זהו הסוד של המצליחנים, וכך תוכלו להשתמש בו

אם נשאל קבוצת אנשים מהי הצלחה, ישיב כל אחד מהם תשובה אחרת, שכן כל אדם מחשיב דבר אחר: אצל האחד מעמד חברתי הוא הצלחה, השני מעריך עושר ואילו השלישי מייחס לחכמה חשיבות עליונה. בשל היותה סובייקטיבית, קשה לאמוד הצלחה, כי גם אלו שמחשיבים הצלחה כעושר, לדוגמא, יראו בהצלחה דברים שונים: האחד – וילה רחבת ידיים ורכב יוקרתי צמוד, ואילו האחר – אדם שיש ברשותו סכומי כסף בני שבע ספרות ומעלה. העולם החומרי שבו אנו חיים מרגיל אותנו למדוד הצלחות באמצעות הוכחות חיצוניות. יש לך קבלות בשטח? הצלחת! אין לך הוכחות בשטח? נכשלת!

היהדות, לעומת זאת, מודדת הצלחה לפי ההשקעה שאדם התאמץ והשקיע, ולא לפי התוצאה. עם ישראל משקיע בעמל כמטרה בפני עצמה, ואכן, הסטטיסטיקות מציגות שוב ושוב את בני העם היהודי כ"מצליחנים" גבוהים מעל פני כל עם אחר.

מה יש בנו, שעוזר לנו לעמול ולהשקיע?

חוסן נפשי – היכולת לקום אחרי נפילה

להיכשל זה לא נעים. זה כואב, מחליש ומרתיע, אבל כישלון הוא חלק מהחיים ויותר מזה – הוא מרכיב חיוני של ההצלחה. אנשים שנמנעים מכישלון, נמנעים לרוב גם מהצלחה. תינוק שמנסה לעמוד ונופל, ממשיך לנסות ואינו מתייאש. אין לו תודעת כישלון, הוא מנסה שוב ושוב עד שמצליח. ההבדל בין אדם מצליח למי שאינו מצליח אינו הכישלון, אלא אופן התגובה שלו לזמנים קשים – מה הוא עושה אחרי שחווה כישלון. מצבי כישלון עלולים להוביל לתחושות תסכול, ייאוש, אכזבה וכעס, והתגובה לכך תהיה הרמת ידיים, הכחשה ופרישה מהמטרה. אדם שהרים ידיים לרוב מרגיש אשם. כאשר אדם יודע שהתוצאה הסופית אינה תלויה בו, וכי כל מעשיו הם בגדר השתדלות, מתמקד ביכולת שלו לעשות כמיטב יכולתו מבלי להיבהל מהתוצאות, שהן בידי שמים, ומבלי להרגיש אשם על חוסר מימוש מטרתו.

כדי לקום, אדם צריך קודם כל להסכים להיות על הרצפה לרגע. היכולת לקבל את המציאות כפי שהיא מבלי לבזבז אנרגיה על הכחשה או על המשפט "זה לא היה אמור לקרות", מצריכה ענווה. אדם שקם אחרי שנפל ניחן בתכונה זו, שמקנה לו את הכוח להתחיל מחדש.

רבי עקיבא קם משבר וחורבן

הגמרא (מסכת יבמות), מספרת שלרבי עקיבא היו עשרים וארבעה אלף תלמידים, וכולם נפטרו בפרק זמן קצר בין פסח לשבועות. עבור רב ומנהיג זוהי טרגדיה וחיסול של מפעל חיים שלם. חז"ל מתארים שהעולם היה שמם, וכמעט שנשתכחה תורה מישראל. רוב האנשים היו אומרים "ניסיתי, נכשלתי, כנראה זה לא נועד להיות", ופורשים. אבל רבי עקיבא לא נשאר בהריסות. הוא הלך אצל רבותינו שבדרום, והתחיל ללמד חמישה תלמידים – רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון (בר יוחאי) ורבי אלעזר בן שמוע. הגדולה שלו הייתה היכולת להתחיל שוב בקטן. הוא לא חיפש לשחזר מיד את האימפריה שהייתה לו, אלא התמקד באיכות ובזריעת זרעים חדשים. חמשת התלמידים הללו העמידו את התורה שבעל פה שאנו לומדים היום, וכל מה שיש לנו זה בזכות תעצומות הנפש של רבי עקיבא, שלא התייאש וראה בעמל הצלחה.

אז מה בעצם מאפשר לנו לקום?

אופטימיות – היכולת לראות את הכישלון והחורבן כשלב בדרך להגשמת המטרה, ולא כסוף הדרך.

זמניות – להפנים שהמצב זמני, "גם זה יעבור" – גם הזמנים הקשים ביותר חולפים לבסוף.

חמלה עצמית – היכולת לסלוח לעצמנו על טעויות, ודיבור פנימי מעודד ומעצים: "אל ייאוש, ללא טעות אין התפתחות".

ויסות רגשי – היכולת לנהל רגשות קשים (בושה, אשמה, פחד, עצב וכו'), כך שהם לא ישתקו את הפעילות שלנו. ככל שהוויסות טוב יותר, החזרה לתפקוד תהיה מהירה יותר.

היכולת לקבל את המציאות – לא לבזבז אנרגיה על הכחשה, הדחקה או סילוף המציאות, אלא פשוט לראות אותה כפי שהיא, ולהאמין בשינוי.

נחישות והתמדה – גישה חסרת פשרות שמתמקדת במטרה ומוכנות לעשות הכול, לאורך זמן, ללא שום ויתורים.

משמעת עצמית – המילה "משמעת" מורכבת מכמה מילים: שמע, מש, שם. תחילה אני שומע את מה שאני רוצה להגשים – זהו שלב הגדרת המטרות. שנית, אני משמיע את עצמי בדבר – בונה תוכנית פעולה, ואז אני שם – כל כולי ביצירת הפעולה, בעשייה ובבקרה.

הפרדה בין הערך למעשים – גם אם נכשלתי, זה לא ש"אני כישלון". המשימה לא צלחה, אבל אני נשארתי האדם בעל הערך הבלתי מותנה, חשוב ויקר לעולם.

לצאת מאזור הנוחות – הכי קל להישאר במקום הנוח, הבטוח והמוכר, בלי לקחת סיכונים ובלי להתאמץ, אך חשוב להפנים שוורדים פורחים מתוך שיח קוצני. גם בחיים הדרך לפריחה רצופה במכשולים. כדאי ללמוד לראות במכשול (בקוץ) מנוף להצלחה.

והכי חשוב: רגע לפני שקמים, לשאת עיניים וידיים לשמיים, ולקרוא למי שהתקומה שלו: "מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון" (תהילים). לזכור שה "לקום", הוא מכוחו של הבורא, שברחמיו נתן לי יד, הקים אותי ונתן לי את המתנה להתחיל מחדש.

מיטל מדי היא מאמנת תודעתית, יועצת זוגית ומדריכת הורים במחלקת חש"ן בהידברות.