הזכות לא להיות מושלם: למה אנחנו מבועתים מהמחשבה שפגענו במי שאנחנו אוהבים?

"נפגעתי ממך בערב החג", אמרה ענת בקול שקט.

גיא הזדקף מיד בכורסה מולה, פניו התקשחו. "אבל לא התכוונתי", הוא ירה חזרה, "את תמיד לוקחת הכל למקום אישי! גם את עשית לי בדיוק את אותו הדבר בארוחה!".

"גיא", עצרתי אותו ברכות, "שים לב מה קורה כאן בחדר. קל לנו מאוד להבחין מתי אנחנו אלו שנפגענו, אבל קשה לנו הרבה יותר לראות ולהכיר ברגעים שבהם אנו אלה שפגענו באחר. ברגע שענת אמרה 'נפגעתי ממך', מערכת העצבים שלך נכנסה לדריכות. טבעי שככה הגבת, ואלו תגובות אוטומטיות: התגוננות, מתן הסברים, ניסיון להצדיק את עצמך ולהאשים אותה. לעיתים זה גם יכול להגיע להיעלמות או לקריסה לתחושת אשמה. הבעיה היא שכל התגובות הללו רק מרחיקות אתכם מהאמת. והאמת הבסיסית, הפשוטה והאנושית, היא שכולנו, מעצם היותנו בני אדם, פוגעים לפעמים".

"אז מה, אני פשוט אדם רע שהורס הכל?", שאל גיא, קורס מעט לתוך עצמו.

"יש הבדל מהותי בין אשמה לאחריות", עניתי לו. "כמו שאתה מגיב עכשיו, באשמה, אתה משדר 'אני לא בסדר'. כשאתה באשמה, תשומת הלב מופנית כולה פנימה אל עצמך: איך יצאתי? מה זה אומר עלי? האם אני אדם רע? לעומת זאת, כשאתה לוקח אחריות, המסר שאתה משדר הוא 'יש כאן משהו שאני יכול לראות, ללמוד ממנו ולתקן'. באחריות, תשומת הלב חוזרת אל הקשר עצמו: מה קרה בינינו? מה לא ראיתי? ואיך אפשר לתקן?".

"זה נורא קשה לא להרגיש רע עם עצמי כשהיא אומרת שפגעתי", הודה גיא.

"בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים לדבר על ערך עצמי מול פגמים", אמרתי. "ערך עצמי בריא מבוסס על היכולת להישאר בחיבור אל עצמך גם כשאתה מגלה בתוכך חלקים לא נעימים ולא מושלמים. זו היכולת להגיד לענת 'נכון, פגעתי', אבל מבלי להשליך מכך ולהגיד לעצמך 'אני אדם פגום'".

"כשאדם אחר משקף לנו שפגענו בו", המשכתי להסביר לשניהם, "הדבר מעורר פעמים רבות את פצעי הילדות שלנו. ברגע הזה מול ענת, במקום לשמוע רק את הדברים שנאמרים לך ברגע ההווה, זה עבר דרך הפצע שלך ושמעת את 'הסיפור הישן': 'אני לא טוב מספיק', 'אני פגום', 'לא יאהבו אותי'. התוצאה היא תגובה מתוך מסילת הישרדות שמונעת מהפצע, ולא מתוך רצון לחיבור וקשר".

"אז מה עושים במקום להתגונן?", שאל גיא.

"אני מזמינה אותך לעצור מול הרגע הקשה", השבתי. "להרגיש את הבושה, את הכיווץ ואת הדחף להתגונן, מבלי לברוח מהתחושות ומבלי לתת להן להפוך לסיפור שמגדיר את זהותך. מתוך השהייה הזו יכולה להיוולד תגובה חדשה של עוצמה, נוכחות והישארות עם האמת, שאיננה מעידה על חולשה. נסה להגיד לענת, מתוך נוכחות: 'קשה לי לשמוע שפגעתי בך, ועדיין אני רוצה להבין'. או: 'אני שם לב שיש לי דחף להסביר את עצמי, ובכל זאת אני רוצה קודם להבין מה זה עשה לך'".

גיא לקח נשימה עמוקה, הביט בענת ואמר בשקט: "קשה לי לשמוע שפגעתי, אבל אני רוצה להבין מה זה עשה לך".

"בכל קשר קיימים שברים: פגיעות, אכזבות ואי-הבנות", אמרתי, מביטה בשניהם. "מה שבונה ביטחון והתקשרות בטוחה אינו היעדר השברים, אלא היכולת שלכם לחזור זה אל זה למרות השבר. זה כמו תינוק שלומד שאפשר להתרחק מן ההורה, ושניתן למצוא שוב את הדרך חזרה אליו. או כמו זוג שלומד להגיד זה לזה ברגעי משבר: 'אני רואה שנפגעת', 'אני מצטער', 'בואי נמצא שוב את הדרך אלינו'. המהות היא היכולת לעמוד מול האמת מבלי לאבד את הלב כלפי עצמי, ומבלי לאבד את הלב כלפי האדם האחר".

"גיא", פניתי אליו רגע לפני סיום, "המשפט שאני רוצה שתיקח איתך כסיכום הוא זה: אתה לא צריך להיות מושלם כדי להיות ראוי לאהבה. אתה כן צריך להיות מוכן לראות את האמת עליך, כדי להיות בקשר.

"תחשבו על דימוי הגחל", אמרתי לשניהם. "גחל שמתרחק מן האש – דועך וכבה, אך כאשר הוא חוזר אליה, הוא שב לבעור. כך גם בני האדם – לא נועדנו 'לבעור' לבדנו. כולנו זקוקים למקום שנוכל לחזור אליו אחרי שפגענו, נפגענו, טעינו או התבלבלנו. וזו המשמעות העמוקה ביותר של אהבה בוגרת: טיפוח מתמיד של היכולת למצוא שוב ושוב את הדרך חזרה אחד לשנייה, אל תוך הקשר".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן