כל התכנים של מיטל מדי

לאנשים עם יכולת אמפתיה גבוהה יש בלבול בין השניים – הם מרגישים אנוכיים ואשמים בכל פעם שהם שמים את עצמם במרכז, ורואים שתי אפשרויות בלבד: או שאני מסור/ה, מתחשב/ת וטוב/ה; או שאני דואג/ת לעצמי, אינטרסנטי/ת ואנוכי/ת

כשאמא לא מרוצה מהחינוך של אבא, ומבקרת אותו על כך באופן עקבי, נוצר בבית אקלים רגשי מורכב. איך פותרים את הבעיה?

לכל אדם יש צורך שיבחינו בו, שיראו אותו, שיתנו לו הכרה. אבל איזו הכרה בדיוק אנחנו מחפשים? על ארבעת הרבדים של ההכרה

מה עושים כשהילד "נדבק" לחברים? מלמדים אותו על נפרדות ועל תקשורת שמכבדת גם את האחר. כך תעשו זאת

הפרדוקס הוא שמה שמזין את המחשבה הטורדנית הוא הניסיונות להרגיע אותה. המוח קולט שאם יש כאן צורך להרגיע, סימן שאכן יש כאן איום או מצוקה שצריך לשכך

כדי לקום, אדם צריך קודם כל להסכים להיות על הרצפה לרגע. היכולת לקבל את המציאות כפי שהיא מבלי לבזבז אנרגיה על הכחשה או על המשפט "זה לא היה אמור לקרות", מצריכה ענווה

יש משהו מלחיץ בחוויה הזו, שמישהו יקר לידך סובל. המוח האנושי שלנו מתוכנת לפתור בעיות, והרגש הכואב הופך בטעות לבעיה שצריך למגר. אך זה גורם לכך שנפספס הזדמנות ליצירת קשר עמוק של קרבה בתוך הקושי

ילד נחשב בעיני עצמו חלק מההורה שלו, ועם התפתחותו הוא לומד להבחין שיש לו ישות נפרדת משל עצמו, ושהוא לא כפיל של אף אחד. אט אט הוא מגלה בתוכו דעות, תחושות, כישרונות ורגשות שאינם זהים לשל הוריו

תינוק קטן צורח את צרכיו בתוקף ונמצא במצב הישרדותי, שהרי הוא לא יכול לדאוג לעצמו. הוא קשור לדמות היקשרות שממנה הוא תובע את צרכיו. כבוגרים אנו עלולים למצוא את עצמנו כאותו תינוק מבוהל

העולם המודרני מנסה להשתחרר מכבלי הפחדים באמצעות צפיית פני העתיד – ככל שהעתיד בהיר יותר וברור יותר, כך תתחזק תחושת הביטחון אצל הפרט. האמנם?

איך מגיבים בצורה נכונה לילד שעונה להורים "לא רוצה"? (הוא אומר את זה בתקיפות)

אדם מוטרד, כועס, כואב, עצבני, משהו יושב לו על הלב, ואנו מנסים בטעות לקחת ממנו את זכותו להרגיש מה שהוא מרגיש