לסדר הסליחות בחודש אלול.

מושג הסליחות מופיע לראשונה בסידור רב סעדיה גאון מלפני אלף שנים, שם מופיעה הסליחה "ארך אפיים אתה" ו"בעל הרחמים", כאשר אחרי כל סליחה נאמרות י"ג המידות והפסוקים הנוספים. את הסליחות ייעד רס"ג לתעניות. נוסח הווידוי והפסוקים שנאמרים אחריו מופיע כבר בסידור רב עמרם גאון, מאה שנים קודם לכן.

הסליחות של התעניות היו נאמרות בתוך חזרת הש"ץ, לפעמים בברכת סלח לנו. אך הרמב"ם מתאר מנהג סליחות כבר בעשרת ימי תשובה: "נהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים וכיבושין עד שיאור היום".

השולחן ערוך מביא את מנהג בני ספרד לערוך סליחות כל החודש: "נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים מראש חודש אלול ואילך עד יום הכיפורים". הרמ"א מביא את מנהג אשכנז: מתחילים ביום ראשון שלפני ראש השנה, ואם נותרו פחות מארבעה ימים – מתחילים ביום ראשון של השבוע הקודם.

כאשר נקבע המנהג לקום באשמורת ולומר סליחות ותחנונים, נוצר צורך בעוד ועוד פיוטים וסליחות. וכך פייטנים שהיו בישראל יצרו וכתבו סליחות חדשות. מתוך מסמכי הגניזה עולה כי שני פייטנים ספרדים, רבי יוסף אבן אביתור ורבי יצחק בן לוי אבן מר שאול, היו מהראשונים שכתבו סליחות.

בזמנו של הרמב"ם הגיע פיוט הסליחות הספרדי לשיאו ביצירת רבי משה אבן עזרא. הוא נודע בכינוי "הסַלָח", משום שמספר גדול מסליחותיו נקלט בספרי התפילה של ספרד ושל קהילות סביב הים התיכון. סליחותיו מתארות אדם שקם בלילה, מכיר בחולשתו, מעמיד את ימיו החולפים מול נצח הבורא ומבקש להתקרב מחדש. אחד משיריו פותח: "קמתי באשמורת לבקש על עווני". פיוט פתיחה ספרדי מפורסם אחר הוא: "בן אדם, מה לך נרדם". מחברו הוא רבי יהודה אבן בלעם, פרשן ודקדקן שחי בסיביליה במאה ה-11. הפייטן פונה אל המתפלל הישן ומורה לו לקום, לשטוף את חטאיו ולהתייצב לפני הבורא. שמונה לחנים שונים של הפיוט תועדו במאה העשרים במסורות ירושלים, איזמיר, מרוקו, מצרים ואמסטרדם.

לצד פיוטים חתומים בשמות מחבריהם, נכנסו לסדר הספרדי יצירות אנונימיות. המפורסמת שבהן היא "אדון הסליחות", פיוט אלפביתי שכל שורה בו מציגה תואר אחר: "בוחן לבבות", "גולה עמוקות", "דובר צדקות". מחברו לא חתם את שמו, והפיוט נשאר חלק מרכזי בסליחות הספרדיות, ונאמר בשירת חזן וקהל מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים.

בערי הריין, צרפת וצפון איטליה, קיבל פיוט הסליחות צורה אחרת. החזנים לא החזיקו בתחילה סדר קבוע לכל יום, אלא אוצר גדול של פיוטים. בכל שנה ובכל תענית נבחרו סליחות שהתאימו ליום, לפרשת השבוע, למצב הקהילה ולמאורעות שעברה. משום שהפיוטים לא נאמרו כולם בכל שנה, יכלו פייטני אשכנז וצרפת להוסיף יצירות חדשות לאוצר הקהילתי. מאות סליחות נשארו בכתבי היד, ורק מעט מהן נכנסו לבסוף למנהגי פולין וליטא המודפסים.

כתבי היד האשכנזיים שימרו סליחות של רבי גרשום מאור הגולה, ובהן הפיוט "אבדנו מארץ טובה בחיפזון". פיוטי אשכנז שמרו בתוכם גם את תולדות הקהילות. פייטנים הזכירו רדיפות, גירושים, מסעי צלב וקהילות שנחרבו. מפחד השלטונות הנוצריים, הם כתבו בצורה עקיפה, והשתמשו בלשון המקרא: אדום, שעיר, בני קדר, אש, חרב ושבי. אך יהודי אשכנז הכירו את המאורעות שמאחורי הרמזים. בכתבי היד ישנם יותר מ-350 סליחות אשכנזיות וצרפתיות שלא נדפסו קודם לכן.

אחד הפיוטים שחצה את הגבול שבין אשכנז לספרד הוא "אם אפס רובע הקן", שחיבר רבי אפרים בן יצחק מרגנשבורג במאה ה-12. הפיוט מתאר את עקדת יצחק, ומבקש לעורר את זכות אברהם ויצחק בשעה שאין מקדש ואין קורבן. באשכנז נאמר הפיוט באחד מעשרת ימי תשובה, ברבות מקהילות ספרד והמזרח התקבל כחלק יומי מסדר הסליחות של אלול. יצירה אשכנזית נעשתה אפוא אחד הקטעים המוכרים ביותר דווקא בסדר הספרדי.

לפני הדפוס לא היה "ספר סליחות" אחד. כל קהילה החזיקה מחזור או קונטרס משלה. סופר בעיר צרפתית העתיק סדר אחד, סופר בוורמייזא הוסיף פיוט שנכתב לאחר גזרה, קהילה באיטליה שילבה בין מסורת אשכנזית למנהג המקומי, ובספרד נבחרו שירים אחרים לכל תפילה ולכל תענית.

כתבי היד מראים שהסדר לא היה קשיח. פיוטים נוספו בשוליים נמחקו, הועברו מיום ליום ונרשמו מעליהם סימנים כמו "סליחה", "עקדה", "פזמון", "שלישייה" או "תחינה". החזן היה זקוק לידיעה רחבה: עליו היה להכיר את הלחן, לדעת היכן להפסיק לי"ג המידות ולהחליט אילו פיוטים מתאימים לקהל ולזמן.

הדפוס שינה את המצב. קובץ הסליחות שנדפס בפיובה די סאקו סביב 1475 קיבע בחירה מסוימת מתוך האוצר האשכנזי. מהדורות שנדפסו אחריו בפראג, ונציה, קרקוב ואמסטרדם חזרו על הבחירות, ערכו אותן והוסיפו מנהגים מקומיים. פיוט שנכנס לספר מודפס זכה לעשרות ומאות מהדורות, פיוט שנותר בכתב יד נקרא פחות ולבסוף נשכח.

גם לאחר הדפוס נשמרו הבדלים. ספרי סליחות אשכנזיים נדפסו לפי מנהג פולין, ליטא, בוהמיה, מערב אשכנז ואיטליה. בקהילות ספרד והמזרח נוצרו נוסחים של מרוקו, אלג'יריה, תוניס, לוב, חלב, בגדד, תימן, ספרד פורטוגל והבלקן. ליבת י"ג המידות נשארה משותפת, אך הפיוטים, סדרם והמנגינות השתנו ממקום למקום.

לשונן של הסליחות עשירה ומרוממת, ההיסטוריה שלהן מגוונת, מוצאן מארצות שונות, אך המטרה של כל הסליחות היא אחת: להתקרב לאבינו שבשמיים.