"אני פשוט רוצה שהתחושה הזו תיעלם, שאוכל לחיות במנוחת הנפש"

"אני פשוט לא יכולה לשאת את זה יותר", היא התיישבה על הכורסה בקליניקה, נושמת בכבדות. "זה תופס אותי בכל מקום. פתאום, באמצע היום, נופלות עליי חרדות: מה יהיה עם המינוס בבנק? מה עם הזוגיות אם ראובן ימשיך לחזור מאוחר מהעבודה? מה עם הילדים אם לא אשים להם גבולות? אני מרגישה שאני טובעת. אני פשוט רוצה שהתחושה הזו תיעלם, שאוכל פשוט לחיות במנוחת הנפש, בביטחון, בלי לדאוג כל הזמן למה שיקרה בעתיד". הבקשה של ציפי מובנת כל כך, אנושית כל כך. המרוץ הזה אחרי השקט.

"את מבטאת את הגישה שכולנו גדלנו עליה, הגישה שאומרת שצריך להחליש את החרדה ולהיפטר ממנה על מנת לחיות בשלווה. אבל ישנה גישה עמוקה יותר על פי תורת הנפש, שמלמדת אותנו לא לברוח מהחרדה, אלא להפוך אותה לכוח מניע. לקחת את האנרגיה שדוחפת את החרדה, ולהמיר אותה לאנרגיה חיובית בנפש".

"אני באמת מנסה. אני עובדת על המחשבות שלי. מנסה להחליף מחשבות שליליות במחשבות חיוביות. ברגע שעולה לי מחשבה שבעלי שוב יאכזב אותי, או איזו מחשבה נוראית שאנחנו קורסים כלכלית, אני מיד פועלת בהסחת דעת. לפעמים אני אפילו מצליחה לזהות את המחשבות מראש, ופשוט נמנעת מהן. זה עובד לכמה דקות ואז זה חוזר שוב…".

"נכון. כי מה שאת עושה זה תיקון חיצוני, שהוא באמת חשוב, את מנסה להימנע ממחשבות טורדניות על מנת להישאר ממוקדת ברגע ההווה. זה פתרון מהיר לטווח קצר, שבאמת מצליח לייצר מעט מנוחת נפש מיידית.

"החיסרון שלו הוא שהתחושה הלא נעימה ממשיכה להישאר ברקע, ואז את מוצאת את עצמך עסוקה בתחזוקה מתמדת של החרדה", הסברתי.

"למה זה קורה?", שאלה ציפי בסקרנות.

"כי הפתרון הזה לא יורד לשורש הדחף, ולסיבה הפנימית שמייצרת את המחשבות האלו מלכתחילה".

"אז מה השורש?", שאלה.

"המקור לחרדה השלילית, החיצונית, נעוץ באגוצנטריות ובעיסוק מופרז בעצמנו. בסופו של דבר, מתחת לכל הפחדים, עומדת השאלה: מה יהיה איתי? שימי לב שמושא החרדה משתנה כל הזמן. פעם זה המצב הכלכלי, פעם הזוגיות ואפילו גם פחד ממעליות. אבל השורש נשאר זהה: דאגה אישית ומיקוד בעצמי.

"בנוסף, הקושי העצום שלנו להיות נוכחים ברגע, נובע מפחד מהלא נודע. אפילו כשאת יושבת רגועה מול הים, בלי שום איום ממשי, המוח שלך ממציא ומחפש סימנים לכך שהעתיד לא יהיה כמו שאת רוצה".

"למה?", שאלה.

"בגלל האובססיה הזו שלנו לשליטה. קשה לנו להתכנס לרגע ההווה, כי יש לנו רצון כפייתי להיות כבר בעתיד כדי לפתור אותו; לדעת מה יקרה, כי כך נוכל לשלוט בו, שיתנהל בדיוק לפי הרצון שלנו.

"ההבנה העמוקה היא שמאחורי המציאות העתידית והבלתי נודעת, מאחורי כל הצמצום וההסתר הזה, מסתתר טוב אינסופי. כל הצמצום הזה קיים רק לשם גילוי עתידי".

"אז איך אני יכולה לשחרר את השליטה הזו? אני מרגישה שאם ארפה מהזוגיות שלנו ואפסיק לנהל כל פרט, אז הכל יקרוס", אמרה בחוסר אונים.

"כאן אנחנו מגיעות לסוד ההכנה למתן תורה. לפני קבלת התורה, מתואר פסוק: 'ויחרד כל העם'. למה צריך חרדה לפני מעמד נשגב כל כך? כי מטרת מתן תורה הייתה לחבר בין עולמות פנימיים וחיצוניים, ולגלות כוח אינסופי בתוך מציאות מוגבלת.

כדי שזה יקרה, נדרשת תנועה נפשית של חרדה חיובית".

"חרדה חיובית?", שאלה בפליאה.

"חרדה חיובית היא ההבנה שמאחורי המציאות העתידית והבלתי נודעת, מאחורי הצמצום והגבול, מסתתר טוב אינסופי. זה אומר להחליף את החרדה השלילית ב'יראה'. מהות היראה היא היכולת לעשות נסיגה לאחור. לשחרר את השליטה על מה שיקרה ולכבד את המציאות. משמעות הדבר היא לקום בבוקר מתוך סקרנות ואמונה שהמציאות מזמנת הזדמנות ויופי גם כשהעתיד אינו ידוע.

"אדם שחרד, מנסה לשלוט בכל פרט במקום ללמוד מהסיטואציה אדם עם יראה (חרדה חיובית), משחרר את הידיעות המוקדמות שלו על הצלחה, ולומד מחדש כל הזמן, גם אם נדמה לו שיש לו ניסיון רב".

"אז איך אני אמורה להתמודד עם זה בבית? מול ראובן? הילדים?", שאלה.

"כשאת נכנסת הביתה ורואה מטבח מלוכלך, כשאת בחרדה – את מביאה את המתח שלך לתוך הסיטואציה. את כועסת, משליכה את הדאגות שלך על הילדים ועל ראובן. אבל אם את פועלת מתוך יראה, אז את מכבדת את המציאות ומתחברת ליופי שבאותו הרגע ולא נותנת לדאגות הפנימיות ולצורך בשליטה להשתלט עליך.

"זו מעין מטפורה עמוקה לכוח הניגון. אדם לחוץ שמונע משליטה, פשוט אינו יכול לנגן את מנגינת חייו. הניגון הפנימי דורש יראה שלמה, כבוד למציאות ואמונה שהדברים מסתדרים לטובה. תורת הנפש, מסבירה את הפסוק 'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי' בצורה נפלאה: ירושלים – מסמלת יראה שלמה. ימין – מסמלת את כוח הניגון. המשמעות היא, שללא יראה ושחרור שליטה (ירושלים), האדם מאבד את היכולת לנגן ולפעול בהרמוניה בחייו (ימיני)".

"אז אני צריכה להפסיק לנסות לכתוב את העתיד, ולהתחיל לנגן את ההווה", אמרה ציפי בחיוך, נינוחה הרבה יותר.

"בדיוק. בואי נעצום עיניים לרגע ודמייני שאת נכנסת עכשיו הביתה, אל תוך אותו מטבח מלוכלך. אבל הפעם, את לא מנסה לשלוט בסיטואציה אלא פשוט מסתכלת עליה, נושמת ונותנת לניגון הפנימי שלך להוביל את הרגע".

אפשר היה לראות כיצד הכתפיים שלה סוף סוף צונחות מעט למטה. הפנים שלה התרככו, וכל הרושם הזה של החרדה שהיה בה, פינה את מקומות לסקרנות עדינה לקראת הלא נודע, לקראת הניגון החדש של החיים שלה.

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן