דרך השלום: פרשת פנחס בעקבות רש"ר הירש

פרשת פנחס פותחת בכוחו של היחיד, האחד שלא הסכים להשלים עם ההידרדרות. זה צעד ברוך אם הוא נעשה מתוך כנות ונאמנות, ועל כך רומזת, לפי רש"ר הירש, הי' הזעירה שבשמו, שבאה כהדגשה של שם ה'. פנחס פעל בשם ה', ולא מסיבות חיצוניות, ולכן דווקא המעשה הקשה שלו הביא ברית שלום.

מהו שלום? האם שלום הוא שקט? האם שלום הוא הימנעות מכל עימות? האם שלום הוא הסכמה שלא להפריע לאיש, גם כאשר נפרץ יסוד החיים של האומה? התורה עונה תשובה מפתיעה: "הנני נותן לו את בריתי שלום". דווקא פנחס, שנראה במבט חיצוני כמי שהפר את השלווה, מקבל ברית שלום. מדוע? מפני שהשלום איננו שתיקה. שלום הוא שלמות. וכאשר השלמות נקטעת, כאשר היחס בין ישראל לאביהם שבשמים נקרע, אין זו אהבת שלום לעצום עיניים. זו בריחה מהשלום.

הרש"ר הירש מנסח כאן יסוד גדול: "שלום אמת בין הבריות תלוי בשלום כולם עם ה'". אדם יכול להתעטף בלשון של רדיפת שלום, אך אם בשם השלום הוא מוותר על האמת, על הקדושה, על זכויות הטוב האלוקי – אין זה שלום אמיתי. להיפך, זה פחד מפני הכרעה. השלום שהוא הרמוניה פנימית של חיים הנאמנים לייעודם. פנחס אינו מקבל שכר על סערה, אלא על השבת הסדר הפנימי של האומה. הוא מחזיר לישראל את האפשרות להיות ישראל.

וזה ביאור אות הו' הקטועה של "שלום". בריתו של פנחס איננה שלום של עולם שלא נפגם, היא שלום שתוקן אחרי שנשבר. במקום שבו צריך פנחס לקום, זהו סימן שהשלום כבר נקטע, השלום היה חסר, והאדם המבקש להחזירו חייב להיות בעצמו שלם. מי שמבקש לתקן שבר ציבורי אינו יכול לפעול מתוך שבר פנימי, גאווה, כעס או יצר של שליטה. עליו להיות נקי יותר מהמעשה שהוא עושה.

התורה אינה מוסרת את מעשה פנחס כמתכון לאנשים פרטיים לעשות ככל העולה על רוחם בשם האמת. פנחס פועל מפני שהאמת האלוקית מילאה את כל אישיותו. הלקח הנצחי ממעשהו איננו יכולת חריגה מהדין. הלקח הוא אחריות: יש רגע שבו אדם אינו רשאי לומר "מה לי ולזה". אם יסוד הקדושה נרמס, אם זהות האומה מתפוררת, אם האמת נעשית הפקר, אזי שתיקה איננה ענווה, אלא הפקרה.

מכאן עוברת הפרשה אל המפקד. "ויהי אחרי המגפה" פותח פרק חדש בחיי העם: לאחר נפילת החוטאים, ישראל נמנים שוב "למשפחותם לבית אבותם". עצם האפשרות לקרוא כל אדם בשמו, ולייחסו לביתו ולמשפחתו, היא עדות שהחטא לא נעשה טבע האומה. המפקד הוא הכרזה שכל יחיד שב למקומו בתוך בית, משפחה, שבט וייעוד. משה ואלעזר קוראים כל אדם בשמו, מעניקים לו הכרה עצמית, ומעמידים אותו כחלק מהשליחות הלאומית.

ומתוך כך באה פרשת בנות צלפחד. טענתן "למה ייגרע שם אבינו" היא טענה על שם, המשכיות וזיכרון בתוך נחלת ישראל. הן מבקשות שלא יימחה שם אביהן מהמשפחה ומהארץ. והתשובה האלוקית "כן בנות צלפחד דוברות", "כן" פירושו: דבריהן מתאימים לאמת ולצדק. הן מלמדות כי גם בתוך סדר כללי גדול יש להקשיב למקרה היחיד, לשם היחיד, למשפחה שעלולה להימחק.

ואז מופיעה דמותו של יהושע. משה שומע שלא ייכנס לארץ, ומה הדבר הראשון שהוא מבקש? לא כבוד לעצמו, לא הארכת ימים, לא נחמה פרטית – אלא "יפקוד ה'... איש על העדה". זוהי מנהיגות שאין בה בעלות על הציבור. משה אינו אומר 'אחרַי המבול'. הוא אומר ש"לא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה". "לצאת ולבוא" הוא התיאור של הנהגת פעילות ציבורית. המנהיג צריך להיות מופת בחייו הפרטיים והציבוריים, מי שיוצא לפני העם וגם מביא אותם אחריו, דרך דוגמה אישית.

על יהושע נאמר “איש אשר רוח בו”. מעבר לרוח חיים המצויה בכל אדם, היה ביהושע שאר רוח, רוח שאינה נחלשת תחת חומריות החיים. יהושע ראוי להנהגה מפני שיש בו יכולת לשאת ציבור מגוון, להכיר רוחו של כל אחד, ולהנהיג את הכלל בלי למחוק את היחיד. בזה הוא ממשיך את קו הפרשה כולה: פנחס הציל את הכלל מהשבר, המפקד החזיר לכל יחיד את שמו, בנות צלפחד דרשו מקום לשם הנעלם, ויהושע נבחר כדי להלך כנגד רוח כל אחד ואחד, וכנגד כולם ביחד, להכניסם אל הארץ.