"אני לא רוצה להיות חבר של דודי, הוא מציק לי!"

הילד שלי "נדבק" לחברים שלו וקצת מנסה להשתלט עליהם. אין אני יכולה ללמד אותו לתת להם מרחב נשימה, לפני שהם יתרחקו ממנו לגמרי?

ילדים צעירים נמצאים בעיצומו של תהליך פיתוח תפיסת ה"אני" והנפרדות שלהם. בשלבים מוקדמים קשה להם להבין שהחבר שלהם הוא ישות נפרדת עם רצונות, רגשות ומחשבות שונים משלו. ילד יכול לכפות עצמו פיזית (לחטוף משחק, לעמוד ממש קרוב, למשוך בחולצה), או רגשית ("אם לא תהיה חבר שלי עכשיו אני לא מזמין אותך ליומולדת שלי!"), פשוט כי הוא לא מסוגל לשאת את העובדה שלחבר יש רצון אחר כרגע. הוא מרגיש שמה שהוא רוצה, זה בדיוק מה שהחבר רוצה, ואין לו עדיין התפיסה של המרחב האישי של השני.

לדוגמא: בכל בוקר, כשדודי נכנס לגן, הוא חיפש רק את אסף. הוא אהב אותו אהבה עצומה ורצה לשחק רק אתו. הוא רצה לשבת רק לידו במפגש ולאכול יחד אתו מאותו הכריך. הוא לא ידע היכן הוא נגמר והיכן אסף מתחיל. כשאסף בנה מגדל קוביות, דודי רץ, נצמד אליו פיזית וחטף קובייה כדי לבנות יחד. כשאסף רצה לשחק בלגו עם ילד אחר, דודי נעמד ביניהם, משך לאסף בחולצה וצעק: "לא! אסף משחק רק איתי!". כשאסף ביקש קצת שקט והלך לדפדף בספר בפינת הספרים, דודי התיישב על ברכיו ולקח את הספר מהידיים שלו. אסף הרגיש חנוק והחל להתרחק מדודי, ולפעמים ממש דחף אותו: "לך מפה!". לבסוף אסף צעק לגננת: "אני לא רוצה להיות חבר של דודי, הוא מציק לי!". דודי לא הבין. הוא נעלב ממש, ופרץ בבכי. הוא הרי כל כך רצה להיות עם אסף, אז למה אסף כועס עליו?

בכיתה ח' דודי כבר היה קשור לחבר אחר – דני. הוא רצה לבלות אתו את הזמן, והרגיש ריקנות ועצבות כשדני לא היה לידו. הוא נפגע מאוד כשדני דיבר עם ילדים אחרים בכיתה, והיה מגיע אליו כל אחר הצהריים עם הכדור, גם כשדני רצה ללמוד לבדו למבחן. דני הרגיש חנוק, ניסה לרופף קצת את הקשר, אבל דודי הגיב בכעס, ובשליטה על דני.

שנים אחר כך, כשדודי נשא את ורד לאישה, הוא הרגיש שהוא והיא הם לב אחד פועם. כשחזרה מהעבודה בפנים חמוצות, מצב הרוח שלו צנח. אם ורד רצתה לצאת עם חברות, הוא הרגיש דחוי, בהה במסך וחיכה להודעה ממנה. הוא האמין שזו אהבה טוטאלית, ופשוט לא מצא עצמו בלעדיה. ערב אחד כשוורד ישבה על הספה וקראה ספר, דודי התיישב קרוב מדי, ושאל אותה בפעם השלישית באותה שעה: "הכול טוב? את פחות מדברת איתי, משהו קרה?". ורד סגרה את הספר בבת אחת, נשמה נשימה עמוקה ואמרה בקול חנוק: "די! אני מרגישה שאני לא נושמת! אין לי אוויר! אם רע לי בעבודה, אני צריכה את השקט שלי, ואני לא יכולה לקבל גם את הדיכאון שנופל עליך בגלל זה. אני מרגישה שאין לי מקום להיות 'אני', כל תנועה שלי מקפיצה אותך!". דודי הרגיש כאילו ספג אגרוף בבטן. הוא רצה להאשים אותה שהיא בכלל לא מעריכה את הדאגה שלו ולא מחזירה לו את האהבה שהיא מקבלת ממנו, אבל אז נזכר בדבריה של היועצת הזוגית, שאמרה לו שהרצון שלו להתמזג עם ורד גורם לה להרגיש מחוקה וחנוקה בקשר.

מבוגר שכופה עצמו בקשר, היה ילד קטן שלא קיבל תיווך נכון בשלבים המוקדמים, ונשאר ללא יכולת לומר לעצמו: "הצד השני זקוק עכשיו למרחב שלו, וזה לא אומר שהוא לא אוהב אותי".

אז איך מלמדים ילד לכבד את המרחב של האחר?

ילדים זקוקים לחוויה חושית כדי להבין מושגים מופשטים כמו "מרחב אישי". אפשר לעשות איתם תרגילים. הנה כמה דוגמאות:

תרגיל החישוק: מניחים על הריצפה שני חישוקים. הילד עומד בחישוק אחד, וילד אחר (או ההורה), עומד בחישוק השני. מסבירים לילד: "זה החישוק שלך – הבית של הגוף שלך, וזה החישוק של החבר – הבית של הגוף שלו. כשאתה רוצה להיכנס לחישוק של החבר שלך, אתה צריך לבקש רשות. אם הוא אומר "לא עכשיו", הגוף שלך נשאר בבית שלך – בחישוק שלך".

תרגיל הבועה: מלמדים את הילד שלכל אדם יש בועה בלתי נראית מסביבו. מותחים ידיים לצדדים, ומראים לו: "עד כאן מגיעה הבועה שלי, ועד כאן מגיעה הבועה שלך. אם מתקרבים מדי לבועה של השני, היא תתפוצץ. אנחנו לא רוצים לפוצץ בועות של אחרים, ולא רוצים שאחרים יפוצצו את הבועה שלנו".

אפשר גם לבקש מהילד לעשות פרצוף כועס או עצוב בתוך הבועה שלו, ואז לשאול אותו: "כשאני מסתכל/ת על הבועה שלך ורואה שם כעס, האם הבועה שלי חייבת גם כן להפוך לכעס, או שהבועה שלי יכולה להישאר רגועה ורק להסתכל עליך? הרגש שלך לא חייב להיכנס לתוכי, יכול להיות שארגיש רוגע, ואתה תרגיש לחץ".

תרגיל החוט והפעמון: נקשור חוט צמר קצר (באורך 20 ס"מ) על פרק כף היד של הילד, ואל פרק כף היד שלנו (או של מישהו אחר). באמצע החוט נתלה פעמון קטן. נבקש מהילד לצבוע ציור, או לגרד בראש, או להרים חפץ מהרצפה תוך כדי שידו קשורה לאחר. בגלל החוט הקצר, כל תנועה תזיז את החוט והפעמון יעשה רעש. אחר כך נבקש מהצד השני לנוע ולזוז, ונשקף את החוויה לילד: "איך זה מרגיש לך, שכל תנועה מזיזה גם את השני ועושה רעש? נכון שזה קצת מגביל ומעצבן?".

בשלב הבא נוריד את החוט הקצר, ונשים במקומו חוט ארוך מאוד (כמה מטרים), שינוח על הרצפה ברפיון. יחד עם פעמון באמצע, נבקש מהילד שוב לזוז, לקפוץ או לרקוד כשהחוט עדיין מחובר לאחר- רק שהפעם יש מרחב ביניהם, והפעמון מצלצל רק כשיש בחירה למתוח את החוט בכוונה כדי ליצור קשר. הילד מפנים שאנחנו עדיין יחד מחוברים, אבל לכל אחד יש חופש לנוע מבלי להזיז את השני בכוח.

ללמוד לשאול: נלמד את הילד לשאול את החבר "זה בסדר להצטרף אליך?", או "מתאים לך עכשיו שנשחק ביחד?".

עזרה בוויסות רגשות: אם הילד קיבל סירוב מהחבר, ותשובתו השלילית מאכזבת את הילד, נגיד לו: "הוא אמר לך 'לא עכשיו', וזה לא אומר שהוא לא חבר שלך, זה רק אומר שהוא רוצה משהו אחר. מה אתה יכול לעשות עכשיו לבד עם עצמך?".

עידוד ה"עצמי" המובחן: נעזור לילד למצוא תחומי עניין ומשחקים שהוא אוהב לעשות לבדו.

שיקוף ה"יש" של הילד: נחזק את עמוד השדרה הפנימי שלו ואת הערך שלו, שאינו תלוי באישור ובנוכחות של האחרים – "איזה יופי ציירת בעצמך, אילו צבעים יפים בחרת לבדך".

משחקי בובות: נציג לילד הצגה שבה בובה נצמדת באגרסיביות לבובה אחרת, ונשאל את הילד" "נראה לך שנעים לבובה שנצמדים אליה, או שהיא מרגישה לא נעים?".

חשוב שילד יגדל בבית שבו הוא מקבל אישור לכך שהוא ישות נפרדת שלמה ובטוחה בעולם, ושזה בסדר שיש "אני" ויש "אתה" – נפרדות בריאה, ששומרת על ה"ביחד" בקשר בריא ומכבד.

מיטל מדי היא מאמנת תודעתית, יועצת זוגית ומדריכת הורים במחלקת חש"ן בהידברות.