כל השאר בונוס: תזכורת לאמת הפשוטה שאנחנו לפעמים שוכחות

כמה כבר נכתב על גיל ההתבגרות. יערות עד כבר נכרתו כדי להדפיס את כל הספרים עבי כרס הנותנים שלל תאוריות, הגיגים ועצות על הגיל הזה. גיל משמעותי כל כך, עד שחבל שנתנו אותו דווקא בגילאי הטיפש עשרה... הילדה שמסתגרת בחדר ולא מוציאה את אפה ממנו, הילד ששקוע בטלפון כאילו חייו תלויים בו.

אומרים שגיל ההתבגרות של הילד הוא, במובן מסוים, גם גיל ההתבגרות של ההורה. ההורה לומד לשתוק, להכיל, להבליג, לחשוב על כל מילה, לכוון בדרך עקיפה, לייעץ בצורה שתתקבל, בקיצור - לא רק המתבגר מתבגר כאן, גם ההורה בהחלט עובר תהליך לא קל של התבגרות (והתגברות).

השבוע פגשתי אמא מתוקה ששיתפה אותי קצת בהתמודדות עם המתבגרת שלה. לא משהו נורא או דרמטי, אבל בכל זאת, גיל ההתבגרות. "ומה נותן לך כוח?", שאלתי אותה. "אבא שלי", היא ענתה מיד, אפילו בלי להתלבט. "אבא שלי, שיאריך ימים, שכבר עבר את גיל 100".

מתברר שהיא נוהגת לבקר את אביה לעיתים תכופות, ובימים שבהם היא מגיעה אליו מתוסכלת לאחר ויכוחון קטן או ויכוח גדול עם הנערה שלה בבית, הוא מזהה על פניה את העייפות, וכבר יודע מי גרם לה אותה... ומה הוא אומר לה אם לא כך: "יקרה, יש לך ילדה? תגידי תודה! כל השאר בונוס! את יודעת כמה אנשים היו שמחים להתחלף איתך מבלי להסס אפילו?! מה שהיא עושה / לא עושה / מדברת/ מתנהגת / מתלבשת, זה כבר עניין אחר. אבל לפני הכל - יש לך ילדה!". והוא נותן לה גם משימה: "לכי בבית ותרקדי! תשירי! תודי לה' ששלח לך ילדה! זו מתנה גדולה שלא כל אחד מקבל!".

אז בעבור אלה שאין להן אבא זקן וחכם שיזכיר להן, זו תזכורת לאמת הפשוטה הזו שאנו לפעמים שוכחות.