"לא יסורו ממנו": המשמעות העמוקה של בדי הארון

התורה מצווה לעשות בדים לארון הברית. כיוון שארון הברית נישא ומיטלטל במדבר בכל חניותיהם של בני ישראל, נושאים אותו על ידי בדים, מוטות עץ הקבועים בטבעות, כמו שאר הכלים. אך התורה מחמירה באיסור מיוחד בעניין בדי הארון, ומצווה: "ועשית בדי עצי שטים וצפית אותם זהב. והבאת את הבדים בטבעות על צלעות הארון, לשאת את הארון בהם. בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו", (שמות כ"ה). ישנו איסור מיוחד להסיר את הבדים מן הארון. מדוע?

התורה קובעת כאן דין שאין דומה לו בשאר כלי המשכן. בכלים אחרים הבדים הוסרו בשעת חנייה והוחזרו בשעת מסע, ואילו בארון נאמר במפורש שהבדים נשארים בו לעולם. חז"ל למדו מכאן מצוות לא תעשה מיוחדת, שלא להסיר את הבדים, ואיסור זה נמנה במניין המצוות. הרמב"ם מונה אותו כלאו בפני עצמו, וההלכה מייחסת לו תוקף חמור. מציאות הבדים תמיד על הארון רומזת לכך שהבדים אינם כלי נשיאה עבור הלויים, שאיתו הם נושאים את הארון ממקום למקום. להיפך, הבדים הם כלי נשיאה של הארון, שבאמצעותם הוא נושא את נושאיו. כפי שמתואר במדרש, שהארון היה זה שהרים והסיע את הלויים שהחזיקו בבדים שלו, ולא הם נשאו אותו.

מבחינה טכנית, בלתי אפשרי להרים את הארון על ידי הבדים. אין טבעת זהב שיכולה לשאת משקל של שלושה ארונות באורך אמתיים וחצי, שניים מהם מזהב ואחד מעץ; ובתוכם שני לוחות הברית, שכל אחד מהם אמה על אמה של אבן; וגם ספר תורה; ועליהם מכסה הכפורת והכרובים העשויים מזהב, וקומתם כמה אמות. זהב הוא מתכת חלשה מאוד. חפץ במשקל כזה, שאינו ארון הברית, ייתלש מכל טבעת זהב באופן מיידי. לכן ברור שהארון נשא את נושאיו, ולא להיפך.

בדי הארון בולטים גם בתיאורי המשכן והמקדש שבספרי הנביאים. כאשר שלמה המלך מכניס את הארון לבית המקדש, נאמר "ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הקודש על פני הדביר ולא יראו החוצה" (מלכים א', ח'). הבדים לא היו קשורים רק לנדודי המדבר, אלא היו חלק חי ונוכח מארון הברית גם בבית עולמים, במקדש הקבוע. יש בכך לרמוז שהארון נושא עמו תמיד את פוטנציאל התנועה, גם כאשר הוא מונח במקומו הקבוע. "קומה ה' ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך, קומה ה' למנוחתך אתה וארון עוזך". ה' הולך לפני בני ישראל תמיד, ונושא אותם.

מן הבחינה הרעיונית, עמדו מפרשי התורה (כלי יקר ועוד) על כך שהארון, המכיל את לוחות הברית, מייצג את התורה עצמה. בדי הארון נעשים אפוא חלק בלתי נפרד מן המפגש שבין התורה לבין המציאות. התורה איננה חפץ מונח בלבד, אלא דבר הנישא, מלווה את העם ונמצא תמיד במצב של מוכנות לתנועה. הבדים, שאינם סרים ממנו, מבטאים את היות התורה ניידת, חיה, קשורה אל החיים עצמם. גם כאשר אין מסע בפועל, הקשר בין התורה לבין התנועה האנושית נשמר.

במחשבת הקבלה מקבלים בדי הארון משמעות עמוקה נוספת. הארון מזוהה עם ספירת הדעת, או עם מרכז החיבור בין חכמה לבינה. הבדים, שעוברים בצלעות הארון ונשארים בו תמיד, נתפסים כצינורות המשכה. הם מבטאים את זרימת השפע מן הפנים אל החוץ. הזהב המצפה אותם מרמז על טהרת ההשפעה, ועצי השיטים מרמזים על החיות והצמיחה. הבדים אינם מאפשרים לארון להיסגר בתוך עצמו, אלא מחברים אותו אל העולם, גם כאשר הוא נסתר בקודש הקודשים. ולכן הם בולטים מבעד לפרוכת (יומא נד ע"א).

על פי דרכי הדרש, "לא יסורו ממנו" נתפרש גם כהוראה לדורות. התורה איננה נפרדת מן החיים, ואינה מסתגרת במרחב סגור. גם כאשר יש תקופות של שקט, של לימוד פנימי ושל עיון מופשט, נשמר הקשר אל המעשה, אל המסע, אל המפגש עם המציאות. הבדים, שנראים לעין גם כאשר הארון מונח במקומו, משמשים תזכורת מתמדת לכך.

בעלי המוסר ראו בבדים גם סמל לאחריות הנושאים. הארון אינו נישא על עגלות, אלא על כתפי בני אדם. הבדים יוצרים מרחק מדוד בין הארון לבין הנושא, מרחק של כבוד ויראה. הם מאפשרים נשיאה, אך מונעים מגע ישיר. זוהי מערכת יחסים שבה התורה קרובה ומכוונת, אך גם נישאת ביראה ובזהירות.

ועוד דרשו דורשי רשומות, כי בדי הארון הם עדות לכך שהתורה איננה תלויה במקום. גם כאשר הארון גלה, גם כאשר הבית חרב, הבדים נותרו חלק ממנו. ירמיהו הנביא נשא את הארון לגניזה אי שם, ובביאת המשיח יישאו את הארון בחזרה לבית המקדש. הרעיון הזה שימש יסוד להבנת המשך קיומה של התורה בגלות. התורה נושאת עמה את האפשרות להילקח, להילמד ולהיות נוכחת בכל מקום.