סוגיות בתנ"ך

ברור, אם כן, שביהדות, בעל מום אינו פחות מבחינה רוחנית. דווקא כהן בעבודה נפסל כשהוא בעל מום, כי כאשר מדובר בתפקיד ייצוגי, כבוד התפקיד הוא הנראות החיצונית

המילה הראשונה בתורה שמתחילה באות תי"ו היא "תוהו". מילה זו מתארת את החומר הראשוני שנברא, שהיה ללא צורה, ומשמעותו היא העלם (ה"א) של תחימה והגבלה (תי"ו). משורש זה נוצרה גם המילה "תהייה", דהיינו אדם שאינו מצליח להגדיר ולתחום את מה שהוא רואה

אחרי האות ר', שמשמעותה צורתו היסודית של החומר, באה האות ש', שעוסקת בשינוי הצורה של החומר. ישנו משותף ודבר שנשאר, ועדיין הצורה השתנתה

אני רוצה מאד להאמין, ומחובר מאד למסורת שהקב"ה גאל את ישראל באותות ובמופתים והתגלה אליהם בסיני, אבל כדי להיות בטוח במאה אחוזים, מדוע שלא יתגלה שוב? זה הרי קל כל כך – התגלות אחת, וכולנו נתגייס לעשות רצונו. האמנם?

האות רי"ש מבטאת את הראש, שבו טמון המשך הדבר כולו, דהיינו שהוא הכוח המפעיל את כל ההמשך, וההמשך עצמו אינו אלא הביטוי בפועל של הטמון בראש

הנעשה בתוך כתלי התיבה הזו יכול להיראות דבר קטן, אבל אין זה כך. כמו כל כפתור קטן בחדר המכונות, שרק מי שתכנן את המעבורת או הספינה כולה יכול להבין את משמעותו. ולכן הפירוט חשוב

האם אבנים יכולות ליפול מן השמים? ומה חשבו על כך בעולם במשך ההיסטוריה?

שם האות צד"י הוא מלשון "צד". פירוש המילה "צד" הוא: דבר חלקי שאיננו שלם בפני עצמו, אלא מרכיב את השלם ביחד עם היפוכו, וכל אחד מן הצדדים הוא פן וגילוי אחר של הדבר השלם. משום כך אנו קוראים לכל אחד מכיווני המרחב - צד, כיוון שכל ממד של המרחב מורכב משני כיוונים הופכיים

שלמה המלך, בשיר השירים, ממשיל את כנסת ישראל, רעייתו של ה"דוד", הקב"ה, לשושנה: "כשושנה בין החוחים". מה העומק של משל זה? מתברר שיש בו רבדים רבים ושונים, שמשפיעים וקשורים להרבה מצוות והלכות

אנחנו יכולים לקבל הסברים בעל פה, לשמוע על הדבר, יכולים להבין דבר מתוך דבר ולדמיין, אבל רק הראיה דרך העין המוחשית היא תפיסת הדבר לכשעצמו

האות סמ"ך מתארת את המערכת הסגורה, המורכבת מכמה חלקים, שפועלים כולם יחד בשיתוף פעולה

כאות שימוש, האות נ' משייכת את המילה לבניין נפעל. כאשר מישהו משועבד לרצון של אחר, זה מבוטא באות נ'. כאשר מישהו אחר גורם לאדם שיקרה לו משהו, הוא נלכד, נשבר, נכנס

מתבונן מן הצד היה בטוח שההיסטוריה נכתבת שם, בארמונות פרעה, ומעשיהם של הרועים בארץ כנען הם שום דבר מבחינתה. אבל אנחנו, בני אברהם, יודעים שלפעמים ההיסטוריה נוצרת על ידי אותו אחד בודד שעומד מעבר אחד של העולם וכולם מן העבר השני, ורק לעתיד לבוא יבינו את המשמעות של מעשיו

ל' היא בקשת התכלית, ולכן כאשר רוצים להבין את התכלית של דבר, שואלים "למה". "מה" היא מהות הדבר, ויחד עם ל', היא השאלה "למה"?

אפילו כאשר הם באים להרוג אותו, הם אומרים "הנה בעל החלומות הלזה בא". משפט שטומן בחובו גם פחד: פחד מהחלומות של יוסף. יש בהם אמת, הם עתידים להתגשם

האמנם אנשים השתחוו ועבדו לאבק רגליהם? שמענו על כל מיני סוגים של עבודות זרות, המצרים סגדו גם לחיפושיות זבל, אבל האבק שעל הרגליים? מה יכול לגרום לאנשים להשתחוות ולסגוד לו? בסך הכל אבק, לכלוך

המעיין ברשימת הנחלות שבספר יהושע, יראה שנחלת שבט זבולון לא מגיעה לים. איך יתכן, אם כן, שהאבות הקדושים אמרו עליו "לחוף ימים ישכון"?

זה נראה כאילו שבני ישראל בכל הזדמנות, כשקצת נהיה קשה, מיד הם רוצים לחזור למצרים. והשאלה רק נהיית קשה יותר. איך אחרי כל הנסים שבני ישראל ראו – עשרת המכות, קריעת ים סוף, מן משמיים, מתן תורה – איך אחרי כל זה היה להם קשה להאמין באלוקים?

ביטוי מעניין נוסף שמקובל בזמננו, מקורו גם הוא במשנה: "הניח מעותיו על קרן הצבי", (כתובות יג ע"ב). משמעותו היא: מסכן את ממונו. אך מה קשורה לכאן קרן הצבי?

הצירוף "טעם כעיקר" (טכע"ק) משמש לפעמים כמליצה, על הטעמה של נושא בצורה מעמיקה. אבל במקור הוא מושג הלכתי מרתק