איפה טעו המרגלים? פרשת שלח בעקבות רש"ר הירש

המרגלים נענשו עונש חמור על מה שעשו. איפה הם טעו? הרי באמת הם נבהלו, קיבלו פחד ממה שראו בארץ, שלחו אותם כדי לחוות את דעתם. מדוע הטענה עליהם כה גדולה? הם בסך הכל שיקפו מה שהרגישו בארץ!

רש"ר הירש מסביר כי אין שום תביעה על המרגלים שנתקפו פחד. פחד מפני עם חזק, ערים בצורות וענקים אינו דבר תמוה. התורה עצמה אינה מסתירה שהארץ הייתה מיושבת בעמים תקיפים, ושחברון בפרט עשתה עליהם רושם אדיר.

לפי הרב הירש, התביעה עליהם היא בנקודת מבט לא נכונה ומעוותת. נקודת הטעות מתחילה כבר בהבדל שבין בקשת העם לבין ציווי ה'. העם ביקש לשלוח אנשים "ויחפרו לנו את הארץ", כלומר לחפש את נקודות התורפה של הארץ לצורך כיבוש. הרב הירש מסביר ש"חפר" עניינו להוציא לאור את מה שנסתר, ובענייננו: למצוא חולשות, דרכים, ערים, מקומות כניסה ואפשרויות צבאיות. זה רעיון לגיטימי שאין בו פסול. אדרבה, הרב הירש מדגיש שעם הכניסה לארץ "נסתיימה ההנהגה הניסית של ה', ומכאן ואילך חייב העם להשתתף במעשיו בעיצוב גורלו". כלומר, התורה אינה שוללת השתדלות אנושית, תכנון, מודיעין והכנה מעשית.

אבל ה' שינה את לשון השליחות: לא "ויחפרו", אלא "ויתורו את ארץ כנען". כאן מונח היסוד. "תור" אצל הרב הירש אינו חיפוש חולשה בלבד, אלא חקירה רחבה של סגולות הדבר, ובעיקר של התאמתו לתכלית. אם המרגלים רוצים לחפש נקודות תורפה צבאיות, זה בסדר, אבל ה' הטיל עליהם עוד מטרה: להכיר את הארץ כקרקע להתפתחות עם ישראל. היה עליהם לראות את הארץ משתי בחינות יחד: מצד אחד "ארץ כנען", ארץ שיושביה השחיתו את דרכם; מצד שני, "אשר אני נותן לבני ישראל", ארץ שנועדה להיות מקום שבו ישראל יפתחו חיי עם על פי רצון ה'. הטעות הראשונה שלהם הייתה שצמצמו את השליחות לשאלה הצבאית, האם אפשר לכבוש. אבל השליחות האלוקית הייתה רחבה יותר: להבין מהי הארץ הזאת ביחס לייעוד ישראל. ומזה הם התעלמו. הם נשארו ברצון הראשון שלהם לפני שפנו אל ה'.

מכאן נובעת טעותם השנייה. כאשר משה שואל "החזק הוא הרפה", היה אפשר לחשוב שזו השאלה המכרעת: אם העם חזק, הכיבוש קשה, ואם הוא רפה הרי שהכיבוש אפשרי. אולם הרב הירש מדייק שאין כאן לשון רגילה של "האם... אם...", אלא הצבת שתי אפשרויות זו לצד זו. בכך התורה מלמדת שאין שאלת חוזקם של יושבי הארץ מכריעה את גורל ישראל. מבחינת ישראל, אין זה חשוב כלל אם האוכלוסייה היא חזקה או חלשה. יש בהחלט משמעות לנתונים הצבאיים, ויש להיערך בהתאם לידיעות, אבל הנתונים האלו אינם קובעים את עצם היכולת לקיים את דבר ה'. לכל היותר הם יכולים לקבוע איך לקיים את רצון ה', לא אם לקיימו. המרגלים הפכו נתון חשוב לנתון מכריע. זו הייתה טעותם: הם ראו את הכוח החומרי של הכנעני כאילו הוא הגורם האחרון בהיסטוריה.

בזה מתבאר גם שינוי שמו של הושע ליהושע. הרב הירש מדגיש ששינוי השם אינו עניין פרטי בלבד, אלא "חותמת השליחות". השם יהושע בא לומר לשליחים שה' הוא מקור הישועה, הכוח והעושר. הם לא נשלחו לבדוק אם יש ערך לכיבוש הארץ, ולא אם ההבטחה האלוקית אפשרית. "הנתונים החיוביים או השליליים של הארץ לא יחזקו ולא יחלישו את הבטחון הזה". כלומר, המציאות שהם יראו איננה אמורה להכריע אם דבר ה' יתקיים. היא אמורה ללמד כיצד הוא יתקיים, ומה משמעותה של הארץ כאשר תעבור מידי כנען לידי ישראל.

אולם כאשר הגיעו לחברון וראו את ילידי הענק, קרה המפנה. לפי הרב הירש, עד חברון הלכו כולם באחדות, "כאיש אחד בלב אחד". אבל מראה הענקים, הבניינים העצומים והעיר העתיקה ש"נבנתה בשקידה יתירה בידי ענק וימיו כימות עולם", עשו עליהם רושם מוחץ. כאן לא עצם הראייה הייתה החטא, אלא הכניעה הפנימית למה שראו. הם ראו גודל גופני, והסיקו ממנו חוסר אפשרות רוחני. הם ראו חומר אדיר, ושכחו שהארץ הזאת אינה נמדדת רק לפי יושביה הנוכחיים, אלא לפי ייעודה העתידי.

טעות זו הגיעה לשיאה בשובם אל המחנה. הרב הירש מדייק שהם לא דיברו תחילה עם משה ואהרן, אלא מיד סיפרו לעם. בכך גילו שכוונתם כבר אינה בירור נאמן, אלא יצירת דעת קהל נגד משה ואהרן. גם פרי הארץ, שהיה אמור להעיד על טובה וברכתה, נעשה בפיהם כלי הפחדה. הפירות הגדולים נועדו לצייר בעיני העם עולם זר וענקי, שבו גם האדם עצמו מאבד את מידתו. כאשר אמרו "אפס כי עז העם", פירוש הדבר, לפי הרב הירש, שכל טוב הארץ "אפס ונטול כל ערך", מפני שהעם חזק. זו תמצית הכישלון: הטובה האלוקית מאבדת ערך מול החשבון החומרי.

החטא נעשה חמור עוד יותר כאשר "ויוציאו דיבת הארץ". הרב הירש מדייק: לא "ויביאו", אלא "ויוציאו", הם יצרו ובדו את הדיבה מלבם. בתחילה עוד היה מקום לומר שהם חוששים מכיבוש הארץ. עכשיו הם אומרים שגם אם תיכבש, עצם הישיבה בה תהיה אסון: "ארץ אוכלת יושביה". כאן הם לא רק פחדו מהכנענים, הם הפכו את ארץ ה', הארץ שהובטחה לאבות, לארץ קללה. זו כבר כפירה במהות שליחותם.

לעומת זאת, יהושע וכלב אינם מכחישים את העובדות. הם אינם אומרים שאין ענקים ואין מבצרים. הם אומרים: "טובה הארץ מאד מאד". לפי הרב הירש, פירוש דבריהם הוא: לא רק שאינה אוכלת יושביה, אלא טובה היא מאוד מאוד. הם מחזירים את הארץ להקשרה האמיתי. השאלה איננה אם הארץ קלה, אלא אם ישראל ראויים לכך שה' יחפוץ בהם. "כיבוש הארץ תלוי רק בכך שנהיה ראויים שה' יחפוץ בנו". כאן עומד כל ההבדל: המרגלים שאלו אם הארץ אפשרית לפי כוח האדם, יהושע וכלב שאלו אם האדם נאמן לייעוד האלוקי.

לכן כאשר ה' אומר "עד אנה ינאצני", מפרש הרב הירש שניאוץ פירושו לדלג על דבר כאילו אינו ראוי לתשומת לב. זו ההגדרה המדויקת לטעות המרגלים: הם לא בהכרח הכחישו את ה', אבל כאשר דנו בעתידם, "לא כללו את ה' במסגרת שיקוליהם". ה' היה בזיכרון, במסורת, בניסים שעברו, אך לא בתוך החישוב המעשי של הארץ, הכוח, המלחמה והעתיד. הם ראו את הארץ, אך לא ראו את ה' בתוך הארץ.

נמצא שטעות המרגלים לפי הרב הירש היא הפיכת המציאות החומרית למציאות מוחלטת. הם נשלחו לתור את הארץ כקרקע לייעוד ישראל, והפכו אותה לשדה מדידה של כוח אנושי בלבד. הם ראו ענקים, מבצרים ופירות גדולים, אבל לא הבינו שכוח הארץ עצמו נועד להשתנות לפי יושביו. תחת הכנענים, כותב הרב הירש, כוח הארץ מתגלה בגידול ענקים גופניים. תחת ישראל, אם יהיו נאמנים לתורה, אותו כוח ינוצל ל"פעילות רוחנית" ול"גדלות רוחנית ומוסרית". זו הייתה הארץ שהם לא הצליחו לראות.