האם את מתערבת בחינוך הילדים של בעלך? (מבדק בפנים)

ישנה נטייה נשית, לקחת בעלות על ההורות בתוך השותפות הזוגית בגידול הילדים. "מה אתה עושה לילד שלי?". נשים רבות מוצאות עצמן מתוסכלות מהאבהות של הגבר לו נישאו, מתוך כאב על כך שהילד לא מקבל את הטוב שהוא צריך וראוי לקבל. "הוא לא יודע לחנך את הילדים, הוא רך מדי איתם!", או לחילופין "הוא קשה מדי איתם, ועלול לפגוע בהם!". לעיתים זה מגיע מהמקום של "הוא לא מהווה דוגמה אישית עבורם. איך ילד ילמד לקום בבוקר בזמן, כשהוא רואה את אבא שלו מתהפך במיטה עד שעות הבוקר המאוחרות?!", ועוד כהנה וכהנה אמירות וטענות שפוגשות אבא מוכפש וזוגיות בסכנה. 

כאשר אישה פועלת מתוך כוונה לגרום לבעלה להגיב ולפעול בצורה ה"נכונה", היא בעצם משדרת לו: "אתה לא יודע לחנך, אתה מזיק לו! אני יודעת איך נכון לנהוג, אני החכמה ואני היודעת, ואתה פשוט חייב להשתנות!".

מה הבעל חווה במצב הזה?

1. ערעור הביטחון העצמי. הוא לא מרגיש בטוח בתפקיד האבהי, וקשה לו לסמוך על עצמו, דבר שגורם לתסכול ובלבול, שהרי הם גם הילדים שלו, ויש לו משימה חשובה בחינוכם.

2. הנמכה ונחיתות. הוא חווה את אשתו כ"יודעת כל", ואילו את עצמו כמוגבל ולא יכול. זוהי חוויה שמעמידה אותו במקום נמוך מאשתו, כשידה על העליונה, וזה פוגע בכבוד הגברי שלו.

3. האשמות וביקורת הרסנית. הוא מואשם בפגיעה בילדים: "אתה לא יודע מה זה להיות אבא!", וכתגובה לכך הוא פועל מתוך התגוננות: "אם אני לא יודע, תעשי את זה את", ונסוג לאחור, או מגיב בכעס ובנוקשות יתר מול הילדים רק כדי להוכיח את סמכותו.

4. ערעור על הגבריות. כמגן וכמדריך המשפחה הוא אמור להוביל ולהנהיג, אך יוצא שהפך לילד שנותנים לו הוראות. אשתו הופכת להיות אמא שלו במקום שותפה שלו.

5. פגיעה בערך. הוא נמצא בחוויה של "לא ראוי" ו"לא מוערך", ומרגיש שאשתו לא מעריכה את מאמציו ולא סומכת עליו. תחושות הכשירות והסמכות שלו נשחקות, וברגעים שבהם נדרשת החלטיות מצידו הוא מרגיש פקפוק והססנות, או כעס ותוקפנות.

6. חוסר אותנטיות. הוא מנסה לחנך "כמו שאשתי רוצה", וזה נחווה אצלו כמאולץ ולא אמיתי. הילדים קולטים אותו כחסר עמוד שדרה, ולא מקבלים אותו כסמכות.

כשאמא לא מרוצה מהחינוך של אבא, ומבקרת אותו על כך באופן עקבי, נוצר בבית אקלים רגשי מורכב.

מה הילד חווה במצב הזה?

1. רגשות אשמה. "ההורים שלי רבים בגללי". הגם שלא באמת עשה דבר רע, הוא מרגיש שהוא הסיבה למריבה, ומדביק לעצמו תווית של "ילד בעייתי".

2. "אני" פגום. ילד חווה את עצמו חצי אבא וחצי אמא, וכאשר אמא מבקרת את אבא ומקטינה את דרכו החינוכית, הילד חווה זאת לעיתים קרובות כאילו חלק ממנו עצמו פגום או "לא בסדר".

3. קונפליקט נאמנות. אם הוא מצטרף לביקורת של אמא, הוא מרגיש שהוא בוגד באבא, ואם הוא מקשיב לאבא ומשתף אתו פעולה – הוא מרגיש שהוא בוגד באמא.

4. מתח נפשי עצום. הילד הופך להיות "רדאר" שמכוון כולו החוצה, להוריו. הוא מנסה ללא הרף לווסת את המתח ביניהם, לתווך או להגן על אחד הצדדים, מה שפוגע ביכולתו לפתח חוסן פנימי משלו ולהכיר מי הוא.

5. אובדן תחושת המוגנות והסמכות ההורית. כדי שילד ירגיש בטוח בעולם הוא צריך לחוות אבא חזק מספיק שיכול לשמור עליו, וכשאמו מגוננת עליו מפני אביו, הוא מרגיש מאוים וחלש, וסמכות האב נשחקת, כמו גם סמכות האם, שנתפסת כרודפת וכמאיימת.

6. ספיגת דפוסי תקשורת וקשר לקויים. הבית הוא המעבדה הראשונה שבה הילדים לומדים כיצד נראות מערכות יחסים. במצב כזה הילד לומד שאין מקום לשתי דרכים שונות, ושצד אחד חייב להיות "צודק" והשני "טועה". דפוס התקשורת שנספג בתוכו הוא תקשורת לעומתית, שמתמקדת בביקורת ובשיפוטיות במקום בדיאלוג, קבלה או פשרה.

האם את מתערבת בחינוך של בעלך? עני על מבדק הבזק הבא

1. האם יצא לך השבוע לתקן, להעיר או לבטל החלטה, אמירה או פעולה חינוכית כלשהי של בעלך (בין אם בנוכחות הילדים ובין אם לאו)? (כן/לא)

2. האם ילדיך מוצאים בך כתובת להתלונן על אבא שלהם, או מחפשים את אישורך לכך שאבא אינו מתייחס אליהם כראוי? (כן/לא)

3. האם את מוצאת עצמך מחלקת לבעלך "הוראות הפעלה" לגבי הילדים (למשל "אל תיתן לו!", "תגיד לה לקום", "אל תצעק עליו!")? (כן/לא)

4. האם את מרגישה בסתר לבך שאם לא תפקחי על הדרך שבה בעלך מחנך את הילדים, הם "ייהרסו" או ייפגעו? (כן/לא)

5. כשבעלך והילדים נכנסים לוויכוח, האם את מרגישה דחף פנימי חזק להתערב ו"להציל" את המצב? (כן/לא)

6. האם את מרגישה שאת בעמדת הגנה על ילדיך מפני אביהם? (כן/לא)

אם ענית "כן" על 2 שאלות או יותר, זה אומר שאת נמצאת בעמדת "מנהלת-על" של הבית, וסגנון החינוך של בעלך עובר דרך הפילטר שלך וגורם לך לדריכות.

מה זה אומר?

מצב זה עלול לשחוק אותך (כי הכול על הכתפיים שלך), לפגוע בסמכות ההורית של בעלך, וליצור מתח ומרחק בזוגיות שלכם. קשה לחוש חברות או אינטימיות כלפי בת זוג שמתפקדת כ"מבקרת המדינה".

אז מה עושים?

א. למדי לשחרר שליטה. הפרידי בין מערכת היחסים שלך עם הילדים לבין מערכת היחסים של בעלך עם הילדים. שנני את המשפט: "סגנון החינוך שלו הוא לא השלוחה שלי. הילדים הם לא רק שלי, הם פוגשים דמות אחרת במרחב שלהם, דמות מרכזית וגורלית שחשובה להתפתחות שלהם, וזה שיעור לחיים".

ב. תני אמון בילדים. האמיני בכוחות שלהם, הם מסוגלים להתמודד עם מורכבות (כל עוד לא מדובר בהתעללות, חלילה). הילדים לומדים שהם יכולים לעמוד ולצמוח מול הורה רך פחות או לחילופין סמכותי פחות (בפרט כשהם חווים סמכות ו/או רכות מצידך).

ג. זהי את ה"טריגרים" שמקפיצים אותך. לרוב הביקורת כלפי הבעל יושבת על פצעי ילדות שלך. שאלי את עצמך: מה מבהיל אותי בסגנון שלו? האם זה מזכיר לי את האופן שבו גידלו אותי (או את אחי / אחיותי)? האם יש לי פחד עמוק שהילדים ייפגעו, או לא יאהבו את ההורה שלהם?, האם הקושי שלי הוא דווקא מול גבולות נוקשים, או מול וותרנות?

האם קשה לי עם ביקורת, ופשוט לא נוח לי לשמוע שבעלי מבקר את הילדים? לא כדאי לגדל ילדים שתלויים במה ואיך מדברים אליהם. כדאי ללמדם להגיד מילים טובות בשביל עצמם, הרי גם בהמשך חייהם יפגשו אנשים שלא תמיד יגידו להם מילים טובות.

ד. למדי לפתח שיחה בגובה העיניים. התחילי להשתמש במשפטי "אני" במקום במשפטי "אתה", ואמצי את עמדת השותפה במקום את עמדת השופטת והמחנכת. לדוגמא: "אני מרגישה פחד ברגע שיש צעקות והרמת קול בבית, וקשה לי שלא להתערב בינך לבין הילדים. הייתי רוצה שנחשוב יחד איך נגיב במצבים כאלה".

ה. למדי לעצור. הזכירי לעצמך שהגורם המכריע ביותר על בריאות הנפש של הילדים הוא איכות הקשר של ההורים שלהם. אם יש לך משהו קריטי לומר לבעלך, עשי זאת בחדרי חדרים, מתוך כבוד לבעלך ולמעמד שלו בבית.

ו. שחררי את תפקיד המפקחת על האבהות. זכרי שאת יכולה תמיד להעניק לילדייך את התפיסות החינוכיות שלך, ובו זמנית להשאיר לבעלך את המרחב והאחריות המלאה לפתח את האבהות שלו, גם אם הדרך שלו נראית לך אחרת לחלוטין.

אבא זקוק למרחב שבו יאפשרו לו לטעות, להתנסות ולפתח עמוד שדרה אבהי ייחודי לו, מתוך ידיעה שהדרך שלו לגיטימית מעצם היותו אב.

מיטל מדי היא מאמנת תודעתית, יועצת זוגית ומדריכת הורים במחלקת חש"ן בהידברות.